נאלצה לפנות למועצה הישראלית לצרכנות, אשר שלחה מספר מכתבים לנתבעת. התובעת טוענת כי רק ביום 25.4.13 הסכימה הנתבעת להביא את ההסכם לסיום (מועד הדיון נקבע ליום 30.4.13), אולם במועד זה טענה לקיומו של חוב עבור חודשים ינואר, פברואר 2012 ועל כן חייבה את חשבונה בחודשיים נוספים לאחר סיום ההסכם. התובעת טוענת כי טענה זו אינה נכונה ולראיה צרפה דפי חיוב של כרטיס האשראי שלה, להוכחת טענתה. עוד טוענת התובעת כי מנהל הנתבעת, בשם אלון, איים עליה כאשר ביקשה להפסיק את ההסכם, בכך שהודיע לה שישכור עורכי דין, וההליך יעלה לה ממון רב. הנתבעת אינה חולקת על כך שההסכם בוטל החל מיום 30.4.13 ולראיה צירפה הסכם פשרה שנחתם עם התובעת ביום 25.4.13, ואשר הביא את ההסכם לכדי סיום. הנתבעת טוענת כי הפסיקה את ההסכם במועד, שכן הפניה הראשונה הייתה בחודש 4/13 ואף טוענת כי לא חייבה את התובעת בדמי ביטול, כמצוין בהסכם. במהלך הדיון הפניתי שאלה לנתבעת, ביחס לעובדה שההסכם נחתם לתקופה של שלוש שנים, וזאת בניגוד לסעיף 13ה(ה) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א -1981 (להלן- חוק הגנת הצרכן). הנתבעת השיבה כי לדידה הדבר אפשרי, שכן התובעת "יזמה את הפניה". אין בטענה זו ממש. חוק הגנת הצרכן, קובע באופן חד משמעי בסעיף 13ה(ה) כי "בעסקה מתמשכת בעניין שירותי רפואה שהיא עסקה לתקופה קצובה, לא יתקשר עוסק עם צרכן, לתקופה העולה על שנה" ואין כל חשיבות לשאלה, האם ההסכם נכרת ביוזמת הצרכן, או שמא בעקבות פניה יזומה של העוסק. מכאן, שיש לראות את ההסכם שבין הצדדים, כבא על סיומו ביום 19.1.13 . לאור קביעה זו, ניתן היה לסיים הדיון בנקודה זו ולהורות על השבת הסכומים שנגבו לאחר מועד זה, ואולם סברתי כי ראוי להקדיש דיון אף להתנהגות הנתבעת במהלך טיפולה בבקשת התובעת להפסיק את ההסכם. בהתאם לסעיף 13ה(ו) רשאית הייתה הנתבעת להאריך את ההסכם לאחר תוך השנה הראשונה, לתקופה של שישה חודשים נוספים, אולם הנתבעת לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף זה ולמעשה לא עשתה בו שימוש, שכן טענה שההסכם בתוקף לשלוש שנים. כפי שאראה להלן, התובעת ביקשה במהלך חודש 1/13 (היינו לקראת סיום השנה הראשונה) להביא את ההסכם לכדי סיום, ומכאן שממילא לא היה בכוחה של הנתבעת להביא להארכת תקופת ההסכם. אדרבא - היה עליה להפסיק לחייב את חשבון התובעת לאלתר, הן בשל סיום התקופה החוקית והן בשל בקשתה המפורשת של התובעת. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים אני קובע כי התובעת אכן ביקשה להפסיק את ההתקשרות כבר בחודש 1/13. אציין כי עדות התובעת עשתה עלי רושם מהימן ואני מקבל את עדותה במלואה כמשקפת נכונה את ההתרחשות. מנגד, עדותו של מנהל הנתבעת, עשתה עלי רושם שלילי, בהיותה מתחמקת ובלתי אמינה. אציין עוד כי התנהגותו בעת הדיון הייתה כוחנית, ובאחד המקרים אף התפרץ כלפי התובעת והשתיקה, חרף גילה המתקדם. נדרשתי להעיר לו אודות כך במהלך הדיון, על מנת שהדבר לא ישנה. התובעת צרפה לתביעתה הודעת דואר אלקטרוני, ששלחה למועצה הישראלית לצרכנות כבר ביום 13.1.13, ובו תיארה שיחות עם הנתבעת על אודות רצונה לסיים את ההסכם ועל אודות סירובה של הנתבעת. הודעה זו מעידה בבירור כי עובר ליום 13.1.13 ביקשה התובעת מהנתבעת להפסיק את ההסכם וסורבה. לא נעלם מעיני כי מכתבה של המועצה הישראלית לצרכנות לנתבעת נשלח בחודש 4/13 אולם אין בכך לשנות מהמסקנה לפיה התובעת פנתה לנתבעת במהלך חודש 1/13 וביקשה להפסיק את ההסכם, שכן הודעת הדואר האלקטרוני אמינה בעיני כמשקפת את שארע. כאשר הסכימה הנתבעת "לבטל" את ההסכם רק ביום 30.4.13 (היינו שהסכימה להפסיק לחייב את חשבון הנתבעת במועד זה, שהרי ההסכם בוטל כבר ביום 19.1.13 כאמור בשל סיומו החוקי) מתחייבת הקביעה שהנתבעת לא קיימה את חובתה לפי סעיף 13ז' להפסיק לחייב את חשבון הצרכן בתוך 3 ימי עבודה. אציין כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, לפיו אין לתובעת כל טענות ותביעות כנגד הנתבעת, מעיד בבירור על הקשיים שהערימה הנתבעת על התובעת בדרך לביטול ההסכם. חוק הגנת הצרכן ביקש למנוע מהספק, עמדת כוח כלפי הצרכן וחייבו להפסיק לחייב את חשבונו של הצרכן, בתוך 3 ימי עסקים מיום מתן ההודעה, וזאת ללא כל אפשרות מצדו להציב תנאים בנושא (זולת דמי ביטול אם קיימים והוסכמו מראש). דווקא קיומו של הסכם פשרה מסוג זה, כאשר לתובעת עמדה זכות ברורה להפסיק את ההסכם, ללא כל צורך במחווה כלשהי מצדה של הנתבעת, מעיד על אי קיום החוק ועל הכבדה בלתי ראויה על הצרכן. בעניין זה מצאתי להעיר עוד כי במעמד חתימת הסכם הפשרה, ציינה הנתבעת על גבי ההסכם, כי לתובעת חוב בגין חודשים ינואר-פברואר 2012 ועל כן חייבה את חשבונה בסכום נוסף של 400 ₪. התובעת צרפה דפי חשבון של כרטיס האשראי שלה, מהם עולה בבירור כי בחודשים פברואר ומרץ 2012 קיים חיוב לטובת הנתבעת, ומכאן שלא היה לתובעת כל חוב כלפי הנתבעת וחיוב זה היה בלתי מוצדק. בהמשך פנתה המועצה הישראלית לצרכנות לנתבעת, על מנת שתשיב חיוב בלתי מוצדק זה, אך סורבה. מכל האמור לעיל, זכאית התובעת להחזר עבור התקופה שמיום 19.1.13 ועד סיום ההתקשרות בפועל (30.4.13) וכן עבור החיוב שנגבה שלא כדין, בסך 400 ₪. היות והתשלום החודשי עמד אותה עת על 200 ₪ זכאית התובעת להחזר בסך 1,110 ₪ (עבור שלושה חודשים וחצי של המשך חיוב וכן סך של 400 ₪ כאמור) לדעתי זכאית התובעת אף לפיצויים לדוגמא, כאמור בסעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן. תביעה זו גילתה הפרה חמורה של חוק הגנת הצרכן מצדה של הנתבעת. לאור מהות עיסוקה של הנתבעת, והעובדה כי לקוחותיה נמנים על החלקים החלשים בחברה (קשישים וחולים), ראוי לפסוק במקרה זה פיצויים לדוגמא, על מנת למנוע הישנותה של התופעה וכדי לאיין את הכדאיות הכלכלית שבהפרה מסוג זה. סעיף 31א' מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, עד סכום של 10,000 ₪ כנגד עוסק אשר הפר אחת מההוראות המנויות בסעיף. במקרה זה, הפרה הנתבעת מספר חובות, בכך שלא הפסיקה לחייב את חשבון התובעת לאחר סיום השנה הראשונה, הגם שלא שלחה הודעת הארכה כדין (סעיף 31א' (2א)) ; בכך שלא ביטלה במועד, את החיוב בעסקה מתמשכת לאחר שהתבקשה לעשות כן (סעיף 31א'(2ב)) ובכך שגבתה שלא כדין סך של 400 ש"ח ולא השיבה אותו למרות דרישה (סעיף 31א' (2ב1)). בהתאם לסעיף 31א'(ב) אין לעשות שימוש בסמכות זו, אלא אם מסר הצרכן בקשה בכתב. מצאתי כי תנאי זה מתקיים ביחס לדרישה להשבת הסכום שנגבה שלא כדין (ראה מכתב המועצה מיום 9.5.13) וכן ביחס לאי הפסקת החיוב (ראה מכתב המועצה מיום 14.4.13). בהתאם לסעיף 31א' (ה), בבואו של בית המשפט לקבוע את שיעור הפיצויים לדוגמא, עליו להימנע מהתחשבות בגובה הנזק, ועליו להביא בחשבון את "אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הצרכן למימוש זכויותיו; חומרת ההפרה, היקפה הכספי ונסיבותיה ; שווייה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה; ההיקף הכספי של עסקי העוסק" . בנדון, קיימת חשיבות רבה להביא לאכיפת חוקי הגנת הצרכן הרלוונטיים, לאור סוג האוכלוסייה עמה עובדת הנתבעת וחברות כמותה. נודעת אף חשיבות בנושא זה, להביא להרתעה, על מנת להרתיע את הנתבעת וחברות כמוה, להפר את החוק על גבה של אוכלוסייה חלשה וקשת יום, אשר מתקשה למצות הליכים כנגד החברות המפרות. ראוי לשבח את התובעת, אשר חרף גילה המתקדם ומצבה הרפואי, לא ויתרה, פנתה לבית המשפט והטריחה עצמה להתייצב לדיון ולעמוד על זכיותיה. נתון נוסף שראיתי להביא בחשבון הוא כי הנתבעת החתימה את התובעת על הסכם לשלוש שנים בניגוד לחוק. התיקון בעניין זה הנו משנת 2010 וחזקה על הנתבעת כמי שעוסקת בתחום זה, שידעה היטב שהחתמה על הסכם ארוך טווח, הנו אסור. יש לראות בחומרה רבה התנהגות זו, שכן היא מהווה הטעיה של הצרכן, בד בבד עם הפרה בוטה ומכוונת של החוק. הבאתי גם בחשבון את שוויה הכספי של העסקה שאינו מועט (כ-3000 ₪ בשנה) ומצאתי כי ראוי לפסוק לחובת הנתבעת פיצוי לדוגמא בסך של 6,000 ₪ . התוצאה היא , אפוא, שאני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,100 ₪ וכן 800 ₪ הוצאות משפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. צרכנותמסמכים