תביעה בגין הפרת זכות יוצרים וזכות מוסרית בצילום טענות התובע התובע, מבקר פנים וצלם חובב, הגיש תביעתו בסך 30,000 ₪ - במסגרתה טען להפרת זכות יוצרים שבוצעה על ידי הנתבעת, שעה שפרסמה במוסף "גלריה" בעיתון הארץ ביום 30.01.13 ללא רשות את תמונת המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל - אותה צילם התובע. לגרסת התובע, ההפרה בוצעה על מנת לקדם מכירת השתתפות בהרצאה בתשלום על המשוררת המנוחה. לפיכך, לנתבעת נבעו מכך רווחים. לעמדת התובע, מיד לאחר שראה את המודעה, יצר קשר עם נציגת הנתבעת וזו הודתה בשימוש בתמונה וטענה כי מדובר בטעות. התובע טען עוד כי זו לא הפעם הראשונה בה הנתבעת מפירה זכויות יוצרים בצילומים, ללא מתן קרדיט לצלמים. לנוכח האמור, תבע פיצוי בסך 30,000 ₪ ללא הוכחת נזק. טענות הנתבעת הנתבעת, עמותה רשומה, טענה כי עובדת מטעמה קיבלה את תמונת המנוחה מגרפיקאית שהפיקה את העותק מהאינטרנט, מבלי שהעובדת ידעה כי התצלום מוגן בזכות יוצרים, בתום לב. לגרסת הנתבעת, מיד כשדבר הזכויות הובא לידיעתה על ידי התובע, התנצלה והחליפה את תמונתו באחרת. לעמדתה, אף ניסתה לבוא בדברים עם התובע בכדי לסיים את הפרשה ברוח טובה - ואולם הדבר לא הסתייע. הנתבעת טענה כי פרסום תמונתו של התובע בוצע רק פעם אחת ודובר במודעה קטנה שהצילום היה חלק קטן ממנה. עוד טענה כי היא משמשת כעמותה ללא כוונת רווח וכי ההכנסה ממכירת הכרטיסים לאירוע זה לא כיסתה ולו מחצית מעלות הערב. דיון המסגרת הנורמטיבית לדיון, היא חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "החוק"). יוער כבר מעתה כי הצדדים לא דנו בשאלות מקדמיות חשובות שיש לשאול והן: האם יש זכות יוצרים ביצירה נושא התביעה? מיהו בעליה של היצירה? ככלל, על מנת שתקום זכות יוצרים ביצירה, עליה להיות מקורית ויצירתית, ולקבל ביטוי (בשונה מרעיון). צילום מהווה יצירה אמנותית ונדרש כי בצילום תהא מקוריות על מנת שתקום הזכות. באשר לצילומים ציין המחבר טוני גרינמן: "צילומים שצולמו בידי אדם יקיימו כמעט תמיד את המקוריות המינימאלית הנדרשת על פי דיני זכות יוצרים, וזאת למרות שמדובר בפעולה טכנית שמנציחה דבר מן המציאות...יסוד זה קיים גם בצילומים פחות שאפתניים, כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלה שצולמו בין רגע. די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו". (טוני גרינמן, זכויות יוצרים, התשס"ד-2003, עמ' 97, 98. ראו גם טוני גרינמן זכויות יוצרים, כרך א' התשס"ח-2007, בעמ' 142). לאחר שעיינתי בצילום ומשנכחתי כי יש זכות יוצרים בו. נשאלת השאלה, למי? אמנם, בשונה מזכות קניינית במקרקעין למשל, אותה ניתן להוכיח ברוב המקרים בנקל באמצעות צירוף נסח טאבו מלשכת רישום המקרקעין, ככל הנוגע לזכות יוצרים, אין רישום מוסדר כזה. על כן, נטל הוכחת הבעלות בזכות יוצרים המוטל על תובע שעה שמעוניין לתבוע פיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, אינו גבוה. התובע בענייננו לא ציין במסגרת פרשת התביעה (ואף לא לאחר מכן) ולו באופן בסיסי את הנסיבות המקימות לו זכות יוצרים קניינית בתמונה. נכון שהנתבעת אינה טוענת כי היא בעלת זכות ביצירה, ואולם לנוכח כך שהתמונה נלקחה מהאינטרנט עשויה היא לכאורה להיות שייכת לכל מאן דהוא ויש חשיבות לבדיקת הדברים. ההפרה בוצעה ביום 30.01.13. התובע צירף רק עמוד אחד מתוך הטור האישי של גדעון טיקוצקי (בו פורסמה התמונה). מעיון בטור המלא באתר "הספריה החדשה" עולה כי המועד בו פורסם הטור ואיתו גם התמונה תחתיה צוין הקרדיט לתובע - הינו 01.09.10, היינו מועד המוקדם לכל הדיעות למועד ההפרה. על אף האמור, לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" עדיין הנטל (גם אם הינו קל) להוכחת בעלות בזכות היוצרים מוטל על תובע הזכות. לדידי, הדיבור "הנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלי" (ראו ס' 3א לכתב התביעה) כשלעצמו, אינו מעביר את הנטל האמור. ער אני לעובדה שמדובר בתביעה קטנה וכי בית המשפט לתביעות קטנות מקל בדרישה ראייתית ואולם, עסקינן בעניין מהותי שאין להקל בו, שכן זכות יוצרים היא זכות קניינית התקפה כלפי כולי עלמא ויש חשיבות לתיאור העובדתי הרלוונטי בעניין זה. בס' 35(ב) לחוק נקבע מיהו הבעלים בזכות יוצרים של צילום: "ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת". מעיון בתמונה (צילום פניה של המנוחה המישירה עיניה אל המצלמה, מחייכת ונשענת קלות על ידה) ברור כי לא צולמה באקראי, והתובע לא הביא לפני בית המשפט את המסכת העובדתית הרלוונטית. האם מדובר ביצירה שנוצרה לפי הזמנה? (העובדה שמדובר בצלם חובב אינה מעידה על כך שלא הוזמנה), או שמא בתמונה שצולמה ביוזמת הצלם? במקרה שמדובר בהזמנה, האם הוסכם אחרת בין המזמין והצלם כאמור בס' 35 לחוק לעיל? היינו, לכאורה, יתכן כי זכות היוצרים שייכת למשוררת, ובמותה - למעשה ליורשיה. משהתובע לא הוכיח את הדרוש בעניין זה ולו באופן בסיסי, דין רכיב תביעתו זה בדבר הפרת זכות היוצרים הכלכלית - להידחות. לעומת זאת, באשר לזכות המוסרית, בס' 45 לחוק נקבע כי ליוצר יצירה שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית וכי זכות זו הינה אישית ואינה ניתנת להעברה. החלק הרלוונטי לענייננו הינו אי מתן קרדיט (ס' 46(1) לחוק). אין מחלוקת במקרה שלפני כי לא ניתן קרדיט לתובע. נשאלת השאלה האם יש נפקות לטענת תום הלב אותה טענה הנתבעת, אם לאו. בעניין זה ציין המחבר גרינמן כי: "תום הלב של המשתמש עשוי להשקל בעת בחינת הוגנות השימוש, שכן חוסר תום לב והוגנות אינם מתיישבים זה עם זו. עם זאת, על אף חשיבותו של עקרון תום הלב במשפט הישראלי, אין לייחס לשיקול זה משקל מופרז. זאת, משום שהיתר השימוש ההוגן נועד לאפשר את השימוש ביצירה למטרות שתואמות את תכלית זכות היוצרים". (ראו טוני גרינמן, לעיל, כרך א' בעמ' 465). בענייננו, הנתבעת לא טענה לשימוש הוגן ביצירה, על כן, אין נפקות לטענת תום הלב שנטענה בעלמא, אלא בבואו של בית המשפט לקבוע את גובה הפיצוי (ראו להלן). מכאן לקביעת גובה הפיצוי. לפי הדין הקודם בית המשפט רשאי היה לפסוק פיצוי הנע בין 10,000 ₪ ל - 20,000 ₪. לפי הדין החדש החל בענייננו, בית המשפט רשאי לפסוק בגין הפרה פיצוי ללא הוכחת נזק שלא יעלה על 100,000 ₪ ולא נקבע רף מינימאלי. עת בית המשפט בא לפסוק את גובה הפיצוי, רשאי להתחשב בשיקולים אלה: היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, הרווח שצמח לנתבעת בשל ההפרה להערכת בית המשפט, מאפייני פעילותה של הנתבעת, טיב היחסים שבין הנתבעת לתובע, תום ליבה של הנתבעת (ראו ס' 56(ב) לחוק). בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעת הודתה מיידית בביצוע ההפרה לכשפנה אליה התובע בעניין, התנצלה, הסירה את הצילום נושא התביעה וניסתה לבוא בדברים עם התובע לסיום הסכסוך. קיימת מחלוקת בדבר הפגישה שאמורה היתה להתקיים לצורך העניין. לטענת הנתבעת הציע לתובע סכום בסך 1,000$ לסיום הסכסוך בעוד הנתבע דרש תחילה 1,000 ₪. על אף האמור, סיום הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט לא הסתייע. לנוכח הסרת הצילום המיידית כאמור ולאור מקום התפוצה בו עסקינן, בית המשפט אינו סבור כי נגרם לתובע נזק ממשי. לעניין הרווח שצמח לנתבעת, הנתבעת, עמותה ללא כוונת רווח, טענה בדיון כי באותו ערב נכחו 40 איש ובכתב הגנתה טענה כי הסכום לא כיסה ולו מחצית מהוצאות הערב. טענות הנתבעת לא נסתרו על ידי התובע שכן לא חקר את הנתבעת בעניין. אין לי אלא לקבל את טענות הנתבעת בעניין היעדר רווחים, כהוויתם. מאידך גיסא, איני מקבל את טענת הנתבעת לתום לב, כמו כן, איני מקבל את טענת התובע בדבר הפרות קודמות, משום היעדר הוכחה לכך. על יסוד כל האמור, הנני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית באי ציון קרדיט, בסך 4,000 ₪. התביעה התקבלה בחלקה. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪. זכות מוסרית (ביצירה)זכויות יוצרים (הפרת)