הארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע הזכות להאריך את המועד, נקבעה בבר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט ואח', פ"ד נז(3) 385. באותו מקרה קבע גם בית המשפט העליון מהם השיקולים אותם על יו"ר ועדת ערר לשקול בדיון בבקשה להארכת מועד להגשת ערר: "...אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשיגרה. על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו." המבחן, אם כן, הינו מקל יותר מהמבחן הנוקשה יחסית של "טעמים מיוחדים שירשמו", המקובל בסדרי הדין האזרחי. בית המשפט העליון לא פירש כיצד בדיוק על יו"ר הוועדה לפעול, אולם קבע שתי אפשרויות - כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר, חרף האיחור. דהיינו, אם ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, די בכך בכדי להתיר את הגשתו, ומאידך, טעם מוצדק מאפשר את הגשתו גם אם אין סיבה סבירה לאיחור (על פי לשון פסק הדין, המבחן הוא חלופי, ולא מצטבר). המבחן השני, אותו טעם מוצדק, דומה, לטעמי, למבחן השיהוי הנהוג בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובבג"ץ. על מבחן זה עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראש-ממשלת ישראל ואח', פ"ד נז(3) 84, 90-91: "מקובל עלינו כי במסגרת טענת השיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות הכרוכים זה בזה - השיהוי ה"סובייקטיבי", השיהוי ה"אובייקטיבי" והפגיעה בעקרון שלטון החוק. "היסוד הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה האם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו 'שיהוי סובייקטיבי'. יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקתנו על-פי אותה גישה 'שיהוי אובייקטיבי'. על-פי גישה אחרת מבטא יסוד זה את עקרון 'טובת הכלל' שהוא כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף... היסוד השלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים" (ראו עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע [1], בעמ' 678-679). השאלה אם בסופו של יום יש לדחות עתירה בשל קבלתה של טענת שיהוי מבוססת על איזון בין שלושת היסודות השונים - "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" (שם [1], בעמ' 679 וכן בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קרית גת [2], בעמ' 694-695)." עם זאת, המבחן העיקרי היא בין הפן האובייקטיבי לבין מידת הפגיעה בחוק. דברים אלו הובהרו בין היתר בע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח', פ"ד נו(3) 385, 399: "לאמור עד כאן יש להוסיף את השיקול שעניינו פגיעה בשלטון החוק. כפי שנקבע בפסיקתנו לא פעם, בהכריעו בטענת שיהוי בית-המשפט רשאי בנסיבות מתאימות להעניק סעד לעותרים גם אם עתירתם לוקה בשיהוי מן הסוג הקרוי אובייקטיבי, היינו שיהוי שכתוצאה ממנו נגרמו פגיעה או נזק לצדדים שהסתמכו על ההחלטה המינהלית. זאת, כאשר העילה לעתירה היא פגיעה חמורה בשלטון החוק." על כן, יש לבחון את עוצמת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק. הארכת מועדשמאותעררשמאי מכריע