התנגשות משאית שפרקה סחורה ברכב חונה בחניון מסחרי

התנגשות משאית שפרקה סחורה ברכב חונה בחניון מסחרי. 1. תביעתה של התובעת לקבלת פיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבה ביום 09.04.12. אין מחלוקת בדבר עיקר נסיבות המקרה: התובעת החנתה את רכבה באחד החניונים במרכז מסחרי ("חוצות רגבה") ומשאית ששייכת לנתבע 2 (להלן: הבעלים), שפרקה סחורה במקום, פגעה ברכב תוך כדי נסיעתה וגרמה לו נזקים. אין מחלוקת אפוא, שהנזקים נגרמו כתוצאה מהשימוש במשאית. 2. המחלוקת נסבה סביב זהות האחראי לפיצוי התובעת לנוכח טענת הנתבע 1 (להלן: הנתבע) כי הוא לא נהג ברכב בעת המקרה, אלא אדם אחר שהיה עמו, שהסיע-הזיז את המשאית מרחק קצר לאחר שחסמה את אחד הרכבים שחנו ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת. 3. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל הן נגד הבעלים והן נגד הנתבע. אפרט את הנימוקים למסקנתי: 4. תחילה לשאלה העובדתית, מי נהג במשאית בזמן הפגיעה ברכב התובעת? ובמלים אחרות- מי הזיז את המשאית? הנתבע העיד בפני וציין כי הוא והבעלים- שעוסק בהובלות- חברים, ביום הרלוונטי הוא עזר לבעלים, נהג במקומו במשאית והוביל סחורה בין היתר לאחת החנויות במרכז המסחרי בו קרה המקרה, והמשאית הייתה בחזקתו. לנתבע התלווה אדם שמועסק על ידי הבעלים, ששמו אבי, שתפקידו לעזור בפריקת הסחורה. השניים; הנתבע ואבי ירדו מהמשאית לאחר שהיא הוחנתה וחסמה מספר כלי רכב בחנייתם כשהוצבה במאונך לגבם של כלי הרכב שחנו , ונכנסו ליעדם. לאחר מכן, אבי נשלח על ידי הנתבע להביא דבר מה מהמשאית ומשהתמהמה, יצא הנתבע וראה אותו מתווכח עם אדם מסוים שהודיע לו כי אבי הזיז את המשאית ותוך כדי כך פגע ברכב התובעת. מסתבר כי לאבי אין רישיון נהיגה. עד אשר נכח במקום וראה את המתרחש, איתר את התובעת באמצעות מדבקה שעל הרכב, התובעת הגיעה למקום אז נודע לה שרכבה נפגע. אותו עד (שמתגורר באילת) לא הובא על ידי התובע לעדות, אך מסמך מטעמו המפרט את אשר ראה הוגש לבית המשפט (ת/3). במסמך זה מפרט העד את השתלשלות הדברים, אך לא דק לגבי זהותו של מי שנהג ברכב, והתייחס באופן כללי לכך שאדם מסוים נהג ברכב. איני נדרש לקביעת משקל המסמך, משאין בו להוסיף על עיקר העובדות שממילא לא שנויות במחלוקת. התובעת אישרה בעדותה כי עם הנתבע היה אדם נוסף ולא העלתה גרסה הסותרת את גרסת הנתבע, פשיטא משום שהיא לא ראתה את התאונה. התובעת גם לא ציינה כי במהלך חילופי הדברים בינה לבין העד, צוין בפניה כי מי שנהג במשאית היה הנתבע. יתרה מכך, התובעת יזמה שיחה עם הנתבע והוקלטה על ידה, שניכר בה רצונה לחלץ הודאה מפי הנתבע כי המשאית פגעה ברכב. באותה שיחה הנתבע לא התנער מכך שהמשאית פגעה ברכב, והוא אישר במפורש את הגרסה שנמסרה בבית המשפט לגבי זהות הנהג. כך, בעמ' 2 מציין הנתבע: "לידך אמר לך, ואני רוצה ש...בבית משפט. אני לידך, אני לידך נתתי לך פרטים שלי...אז הסתבר שהעוזר שהיה איתי באוטו, אין לו רשיון נהיגה". ובהמשך: "וזו הסיבה שחברת הביטוח דחתה את ...הזה שלך...יצר איתי קשר...לגרום להונאה". ובעמ' 4 לתמלול: "יצאתי החוצה. אני פוגש איזה בחור וצועק עלי תגיד לי אתה נהג משאית, משאית שלך? אני אומר לו כן...או הוא אומר לי אתה...פגעת במשאית כך וכך. אמרתי לו מה? מתי?...הוא אומר לי מי זה? אומר לו זה עוזר נהג שלי, איזה שהוא בחור, הוא אומר לי הוא היה על ההגה, אמרתי לו מתי? הוא אומר מקודם". אמנם אין לייחס משמעות רבה לכך שהעד העלה את גרסתו בבית המשפט בהזדמנות קודמת, אך אין להתעלם מכך שבמהלך השיחה מציינת התובעת כי התנהגות הנתבע הייתה לרוחה, היא שיבחה את התנהגותו וציינה כי הוא "היה בסדר" ואין לה טענות לגבי התנהגותו באותו מעמד. מהשיחה, וגם מטענות הנתבע בפני עולה כי לגרסת הנתבע הוא מסר את פרטי רישיון הנהיגה שלו לתובעת בשל כך שלאבי- שהזיז את המשאית לא היה רישיון נהיגה והוא "ריחם" על התובעת, אלא שלאחר מכן, ולאחר שסוכן הביטוח העמיד אותו על חומרת מעשיו, לא עמד עוד על רצונו "לסייע" לתובעת. לנוכח האמור לעיל, אני קובע כי מי שהזיז את המשאית ופגע ברכב התובעת היה אותו אבי, שהתלווה לנתבע ועזר לו. 5. במהלך הדיון, ציין הנתבע כי ביום המקרה הוא אסף את אבי מהשכונה הדרומית בנצרת עלית וכי לקראת הדיון הוא ביקש מספר פעמים מהבעלים להשיג את מספר הטלפון של אותו אבי, ללא הצלחה, עוד ציין הנתבע כי אבי עדיין עובד אצל הבעלים. זהותו של אבי נותרה עלומה, ופרטים לגביו - אין. 6. האם בקביעה כי מי שנהג במשאית היה אותו אבי, כדי לפטור את הנתבע מאחריות לפיצוי התובעת? סבורני כי התשובה לכך הנה בשלילה. 7. אין חולק כי המשאית הנה בבעלות הבעלים, ואין חולק כי ביום המקרה המשאית הייתה בחזקתו הבלעדית של הנתבע, אשר נהג בה והוביל סחורה תוך שהוא מסייע לבעלים. על פי גרסת הנתבע החזקה במשאית ביום הרלוונטי הועברה אפוא, מהבעלים אליו. 8. העיקרון הכללי בדיני הנזיקין כי האחריות תוטל על המעוול, מי שביצע את העוולה בפועל, בכפוף לסייגים ולהרחבות הקבועות בדין. במקרה שלפנינו מי שפגע ברכב התובעת הנו אותו אבי. בכך לא סגי. הדין יוצר חזקה עובדתית שעל פיה רואים את הבעלים או מי שהחזיק ברכב כאילו נהגו ברכב, אלא אם יוכיחו מי נהג ברכב בפועל. 9. סעיף 27ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] שכותרתו "אחריות בעל הרכב" קובע כלהלן: "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם" סע' 27ב חל על עבירות המבוצעות ברכב ולא מכוון לדין האזרחי, אולם הגיון רב מונח בצדו, הגיון שהוליך ליישומו גם בדין האזרחי. הגיון זה הוסבר בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, 389, שם צוין כי : "ביסוד אחריות זו מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב (ראה ע"א 20/64 הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 חיים נ. קלקשטיין, פ"ד יח (3) 662, 666). כאשר לבעל הרכב מספר ניכר של כלי רכב, יש הנחה כי בעל הרכב יודע מיהו הנוהג וצריך לדעת לזהותו (ראה ע"א 31/85 בדיר נ. טסה, פ"ד מג (2) 81, 86); עליו לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו, כאילו נהג ברכב." על פי סע' 27ב'(ב) לפקודת התעבורה, החזקה כי הבעלים נהג ברכב מועתקת גם למי שנמסרה לו החזקה ברכב על ידי הבעלים. אם הבעלים מוכיח כי מסר את החזקה ברכב לאחר, או אז המחזיק יהיה בחזקת מי שנהג ברכב כל עוד לא הוכיח זהות הנהג בפועל. כך, הדברים גם להמשך שרשרת החזקות: אם המחזיק הוכיח כי מסר את החזקה לאחר, יוחזק האחר כנהג, אלא אם יוכח זהות הנהג בפועל (סע' 28ב(ג) לפקודה). על פי המנגנון האמור, גם אם הבעלים יוכיח כי הוא מסר את החזקה ברכב לאחר והאחר מסר את החזקה לאדם נוסף, אין הדבר מביא מניה וביה לשלילת החזקה כי הוא נהג בפועל, ויתכנו מקרים בהם תחול החזקה הקבועה בסע' 27ב' לפקודה גם על הבעלים המקורי וגם על מי שהוכח כמחזיק, יחדיו ובמשותף. במלים אחרות, ייתכנו מקרים בהם גם הבעלים וגם המחזיק ייחשבו כמי שנהגו ברכב לצורך אחריותם בנזיקין. הקביעה תיגזר בין היתר מאופי היחסים שבין הבעלים-המחזיק ומנסיבות ואופי החזקה ברכב על ידי המחזיק. לא הרי חברת העוסקת בהשכרת כלי רכב המשכירה רכב לגוף אחר וזה מעבירו לשימוש אחד מעובדיו, כהרי המקרה שבפנינו שבו אדם סייע לחברו והחזיק ברכב ליום אחד ועובדו של הבעלים הוא שנהג ברכב בפועל. בקביעה הנורמטיבית כי שניים; הבעלים והמחזיק בהגה אוחזין- ונוהגים, ושניהם חבים, אין כל קושי. אמנם שורשיה של חזקת-הנהיגה לקוח מהרעיון המונח בסע' 27ב' לפקודת התעבורה, אולם יש לזכור כי המדובר בכלל ראייתי היוצר חזקה שענייניה הטלת אחריות בנזיקין, ואין כל מניעה כי אחריות כזו תוטל במשותף על שניים או יותר, אשר יוחזקו כמעוולים במשותף. 10. במקרה שלפנינו, הבעלים מסר את החזקה לנתבע. הנתבע מאשר זאת. חזקה על נתבע, כמי שהחזיק במשאית כי הוא נהג בה, אלא אם יוכיח את זהות הנהג שעשה שימוש ברכב בעת שנפגע רכב התובעת. הנתבע לא הוכיח את זהות הנהג בפועל. באמירה, או אף בהוכחה, כי מי שנהג במשאית היה אבי, אין די. כדי שתועבר האחריות מהנתבע, עליו להוכיח את זהות הנהג וזו לא הוכחה. היה על הנתבע להביא נתונים לגבי זהותו של אבי ופרטיו המדויקים, ולמרות שהיה באפשרותו לעשות כן, הוא לא עשה. 11. אחריותו של הנתבע אין בה כדי לשמוט את אחריות הבעלים. הבעלים מסר את החזקה במשאית באופן זמני בלבד לנתבע והצמיד לו עובד המועסק על ידו. בין הנתבע לבעלים שוררים יחסי ידידות. במצב דברים זה, גם הבעלים מוחזק כמי שנהג ברכב, וכל עוד הוא לא הצביע על מי שנהג בפועל, אין הוא פטור מאחריות, לזאת יש להוסיף כי אותו אבי- הנהג בפועל, עובד בשירות הבעלים, וזה האחרון לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון חרף כך שהוא הוזמן כדין, כך שהתובעת זכאית ליטול פסק דין נגדו. הוספתי ודנתי באחריותו האפשרית של הבעלים, כדי לעמוד על כך כי מתן פסק הדין נגד הבעלים אינו סותר את חיוב הנתבע. 12. יתרה מכך, לנתבע אחריות ישירה לאירוע התאונה לאור התנהגותו בכך שהחנה את המשאית תוך שהוא חוסם את מעבר כלי הרכב. היה על הנתבע לצפות כי חסימת מעבר כלי הרכב יכולה להביא לגרמית נזק, לאחר שיתעורר הצורך במעבר אחד מכלי הרכב שחנו ושמעברם נחסם. לא רק זו, משמסר הנתבע את מפתחות המשאית בידי עוזרו, היה עליו לצפות כי בעקבות חסימת מעבר כלי הרכב, יתעורר הצורך, חיש מהר- שהרי עסקינן במרכז מסחרי פעיל, להזיז את המשאית וכי פעולה זו תיעשה על ידי עוזרו, שאוחז במפתחות המשאית. אין המדובר בסיכון רחוק. כבר נקבע כי בקביעת חובת הזהירות והצפיות בגדריו, הדרישה אינה , "...ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין, אלא בראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" ע"א 2061 מרצלי נ' מדינת ישראל ( 1.3.1993). וראו גם: ע"א 4486/11 פלוני נ' מדינת ישראל ( 15.7.2013)). 13. אשר לנזקים: להוכחת הנזקים שנגרמו צירפה התובעת חוות דעת שמאי שלוותה במסמכים רלוונטיים לרבות חשבוניות וקבלות בגין תיקון הרכב, כן צורפו מסמכים לגבי שכר השמאי וקבלה בגין תשלום עבור רכב חלופי. סך כל נזקים אלה- 15,749 ₪. התובעת טענה להפסדים והוצאות נוספות, שאיני רואה מקום לפסוק בגינם למעט סכום חלקי בגין הוצאות. 14. אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 15,749 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 19.4.2012, וכן הוצאות בסך של 750 ש"ח. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.רכבסחורהרכב חונהמשאיתהתנגשותחניוןנזק לרכב