פיצוי על הנזקים שנגרמו כתוצאה מאיחור רכבת מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי בתאריך 21.2.12, רכשו התובעים 2 כרטיסי נסיעה ברכבת ישראל (להלן: "הרכבת"), מתחנת הרכבת שבלב המפרץ בחיפה, כאשר בכוונתם להגיע לשדה התעופה נתב"ג. הרכבת יצאה לדרכה בשעה הייעודה, 05:23, כאשר עפ"י לוח הזמנים, כפי שהינו מפורסם על ידי הרכבת, היו התובעים אמורים להגיע ליעדם, לנתב"ג, בשעה 07:07 וכאשר משך הנסיעה היה אמור להיות שעה ו-44 דק'. כל זאת, כאשר התובעים עמדו לצאת לחו"ל, וזאת בטיסה לברטיסלבה שבסלובקיה, כדי לבקר את בתם המתגוררת שם וזאת בטיסה היוצאת בשעה 09:15 מנתב"ג. יש לציין בהקשר זה כי מלכתחילה נקבע מועד יציאת הטיסה לשעה 11:05, אך המועד הוקדם לשעה 09:15. התובעים הגיעו לתחנת הרכבת שבנתב"ג רק בשעה 09:20, באיחור של למעלה משעתיים ממועד ההגעה הקבוע בלוח הזמנים שבמפרסמת הרכבת, כאשר לא ניתן היה עוד לעלות לטיסה המתוכננת וזו עזבה את דרכה כשהתובעים נותרים בשדה התעופה. התובעים הצליחו לרכוש כרטיסי טיסה חדשים לטיסה אחרת שעמדה לצאת באותו יום לפראג, אך זאת רק בשעה 21:00 בלילה ומשם היה עליהם להמשיך בנסיעה עד לברטיסלבה. התובעים בילו את כל היום בשדה התעופה שבנתב"ג ובת"א, יצאו לדרכם בשעה 21:00 והגיעו לפראג בשעות הקטנות של הלילה. שם נאלצו ללון בעיר פראג ורק למחרת המשיכו בדרכם, כאשר עוד קודם לכן הזעיקו את בתם מברטיסלבה לפראג, על מנת שתסייע בידם. כתוצאה מכך, נגרמו להם נזקים ממשיים וכלליים שהתובעים קבעו אותם בסך של 20,000 ₪, כמפורט בכתב תביעתם. לאחר שחזרו ארצה, משפנו התובעים אל הנתבעת בדרישה לפצותם בגין נזקיהם, השיבה הנתבעת, בין היתר, כי האיחור בהגעת הרכבת לנתב"ג נבע מ"תקלה טכנית בקטר" וכי הנתבעת "מתנצלת" על "אי הנעימות" שנגרמה לתובעים והינה מפצה אותם בכך שהינה מעניקה לכל אחד מהם 2 כרטיסי נסיעה ברכבת, באותו הקו. במכתבה של הנתבעת אל התובעים, מסבירה להם נציגת מחלקת פניות הציבור של הרכבת כי "רכבת ישראל מפצה נוסעים עפ"י הקבוע בתקנות", וכי אינה יכולה להעניק להם פיצוי "מעבר למקובל", שכן "רכבת ישראל הינה חברה ממשלתית הממומנת מכספי ציבור". בכתב התביעה מפרטים התובעים את כל מהלך הנסיעה ברכבת מתחנת המוצא ועד לנתב"ג, נסיעה שהתארכה, כאמור, למעלה משעתיים מעבר לזמן הנסיעה הקבוע בלוח הזמנים. בכתב ההגנה, הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי הרכבת אכן איחרה בשעתיים. אולם, לטענתה, לא היה זה כתוצאה ממעשה רשלנות של הרכבת אלא מחמת שארעה "תקלה טכנית במערכת מים של הקטר", שהינה "תקלה נדירה שלא ניתן לצפותה מראש" (סע' 12 לכתב ההגנה). כן נטען עוד בכתב ההגנה כי הרכבת נבדקה טרם יציאתה לנסיעה וכי לא ניתן היה לזהות את התקלה מבעוד מועד ואף לא לצפותה. לעניין הפיצוי, לו עותרים התובעים, הפנתה הנתבעת בכתב הגנתה ל"נוהל פיצוי לנוסעים בגין איחורי רכבות", הקובע כי בגין איחור של עד חצי שעה יוענק פיצוי בדמות כרטיס נסיעה אחד באותו קו ואילו בגין איחור של מעל שעה, יוענקו 2 כרטיסי נסיעה באותו קו וכך אכן פעלה הנתבעת. במהלך שמיעת הראיות, העידו בביהמ"ש התובעים, מר דנה, האחראי על ניהול תנועת הרכבות ומר בנון, מי שהיה הפקח ברכבת ביום 21.2.12. על בסיס מלוא הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, לרבות הטענות והמסמכים כפי שצורפו לכתבי הטענות וכפי שהוצגו בביהמ"ש ואף הומצאו לאחר סיום שמיעת הראיות, הנני קובעת כי הוכחה אחריותה המלאה והמוחלטת של הנתבעת לפיצוי התובעים בגין מלוא נזקיהם, שפי שיפורט. אין חולק כי הרכבת יצאה לדרכה בשעה 05:23 וכי עפ"י לוח הזמנים שמפרסמת הנתבעת עצמה, משך הנסיעה הוא שעה ו-44 דק' ועל הרכבת היה להגיע לתחנת הרכבת בנתב"ג בשעה 07:07. אין חולק אף כי הרכבת הגיעה לנתב"ג באותו בוקר רק בשעה 09:20. הנני מקבלת כמהימנות עליי לחלוטין את כל טענות התובעים על אשר ארע במהלך הנסיעה ברכבת, עד להגעתם לשדה התעופה, כפי שהדברים אף מפורטים בכתב התביעה. כן הנני מקבלתם במלואם את דברי התובעים על אשר ארע לאחר מכן, עת הפסידו את טיסתם המיועדת לברטיסלבה וכן את כל שעשו וחוו עד הגעתן למחרת היום למחוז חפצם, לברטיסלבה ולאחר מכן בחזרה לישראל. הנני קובעת כי הוכח שנזקיהם המיוחדים של התובעים עומדים על הסך של 5,614 ₪ (כאשר הוכח שהפסד השתכרותם של התובעים עומד על הסך של 880 ₪ ולא 900 ₪, כמצויין בכתב התביעה. כאמור, הנתבעת טענה כי חלה ברכבת "תקלה טכנית", שהיא שהביאה לתחילת התרחשותו של האיחור. הנני מקבלת אף טענה זו. ברם, אין די בכך שברכבת ארעה תקלה טכנית, כדי לשחרר את הנתבעת מאחריות לפיצוי הנוסעים בגין נזקים שנגרמו להם בעקבות אותה תקלה, כפי שיפורט. לקביעתי, אירועה של תקלה ברכבת, על מכלליה, מצביע, לכאורה, על הרשלנות של הרכבת ועליה מוטלת החובה להוכיח כי התקלה לא נגרמה מחמת מעשים של רשלנות שלה. אירוע התקלה בקטר הרכבת מעיד, מלכתחילה, על רשלנות של הרכבת בתחזוקת הקטר והנטל להוכיח כי לא היתה התרשלנות של הנתבעת בשמירה על תקינות הקטר - עובר אליה. נראה הוא כי כך אף סבורה הנתבעת עצמה, כאשר הינה מקדימה ואומרת כי לא ניתן היה בטיפול ברכבת "בזהירות סבירה" - כדי למנוע את התקלה, טרם התרחשותה. הנני קובעת כי בכל מקרה, מבלי אף ליתן משקל לעניין נטלי ההוכחה, לא הביאה הנתבעת בפני ביהמ"ש את המנגנון המדוייק שהביא לקרות התקלה בקטר. הנתבעת לא המציאה חוו"ד של מומחה כי לא ניתן היה למנוע את התקלה מראש, גם אם הרכבת היתה נבדקת ומתוחזקת בדרך אחרת מזו שבפועל נהגה בה הנתבעת. הנני דוחה את טענות הנתבעת, כמפורט בסע' 15 לכתב הגנתה, כאילו לרכבת "בוצעה בדיקה טרם יציאתה לנסיעה ולא התגלו ממצאים המעידים על תקלה כלשהי באחד ממרכיבי המנוע ברכבת", בקובעי כי טענה זו לא הוכחה כלל. נהפוך הוא, מהתיעוד שהגישה הנתבעת עולה כי אין מבוצעות ברכבת בדיקות יום יומיות אלא אחת ל-3 ימים. במועדים הרלוונטיים לענייננו, בוצעה בדיקה בתאריך 16.2.12 ולאחריה בדיקה נוספת בתאריך 19.2.12. בתאריך 21.2.12, הוא מועד האירוע, לא בוצעה כל בדיקה, כאשר טרם חלפו 3 הימים שבין בדיקה לבדיקה. משמע, יש לדחות את הטענה כי בוצעה ברכבת בדיקה טרם צאתה לדרכה. הנני קובעת כי טענת הנתבעת כאילו לא ניתן היה לראות מראש את התקלה העומדת להתרחש ולא ניתן היה למנוע את תוצאותיה, אף "בזהירות סבירה" (סע' 16 לכתב ההגנה) - לא הוכחה. הנני קובעת כי אף התנהלות נהג הקטר באירוע, כפי שבאה בפני ביהמ"ש, תרמה להתארכות משך הנסיעה. מסתבר כי כבר בתחנת הרכבת שבכפר יהושוע, ארעה התקלה בפעם הראשונה. למרות כן, לאחר פרק זמן של כ-15 דק' יצאה הרכבת לדרכה, אך נעצרה שוב לאחר כשני קילומטר מתחנת כפר יהושוע, בלב השדות, כאשר במקום זה, הוחלט כי הרכבת אינה יכולה להמשיך עוד בדרכה. הנתבעת לא הביאה כל מידע בפני ביהמ"ש מה עשה נהג הקטר בתחנת בית יהושוע, שגרם לו ולמרכז אחזקת נייד, לסבור כי התקלה תוקנה והרכבת יכולה שוב לצאת לדרכה. נהג הקטר ומי שקיבל את ההודעה ממנו על התקלה, וזאת בעת שהרכבת עוד עמדה בתחנה שבבית יהושוע, לא זומנו להעיד בביהמ"ש ואף לא הוגש לביהמ"ש כל תיעוד על אשר עשו נהג הקטר והאיש הטכני במרכז הניוד של הנתבעת; על בסיס מה סבר נהג הקטר כי הינו יכול להמשיך בדרכו ועל בסיס איזה נתונים קיבל נהג הקטר אישור להמשיך בדרכו ולצאת מתחנת הרכבת שבבית יהושוע. עדותו של הפקח בביהמ"ש, לא היה בה כדי לסייע ולהבהיר את התמיהות המפורטות לעיל. בנסיבות אלה, נמנעה מביהמ"ש האפשרות לבחון אם אכן לא היתה בהתנהלות נהג הקטר והנתבעת, עד לאותו שלב של עזיבת הרכבת את התחנה שבבית יהושוע, משום התרשלות כלשהי. נהפוך הוא, מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי נהג הקטר לא התגבר על התקלה, לא הצליח לתקנה וזו צצה והופיעה מיד בסמוך לאחר יציאתו מתחנת בית יהושוע להמשך דרכו (עמ' 3 ש' 14 לפרוט'). אין ספק כי לוא היתה הרכבת נותרת לעמוד בתחנה שבבית יהושוע, ניתן היה לפנות את נוסעיה תוך פרק זמן קצר הרבה יותר מזה שנדרש לאחר שהרכבת נעצרה בלב השדות, מחמת שעזבה את התחנה שבבית יהושוע. הנני מוצאת לנכון לציין בהקשר זה כי טענת העד מטעם הנתבעת מר דנה, על כך שנהג הרכבת הוא האחראי הבלבדי על התחום הטכני שברכבת - אינה מדוייקת. מחוברת המונפקת על ידי הנתבעת, היא חוברת הוראות הפעלת הרכבת, עולה כי על כל תקלה שברכבת, נדרש נהג הקטר לדווח לאתת, ולמרכז אחזקת ניוד ולהודיע להם כי הצליח להתגבר על התקלה ולקבל אישורם להמשך הנסיעה (עמ' 169-170 לחוברת). מסתבר אף, כעולה מעדותו של מר דנה, כי לעניין האירועים שבענייננו, נערך על ידי הנתבעת תחקיר, אך תוצאותיו לא הובאו בפני ביהמ"ש. בנסיבות אלה כולן, נקבע על ידי, כאמור, כי העובדה שברכבת ארעה תקלה, אין די בה, כשלעצמה, כדי לשחרר את הנתבעת מאחריות לתוצאותיה של אותה תקלה ובענייננו, לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי התקלה לא נגרמה או לא נמנעה מחמת רשלנותה שלה. זאת ועוד, בכך לא תמה התרשלותה של הנתבעת. לקביעתי, אף זמן הפינוי של הנוסעים, לרבות התובעים, ממקום עצירת הרכבת לאחר צאתה את התחנה בבית יהושוע ועד להובלתם למחוז חפצם, לקתה, כאשר התארכה אל מעבר לנדרש ולסביר. בפני ביהמ"ש הובא תיאור של השתלשלות מהלך החילוץ והפינוי לתחנת היעד, כאשר מסתבר כי לאחר שהוחלט על אי יכולת הרכבת להמשיך בדרכה, הובאה למקום רכבת שהיתה בדרכה מנתניה לת"א ופונתה מכל נוסעיה. רכבת זו הוסעה אל מקום עצירת הרכבת שבענייננו, שם חוברה לרכבת התקולה ונגררה בחזרה לתחנת הרכבת שבבית יהושוע. שם הוצאו כל הנוסעים, לרבות התובעים, אל הרציף והמתינו לבואם של רכבות אחרות, הנוסעות בנסיעות סדירות וכאשר הינן מסיעות כבר נוסעים, אליהם היה צורך לצרף את כל נוסעי הרכבת התקולה. מסתבר כי לא היו ברשות הרכבת קטרים חילופיים שהוצבו בתחנות מסויימות ואשר היו מאפשרים את החלפת הקטר הפגום או מאפשרים בדרך אחרת את קיצור משך הפינוי, לא הובאו אף למקום אמצעי תחבורה חילופיים, אחרים, כדוגמת מוניות או אוטובוסים ורק אוטובוס אחד הוזמן, אך גם הגעתו שלו התעכבה פרק זמן כה ארוך, עד כי לא הספיק כלל להגיע לתחנת בית יהושוע ונותר עומד בתחנה שבנתניה, כאשר הנוסעים מבית יהושוע כבר המשיכו בדרכם לכיוון נתב"ג. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כאמור, כי הפיצוי שנקבע על ידי מנהל הרכבת עפ"י הסמכות שניתנה לו כנקבע בתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), התש"ס-2000, משמע - הענקת שני כרטיסי נסיעה באותו קו, הינו "אחיד, ראוי ומספק" והתובעים אינם זכאים לפיצוי אחר, נוסף. טענה זו נדחית על ידי מכל וכל ונראה הוא כי ראוי היה שלא תטען כלל. אין ספק כי הפיצוי שנקבע בנוהל הנ"ל מאפשר לנוסעים שחוו איחור של הרכבת לקבל פיצוי, אך זהו פיצוי הניתן לנוסעים מבלי שהינם נדרשים להוכיח כל נזק. נוהל זה איננו חוסם את הדרך בפני נוסעים לתבוע פיצוי בגין נזקים שנגרמו להם בעקבות איחור בהגעת הרכבת ליעדה, ככל שנזקים אלה הוכחו על ידם, מה עוד שהאיחור שבענייננו היה כה קיצוני עד כי חרג ממתחם הסביר והצפוי. בהקשר זה, יש מקום להוסיף כי מוסכם הוא שייעוד הרכבת הוא להוביל נוסעים ומטענים בבטיחות, בדיוק, במקצועיות ובשירות מיטבי, אך כל זאת תוך עמידה בלוח הזמנים, אותו קובעת הנתבעת בעצמה. גם אם לוח הזמנים אינו יוצר חוזה מחייב בין הרכבת לנוסע, וניתן לומר שקיים תנאי משתמע לפיו קיימת אפשרות שהרכבת תאחר, הרי שלוח הזמנים יוצר התחייבות של הרכבת כלפי הנוסע לאספקת השירות בקירוב. ישנה אחריות של הרכבת על זמני הנסיעה וההגעה, כאשר כל הזקוק לתחבורה הציבורית זכאי לדעת, כמעט בוודאות, שבהגיעו בזמן לתחנת המוצא, לפי לוח הזמנים של הנתבעת, ייאסף בשעה הייעודה ויגיע למחוז חפצו בשעה צפויה ומתוכננת. מתקיימת אחריות של הרכבת על זמני הנסיעה וההגעה, כאשר עצם הקביעה שבחוק, כמתואר לעיל, כי מתקיימת זכות לפיצוי, מאפשרת תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק ובוודאי שמתקיימת זכותו של הנוסע לתבוע פיצוי על נזקיו, כפי שארע בענייננו. על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין נזקיהם. הוכח, כאמור, כי התובעים נשאו בנזקים מיוחדים בסך של 5,614 ₪. התובעים עותרים אף להעניק להם פיצוי בגין נזקים כלליים שנגרמו להם. לאחר שהובאו בפני ביהמ"ש מלוא הנתונים, הן בכתבי הטענות והן בעדויות על עוגמת הנפש הקשה כל כך שחוו התובעים, כאשר כל שהודע להם על ידי הפקח הוא שברכבת נתגלתה תקלה, וכאשר היו כלואים ברכבת פרק זמן ארוך כשאינם יודעים מה יעלה בגורלם ובגורל טיסתם ולאחר מכן אף המתינו על הרציף שבבית יהושוע להמשך הסעתם, בידיעה כי מועד טיסתם מתקרב ואין איש מעובדי הנתבעת המסייע בידם. אף בהגיעם לנתב"ג, עברו התובעים מסכת קשה, כאשר הסתבר להם כי אכן טיסתם עזבה, הם נאלצו לרכוש כרטיסי טיסה חדשים, להמתין יום שלם כדי לצאת בטיסה אחרת לפראג, להגיע בשעת לילה מאוחרת לפראג ולבקש כי בתם תגיע לשם כדי לסייע בידם להגיע למחוז חפצם. הנני מקבלת את טענתם כי הינם זכאים לפיצוי של ממש בגין כל שחוו וקובעת את שיעור הפיצוי הכללי לכל אחד מהתובעים בסך של 5,000 ₪. אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, במאוחד ובמיוחד, את הסך של 15,614 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים, במאוחד ובמיוחד, את הסך של 1,500 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה. אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה. פיצוייםאיחור רכבתרכבת