טענת עיכוב שלא כדין, עריכת חיפוש שלא כדין ופגיעה בפרטיות טענות התובע ביום 16.5.12 התעורר התובע בשל דפיקות חזקות על דלת ביתו. התובע פתח את הדלת ומצא מולו שוטרים מימ"ר תל-אביב, אשר דרשו ממנו להתלוות אליהם, מבלי שפירטו באיזה עניין מדובר. התובע נכנס לחדר השינה על מנת להתלבש ולהודיע לאשתו, ומיד נכנס אחריו שוטר, תוך פגיעה בצניעותה של אשתו אשר היתה עדיין במיטה. התובע דרש כי השוטר יצא מן החדר וימתין מחוצה לו, אך השוטר סרב. התובע סגר את דלת חדר השינה, אך השוטר פתח אותה בכוח. התובע הציע כי השוטרת שהיתה במקום תחליף אותו, אך גם לכך סירב השוטר. התובע שאל את השוטר האם ברשותו צו חיפוש, אך זה לא השיב. לשאלת התובע, השיבו לו השוטרים כי הוא מעוכב לתרכי חקירה ולא עצור. התובע התלווה אל השוטרים ואז מחוץ לבית ערכו השוטרים חיפוש על גופו של התובע, ללא הסכמתו, ונטלו ממנו את הטלפון הנייד שלו. התובע הוסע לתחנת המשטרה בתל-אביב, דבר שלא הובא לידיעתו, ועל כן לא נטל עמו כסף על מנת שיוכל לחזור לביתו, שכן סבר כי החקירה תתנהל בתחנת המשטרה בחברון. כאשר הגיע התובע לתחנה, הוכנס לחדר חקירות, נאמר לו כי אינו חשוד בדבר וכל שרוצים ממנו זה סיוע בחקירת אירוע משנת 2009. נגבתה ממנו עדות ללא אזהרה והוא שוחרר לביתו בשעה 12:00, כאשר עוכב בשעה 7:00 ולא נעשה לו הליך של הארכת עיכוב כנדרש בחוק. מששוחרר התובע, פנה לחוקר וביקש ממנו סיוע כספי על מנת להגיע לביתו, שכן לא נטל עמו כסף, אך נענה בסירוב. בסופו של יום, הגיע התובע לביתו בשעה 16:00. התובע טוען כי לא היה צורך לעכב אותו ולהביאו בדרך שהובא לתחנת המשטרה, שכן ניתן היה להביאו באמצעות הזמנה טלפונית, בפרט כאשר מדובר באירוע שהתרחש בשנת 2009. עיכובו של החשוד בדרך בו נעשה גרם לפגיעה בשמו הטוב. כך גם לא היה צורך לערוך את החקירה בתל-אביב וניתן היה לערוך אותה בסמוך לאזור מגוריו של התובע בקרית ארבע. עוד טוען התובע, כי הפגיעה בפרטיותו ובפרטיות אשתו, נעשו בניגוד לחוק ובצורה לא מידתית, בפרט כאשר במקום היתה שוטרת שיכלה להפחית את מידת הפגיעה. כן טוען התובע, כי היה על השוטרים להודיע לו כי אינו חשוד בדבר ובכך לחסוך ממנו שעות של חרדה. גם החיפוש שנעשה על גופו של התובע ולקיחת הטלפון הנייד שלן נעשו שלא כדין. התובע מוסיף וטוען כי היה על השוטרים להודיע לו כי הם לוקחים אותו לת"א על מנת שייערך ויקח כסף לנסיעה חזרה ולכל הפחות בתום התשאול להלוות לו כסף לנסיעה חזרה. כן טוען התובע, כי הפסיד יום עבודה לא הודעה מוקדמת. התובע העמיד את סכום הפיצוי אותו הוא דורש על סך של 12,000 ₪. טענות הנתבעת הנתבעת טועה בכתב ההגנה, כי הבסיס לעיכובו של התובע היה חשדות אודות מעורבותו ברצח בבר נוער בתל-אביב. עם הגעת השוטרים לביתו של התובע, הודיעו לתובע כי הוא מעוכב וביקשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת המשטרה בתל-אביב. התובע ניגש לחדרו וניסה לסגור אחריו את דלת החדר. אחד השוטרים פתח את הדלת והבהיר לתובע כי הדבר נעשה על מנת למנוע ניסיון בריחה או הסתרת כלי תקיפה. כיוון שאשתו של התובע היתה במיטה בחדר השינה, ביקשו השוטרים מהתובע להתלבש בחדר אחר בו יוכלו להשגיח עליו מבלי לפגוע בצניעות אשתו. על אף ניסיונות הצוות לשמור על הסדר, החל התובע להסתובב בבית בלבוש מינימאלי ובקרבת השוטרת שהיתה בסלון ואף קרא לאשתו להצטרף והיא עשתה כן, כשהיא לבושה בכותנת לילה. לאחר מכן התלבש התובע ובוצע עליו חיפוש ראשוני בעודו לבוש, לאחר שנתן את הסכמתו. הוסבר לתובע כי חיפוש זה נעשה על מנת לוודא שאינו מסתיר כלי תקיפה. כמו כן, המליץ הצוות לתובע לקחת עמו טלפון נייד על מנת שיוכל ליצור קשר עם אשתו בסיום החקירה. השוטרים החזיקו אצלם את הטלפון הנייד של התובע והשיבו לו אותו עם סיום החקירה. התובע וצוות החקירה הגיעו לתחנת המשטרה בשעה 09:20 וחקירת התובע הסתיימה בשעה 12:41, לאחריה שוחרר התובע. הנתבעת טוענת כי עיכבה את התובע על בסיס מידע מוצק ותשתית עובדתית ממנה עולה חשש לקשר של התובע למקרה הרצח החמור בבר נוער בשנת 2009. נגד התובע ואחיו הועלו חשדות בקשר לביצוע הרצח, משום שאחיו של התובע נכח בזירה יום לפני הרצח וכן על רקע עברם של התובע ואחיו בעבירות אלימות על בסיס לאומני ודתי. כך גם עלה כי הקליעים בהם השתמשו הרוצחים בבר נוער התאימו לאקדח של התובע עליו דיווח כי נגנב. הנתבעת טוענת כי עיכובו של התובע נעשה תוך שמירה על התנהגות ראויה ורגישות על מנת למנוע פגיעה בפרטיות המשפחה. העיכוב בוצע בשעות הבוקר, כאשר השוטרים הגיעו ברכב אזרחי וללא מדים, על מנת להימנע מהמולה ברחוב, ועל כן אין בסיס לטענה בדבר פגיעה בשמו הטוב של התובע, בפרט על רקע עברו הפלילי. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי חשיבות העיכוב היתה על רקע החשש לשיבוש הליכי חקירה ועל כן לא ניתן היה לבצע זימון טלפוני. החשדות הצביעו על אפשרות סבירה שהתובע ואחיו לקחו חלק כלשהו באירוע בבר נוער, והיתה לחשיבות להבאת התובע לחקירה מבלי שתינתן לו האפשרות ליצור קשר עם אחיו. מאותה סיבה נמנעו השוטרים מלומר לתובע בגין מה הוא מעוכב. כן טוענת הנתבעת, כי לתובע נאמר מפורשות כי הוא נלקח לחקירה בתל-אביב וכי ניתנה לו אפשרות לקחת עמו ציוד אישי, וכי על השוטרים לא מוטלת חובה לצייד את התובע בכסף בתום החקירה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי העיכוב נעשה בתוך מסגרת הזמנים התואמת את הוראות החוק וההנחיות. בהתאם לחוק, משך העיכוב לא יעשה על שלוש שעות. יחד עם זאת, לפי סעיף 3ג4ג) לפקודת המטה הארצי מספר 14.01.34 חקירתו של עד או חשוד אינה חלק מהעיכוב המוסדר בחוק ולכן משך החקירה אינו נלקח בחשבון לצורך משך העיכוב. מכאן שהתובע יצא מביתו בשעה 06:50 והובא לתחנה בשעה 09:20. דיון והכרעה מספר שאלות טעונות הכרעה בתביעה זו. האחת, האם עיכוב התובע נעשה כדין; השנייה, האם העיכוב נעשה תוך פגיעה בפרטיות התובע או בצנעת אשתו; השלישית, האם החיפוש על גופו של התובע נעשה שלא כדין; הרביעית, האם משך העיכוב עלה על פרק הזמן המותר בחוק; החמישית, האם אמרו השוטרים לתובע כי החקירה תיערך בתל-אביב והאם נהגו שלא כדין משלא הלוו לתובע כסף לנסיעה חזרה לביתו. אדון בשאלות אלה כסדרן. האם עיכוב התובע נעשה כדין ראשית, אקדים ואומר, כי בדיון התברר כי התובע עוכב לחקירה לא בשל חשד למעורבות ברצח בבר נוער, כפי שנטען בכתב ההגנה, כי אם לצורך חקירתו בתחנת המשטרה על מנת לקבל ממנו מידע שעשוי לקדם את פעולות החקירה (ראו עדות התובע ועדותו של השוטר אלעד ישי). אף אין מחלוקת כי התובע נחקר שלא תחת אזהרה וכי לא היה חשוד בביצוע העבירה. סמכותו של שוטר לעכב עד מוסדרת בסעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי) הקובע כדלקמן: "(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשד שנעברה עבירה, רשאי הוא לעכב אדם שיכול למסור לו מידע הנוגע לאותה עבירה, כדי לברר את זהותו ומענו וכדי לחקור אותו במקום הימצאו; וכן רשאי הוא לזמן אותו לתחנת משטרה קרובה למועד סביר אחר שייקבע לצורך ביצוע אותן פעולות. (ב) היה הזיהוי בלתי מספיק, או היה חשש כי אדם לא ייתייצב לחקירה במועד, רשאי השוטר לבקש מאותו אדם להילוות עמו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות. " על-פי הוראה זו, רשאי שוטר לבקש מאדם, היכול למסור לו מידע בנוגע לעבירה, להילוות עמו לתחנת המשטרה לשם גביית העדות, אם יש חשש כי אותו אדם לא יתייצב לחקירה במועד. בעניין זה העיד מר אלעד ישי, כי הצורך בעיכוב התובע נבע מחשש לשיבוש הליכי חקירה ולפיכך לא זומן התובע טלפונית לחקירה. מר ישי העיד כי אחיו של התובע נחקרו כחשודים ברצח בבר נוער ועל כן היה חשש שאילו התובע יזומן לחקירה בנוגע לרצח, ישובשו הליכי החקירה, וכי טובת החקירה חייבה הבאתו של התובע יחד עם החשודים האחרים באותו מועד. לאור הנסיבות המתוארות ובהתחשב ברגישות החקירה ובצורך לחקור את התובע במקביל לאחיו, שחלקם היו חשודים במעורבות ברצח, מה שמעלה חשש שהתובע לא יתייצב לחקירה במועד או שייגרם שיבוש בהליכי החקירה, הרי שאני סבורה שעיכובו של התובע נעשה כדין. עוד אוסיף, כי גם לו הייתי סבורה שהעיכוב אינו חוקי, הרי שבמקרה זה לא הוכח כי פעולת העיכוב נעשתה ברשלנות. העילה הרלבנטית מכוחה יש להטיל על המדינה אחריות בנזיקין היא עוולת הרשלנות ועל כן יש לבחון האם פעולת העיכוב הבלתי חוקי היתה גם רשלנית ובלתי סבירה. כך, ב"עניין נידם" נפסק כי "גם אם העיכוב המשטרתי נעשה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר, כי הפעולה הגם שהיתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות". עוד נפסק בעניין נידם, כי את סבירות החלטת השוטרים אין מקום לבחון בדיעבד, עם חלוף הזמן, אלא יש לבחון את ההחלטה, ככל הניתן, בהתחשב בנתונים המיוחדים שנהגו בעת התרחשות האירוע. כך גם נפסק בע"א (י-ם) 3006/09 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל, מיום 20.8.09, (להלן: "עניין פדרמן"), מפי כב' השופטת יהודית צור: "בבחינת השאלה אם היתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המשטרה באכיפת החוק....יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם היתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לא תיפגע פעילותה החשובה של המשטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור". האם במקרה זה אכן התקיימו נסיבות חריגות מעין אלה בהן ניתן לומר כי פעולת המשטרה חרגה ממתחם הסבירות? אני סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. המדובר היה בחקירה רגישה ביותר ובאותו היום הובאו לחקירה חשודים רבים ובכלל זה אחיו של התובע. בנסיבות אלה, בשל החשש כי התובע לא יתייצב לחקירה במועד אליו הובאו אחיו וכן בשל החשש לשיבוש הליכי חקירה, באופן שהתובע ידבר עם אחיו על הפרשה, אין לומר שההחלטה לעכב את התובע חרגה ממתחם הסבירות. אשר לטענת התובע כי העיכוב גרם לפגיעה בשמו הטוב, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. ראשית, משקבעתי כי העיכוב לא היה נגוע ברשלנות, הרי שאין מקום לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בשל העיכוב. שנית, אין מחלוקת כי העיכוב בוצע בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר הרכב שהגיע על מנת לאסוף את התובע לא היה רכב משטרתי. בנסיבות אלה, ניתן לומר כי הנתבעת עשתה ככל שנדרש על מנת להימנע מפגיעה בשמו של התובע בשל העיכוב. האם היתה פגיעה בפרטיות התובע או אשתו השאלה הבאה הטעונה הכרעה היא האם העיכוב נעשה תוך פגיעה בפרטיות התובע ואשתו? התובע העיד כי אחד השוטרים נכנס לחדר השינה, בה היתה נוכחת אשתו תוך פגיעה בפרטיותה ובצניעותה. התובע סגר את הדלת, אך השוטר פתח אותה בכוח. כאשר ביקש התובע כי שוטרת תהיה בחדר, סירב לכך השוטר. לבסוף יצא התובע מחדר השינה ועבר להתלבש במקום אחר. התובע העיד כי לא יצר פרובוקציה כלשהי כפי שטוענת הנתבעת והתנהג בצורה מכובדת. אף אשתו של התובע העידה כי השוטר נכנס לחדר השינה, כאשר שכבה במיטתה וכי לא אפשר לבעלה לסגור את הדלת. השוטר אף סירב להצעה כי השוטרת שהיתה בצוות היא שתיכנס לחדר השינה, על מנת להימנע מפגיעה בצניעותה של אשתו. לפיכך, נאלץ התובע לצאת מחדר השינה על מנת לגרום לשוטר לצאת אחריו. השוטרים, אשר ביצעו את העיכוב, העידו כי אינם זוכרים במדוייק את פרטי האירוע נוכח חלוף הזמן שעבר. יחד עם זאת, עדויות של השוטרים שנכחו בביתו של התובע לא היו תואמות. מחד, העיד השוטר ארז לב הר כי האירוע התנהל בצורה חלקה ללא צעקות או משהו חריג והסתיים בתוך 15 דקות. מנגד, העידה השוטרת רחל עמר כי היו ויכוחים והתובע התנגד בצורה מילולית והאירוע נמשך מעל לחצי שעה. השוטר, ג'ואל אפללו, העיד כי התובע יצר פרובוקציה שעה שהסתובב בבית. יחד עם זאת, עדותו של אף אחד מן השוטרים לא תאמה את גרסת הנתבעת כפי שהובאה בכתב ההגנה. לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן אני מעדיפה את גרסתו של התובע ואשתו כי לא עוררו פרובקציות כלשהן וכל שביקשו מהשוטר הוא לצאת מחדר השינה על מנת להימנע מפגיעה בצניעות של אשתו. יש לציין כי התובע ואשתו משתייכים למגזר הדתי ובנמסיבות אלה על היה על השוטר שנכנס לחדר השינה לגלות רגישות גבוהה יותר ולכל הפחות להיענות לבקשת התובע כי שוטרת היא שתהיה נוכחת בחדר השינה. השוטר יואל אפללו העדיף להתנהג בצורה בוטה, ללא התחשבות, אף כי גם לפי דבריו לא היה חשש כי התובע ינסה להימלט. לאור האמור, אני דוחה את טענת הנתבעת כי השוטרים נהגו בזהירות המירבית ובאופן מידתי, ואני קובעת כי פגעו בפרטיות התובע ואשתו מבלי שהדבר היה הכרחי . עוד אוסיף, כי הנתבעת לא הצביעה על מקור חוקי המקנה לשוטרים סמכות להיכנס לחצרי התובע וזאת כאשר הן התובע והן השוטר אפללו העידו כי התובע ביקש מן השוטרים לצאת מביתו ולהמתין לו ליד הדלת. גם בכך פעלו השוטרים שלא כדין. האם החיפוש על גופו של התובע נעשה שלא כדין לאחר יציאת התובע מביתו עם השוטרים בוצע חיפוש על גופו של התובע. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה הינה האם החיפוש בוצע בהסכמת התובע או שלא בהסכמתו. בדו"ח הפעולה של השוטרים נרשם כי החיפוש בוצע בהסכמת התובע. מנגד, העיד התובע כי החיפוש בוצע ללא הסכמתו וכי השוטר ג'ואל אפללו איים עליו כי אם יתנגד לחיפוש ישים עליו אזיקים. השוטר ג'ואל אפללו השיב כי אינו זוכר האם התובע נתן הסכמתו לחיפוש, אך אמר כי בהחלט ייתכן שדברים אלה נאמרו על ידיו במידה והתובע התנגד לחיפוש. ראשית, אציין, כי עדותו של התובע כי סירב לביצוע החיפוש על גופו היתה אמינה עלי ואני מקבלת את גרסתו בעניין זה. שנית, ההוראה הרלבנטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 14 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996, הקובעת כי שוטר רשאי, לצורך חקירת עבירה, לערוך חיפוש בגופו של אדם שאינו חשוד אם יש לו יסוד סביר שבגופו של אדם נמצאת ראיה הנדרשת לצורך חקירת העבירה או שהחיפוש נדרש לשם בדיקת קשר אפשרי של אותו אדם לעבירה הנחקרת. עם זאת, הוראת הסעיף קובעת כי תנאי לעריכת חיפש הוא שהוסברו לאדם מטרת החיפוש והשימוש שניתן יהיה לעשות במה שייתפס בחיפוש וכן את זכותו שלא להסכים לחיפוש, ואותו אדם נתן את הסכמתו בכתב לביצוע החיפוש. אין חולק שתנאים אלה לא התקיימו ועל כן החיפוש שנעשה על גופו של התובע היה שלא כדין. האם העיכוב חרג ממספר השעות המותר בדין סעיף 73 לחוק סדר הדין הלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), התשנ"ו -1996, קובע כי משך העיכוב לא יעלה על שלוש שעות. מדוחות הפעולה של המשטרה עולה כי עוכב בשעה 06:50 והובא לתחנת המשטרה בשעה 9:20, היינו בתוך פחות משלוש שעות. אמנם חקירתו של התובע הסתיימה בסעה 12:40, ואולם, לפי סעיף 3ג4ג) לפקודת המטה הארצי מספר 14.01.34 חקירתו של עד או חשוד אינה חלק מהעיכוב המוסדר בחוק ולכן משך החקירה אינו נלקח בחשבון לצורך משך העיכוב. מכאן שהתובע עוכב למשך שעתים וחצי בלבד, פרק זמן שאינו עולה על הקבוע בחוק. האם יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בשל כך שלא דאגה כי יהיו בידי התובע אמצעים לשוב לביתו התובע העיד כי נלקח לחקירה מבלי שנאמר לו כי החקירה תיערך בתל-אביב ועל כן לא נטל עמו כסף על מנת שיוכל לשוב לביתו. התובע ביקש מן השוטרים כי ילוו לו כסף לנסיעה, אך הם סירבו ועל כן נאלץ התובע לשוב לביתו שבקרית ארבע בטרמפים. השוטר ג'ואל אפללו טען בעדותו כי נאמר לתובע כי החקירה תיערך בתל-אביב, בעוד שהשוטרת רחל עמר לא זכרה האם הדבר נאמר לתובע. גם בעניין זה עדותו של התובע היתה אמינה עלי ואני מקבלת את גרסתו כי לא נאמר לו שהחקירה תיערך בתל-אביב. יתר על כן, השוטרים היו מודעים לכך שכל שנטל התובע עמו הינו מכשיר הטלפון הנייד, שהרי ערכו חיפוש על גופו. בנסיבות אלה, כאשר השוטרים היו מודעים לעובדה שהחקירה תיערך בתל-אביב, היה עליהם היה להבהיר לתובע כי עליו לדאוג לכך שיהיו לו אמצעים לחזור לביתו שבקרית ארבע. התובע העיד כי בתום הליכי החקירה ביקש מן השוטרים להלוות לו כסף, על מנת שיוכל לשוב לביתו, אך הם סירבו. התנהגות השוטרים בנסיבות אלה, תוך ידיעה כי על התובע לשוב לביתו בקרית ארבע כשאין ברשותו אמצעי לכך, נגועה ברשלנות, וזאת לנוכח העובדה כי לא הובהר לתובע מלכתחילה כי החקירה תיערך בתל-אביב וכי על התובע לדאוג לכך שיהיו בידו אמצעים על מנת לשוב לביתו. סיכומם של דברים: החיפוש על גופו של התובע בוצע שלא כדין, הפעלת סמכות העיכוב נעשתה תוך פגיעה בפרטיות התובע והנתבעת התרשלה משלא וידאה כי בידי התובע אמצעים לשוב לביתו ולא דאגה כי יוכל לשוב לביתו בצורה סבירה. השאלה האחרונה בה יש לדון היא שאלת הנזקים שנגרמו לתובע. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח נזקים כלשהם בגין העוולות להן הוא טוען. אין בידי לקבל טענה זו. אין ספק כי עריכת חיפוש על גופו של אדם שלא בהסכמתו מהווה פגיעה בכבודו של אדם. כך גם הפגיעה בפרטיות. התובע אף נאלץ לשוב לביתו בטרמפים מה שאין ספק שגרם לו אי נוחות גדולה. הנזק הנטען הוא בעיקרו נזק לא ממוני, אך אין מקום לומר כי לתובע לא נגרם נזק. בהתחשב במכלול הנסיבות אני סבורה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי הכולל במקרה זה על סך של 7,000 ₪. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 7,000 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 1,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. הגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות