הציג עצמו כעורך דין, במסגרת הדיון התברר כי כלל אינו עורך דין פתח דבר: התובע והנתבע שכנגד (להלן: התובע), הגיש ביום 7.7.13 כתב תביעה במסגרתו עתר לחייב את הנתבע בסך של 12,900 ₪. לטענת התובע , הוא שכר את שירותיו של הנתבע, אשר הציג עצמו כעורך דין, בכדי שזה ייצגו בתביעה בבית הדין לעבודה והעביר לו סכומים שונים לצורך כך אשר מגיעים לסך של 3,100 ₪. אולם, במסגרת הדיון הראשון בתביעה התברר כי הנתבע כלל אינו עורך דין ומשכך, נאלץ להתייצב לשני דיונים ללא עורך דין ואף נשא בהוצאות הצד שכנגד בסך של 5,000 ₪ בשל מחדליו של הנתבע. עוד ציין התובע, כי נאלץ לשכור שירותיו של עו"ד בעלות של 3,000 ₪. הנתבע הכחיש כי הציג עצמו כעורך דין בפני התובע, אך אישר כי אכן הסכים לסייע לו לממש את זכויותיו במסגרת שני הליכים אשר התנהלו בבית הדין לעבודה. הנתבע הכחיש את טענות התובע בדבר קיומו של חוב וטען , כי התובע נותר חייב לו כספים בגין שירותו זה. עוד ציין הנתבע, כי התובע ידע שיצטרך לשכור שירותיו של עו"ד. בכתב התביעה שכנגד עתר הנתבע לחייב את התובע בסך של 20,000 ₪ בגין נזקיו ובכללם: חסרון כיס, כאב וסבל, הוצאת לשון הרע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לטענת הנתבע, התובע ניסה להלך עליו אימים וזאת כי סירב, כך לטענתו, ל"תפור" תיק לעו"ד טל שקלים אשר היה הנתבע בהליך שניהל התובע בבית הדין לעבודה ואף מסר לעוה"ד תצהיר בעניין זה. עוד טען הנתבע, כי התובע מסרב לשלם לסלם לו עבור ניסוח התביעה הנוספת אשר הגיש לבית הדין בשמו וכן, את הוצאותיו הנוספות. ההסכמה הדיונית: במסגרת הדיון אשר התקיים בתיק זה ביום 25.12.13, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה תיערך בדיקת פוליגרף לשניהם אשר תוצאתה תהיה מכרעת לגורל התיק. כן הוסכם, כי הצד אשר ימצא כלא דובר אמת, יישא בהוצאות הבדיקה של הצד השני, תביעתו תידחה ותביעת הצד שכנגד תתקבל כולל הוצאות. השאלה אשר הוסכם כי תוצג לצדדים הינה: האם הנתבע הציג עצמו בפני התובע כעורך דין אם לאו. ביום 8.1.14 הוגשה מטעם הנתבע בקשה למתן פסק דין אליה צורפה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מר יעקב פרידלנדר. מתוצאות הבדיקה עולה, כי בתשובותיו של התובע התגלו סימנים מחשידים לאמירת שקר וכי הנתבע נמצא דובר אמת. טענות הנתבע: בהתאם להסכמה הדיונית יש לחייב את התובע בתשלום מלוא סכום התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידו בסך של 20,000 ₪. כמו כן, עתר הנתבע לחייב את התובע לשאת בעלות בדיקת הפוליגרף בסך של 1,000 ₪, בעלות הנסיעה למכון הבדיקה בסך של 250 ₪ ובעלות אגרת התביעה שכנגד בסך 200 ₪. כן עתר הנתבע לחייב את התובע בהוצאות משפט שלא יפחתו מסך של 10,000 ₪. בתשובתו לתגובת התובע טען הנתבע, כי יש ליתן פסק דין בהתאם להסכמה הדיונית לפיה , תביעתו של הצד אשר ימצא דובר אמת תתקבל בצירוף הוצאות ללא כל תנאי ומשכך, יש לדחות את כל טענות התובע בתגובתו. טענות התובע: התובע טען כי הגיש תביעתו בתום לב, ללא כוונת מרמה וכי סיכויי קבלת תביעתו היו גבוהים. עצם הגשת התביעה מצידו אינה יכולה להוות לשון הרע וזאת, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965. התובע טען , כי יש מקום ליתן משקל להשתלשלות העניינים ולסכומים אשר שולמו על ידו לנתבע וכן, להתחשב במצבו הכלכלי הירוד ובעובדה כי הוא מתעתד להתחתן בקרוב. דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה , כי אין מקום לקבל את התביעה שכנגד במלואה וכן, כי אין מקום לקבל את טענות הנתבע לעניין היקף ההוצאות אותן יש להשית על התובע ואנמק. סעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: החוק) קובע כדלקמן: "בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ובכפוף לסדרי דין שהתקין שר המשפטים לענין סימן זה, יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה". אכן, צודק הנתבע בטענתו לפיה במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים הוסכם , כי הצד אשר ימצא כלא דובר אמת, יישא בהוצאות הבדיקה של הצד השני, תביעתו תידחה ותביעת הצד שכנגד תתקבל כולל הוצאות. יחד עם זאת סבורני , כי לאור שיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה זו כמפורט לעיל והסמכות הטבועה לעשיית צדק, אין מקום ליתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים כלשונה במקרה דנן וזאת, משיקולי עשיית צדק. בכתב התביעה שכנגד, לא פירט הנתבע את הסכומים אותם הוא תובע בגין כל אחת מן העילות המפורטות בכתב תביעתו ובמצב דברים זה, לא ניתן לקבל את התביעה שכנגד ככתבה וכלשונה. לפיכך, יש לבחון תחילה האם עלה בידיו של הנתבע להוכיח עילות תביעה אלו ובמידה והתשובה לכך חיובית, יש לאמוד את הפיצוי לו הוא זכאי. מעובדות כתב התביעה עולה, כי הנתבע כלל לא פירט כיצד יש בעובדות הנזכרות בה כדי להוכיח כאב וסבל אשר לטענתו נגרמו לו כתוצאה מהתנהלות התובע ולא צורפה כל ראיה לתמיכה בעניין זה. במצב דברים זה, יש לקבוע כי אף רכיב זה בתביעה שכנגד לא הוכח. הנתבע לא פירט מהן הנסיבות אשר לשיטתו , מקימות את עוולת לשון הרע ואולם, מכתב התביעה עצמו עולה , כי ככל הנראה מבקש הוא לתמוך טענתו זו באופן ניסוח כתב התביעה. סעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 קובע כי: 13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". מלשון הסעיף עולה, כי האמור בכתב התביעה אשר הוגש על ידי התובע חוסה תחת הגנה זו ואף דין עילת תביעה זו לדחייה. לא מצאתי כי יש מקום לפסוק לנתבע סכום כלשהו בגין שכר טרחת עורך דין שכן, לא הותר ייצוג על ידי עורך דין בהליך זה. טענת הנתבע לחיסרון כיס מבוססת ככל הנראה על טענתו לפיה , לא קיבל תשלום מן התובע עבור ניסוח התביעה הנוספת והוצאות הכרוכות בכך. מטעם התובע לא הוגש כתב הגנה שכנגד ולפיכך, טענתו זו של הנתבע לא נסתרה כדבעי על ידי התובע אף בעדותו בפניי. בהיעדר ראיה לעניין גובה התשלום לו זכאי הנתבע בגין עילת תביעה זו, ועל דרך אומדנה , מצאתי להעמיד את הסכום בגין השירותים אותם סיפק הנתבע לתובע על סך של 1,500 ₪. כמו כן, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבע בגין הליך זה בסך של 350 ₪. מלבד האמור לעיל, מצאתי להשית על התובע את הוצאות בדיקת הפוליגרף אותה ביצע הנתבע בסך של 1,000 ₪ וזאת, כעולה מן הקבלה אשר צורפה לבקשתו למתן פסק דין וכן, בסך של 250 ₪ בגין הוצאות נסיעתו של הנתבע לבדיקה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את התובע / הנתבע שכנגד לשלם לנתבע/ התובע שכנגד סך של 1,500 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, הנני מחייבו לשאת בהוצאות בדיקת הפוליגרף בהן נשא הנתבע / התובע שכנגד בסכום כולל של 1,250 ₪ וכן, בהוצאות הליך זה בסך של 350 ₪. עורך דיןדיון