נכות בשיעור 50%, בגין GPM - גידול מוחי, לפי פריט 1(3)א לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "רשימת הליקויים"); נכות בשיעור 20% בגין הפרעת חרדה, לפי פריט 34(ב)(3) לרשימת הליקויים; נכות בשיעור 10% בגין הפרעה אנדוקרינית לפי פריט 3(ב) לרשימת הליקויים; נכות בשיעור 20% בגין תסמונת מעי רגיז, לפי פריט 13(2)א-ב לרשימת הליקויים. המערערת ביקשה לקבוע כי איבדה את כושרה להשתכר, וועדה לעררים לעניין אי כושר שהתכנסה ביום 11.06.13, קבעה כי המערערת איבדה 60% מכושרה להשתכר. מכאן הערעור שבפני. 2. להלן טענות ב"כ המערערת בתמציתיות: א. הוועדה לא פעלה בהתאם להוראות הדין ולא התייחסה לכלל הליקויים הרפואיים מהם סובלת המערער תוך ששקלה את נפקותם לעניין כושר ההשתכרות. ב. המערערת סובלת ממחלה קשה במוח, דבר שגורם לה לכאבים חזקים, סחרחורות, עייפות חוסר ריכוז וחולשה קשה, אולם הוועדה לא הביאה בין יתר שיקוליה את השפעת מחלתה זו על כושרה לעבוד. ג. המערערת סובלת מתסמונת המעי הרגיז, וכתוצאה מכך היא סובלת מכאבי בטן ממושכים ושלשולים רבים, אולם הוועדה לא התייחסה ללקוי זה ולהשפעתו על כושר העבודה. ד. המערערת סובלת מרעד ברגליים ובידיים, והוועדה התעלמה מתלונותיה אלו ומהשפעתם על כושר העבודה. ה. החלטת הוועדה אינה מתיישבת עם מהות ליקוייה של המערערת כפי שמצאו ביטוי בפריטי הליקויים שברשימת הליקויים. ו. המערערת נוטל תרופות רבות המשפיעות באופן משמעותי על יכולתה לתפקד, והוועדה לא התייחסה להשפעה זו על כושר העבודה. ז. הוועדה לא נימקה ולא הסבירה, מדוע שיעור אי הכושר שנקבע למערערת פחות משיעור הנכות שנקבע על ידי הוועדה הרפואית. ח. טעתה הוועדה עת לא לקחה בחשבון את השיקולים העיקריים בבואה לדון בעניינה של המערערת, כמו נסיבותיה האישיות, יכולה לחזור לעבודה, גילה, השכלתה, יכולתה האינטלקטואלית והפיזית. ט. טעתה הוועדה עת לא התייחסה לנימוק עררה של המערערת ולעובדה כי כל ניסיונותיה להשתלב בשוק העבודה כשלו עקב מצבה הבריאותי. י. ראוי כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה בהרכב אחר ו/או לחילופין להחזיר את עניינה לדיון בפני אותה וועדה על מנת שתפעל בהתאם להנחיות בית הדין. 3. להלן טענות ב"כ המשיב בתמציתיות: א. הוועדה לקחה בחשבון את מצבה הרפואי של המערערת והמלצת פקיד השיקום לרבות קביעת הרופא המוסמך הפסיכיאטר. ב. קביעת הוועדה והתייחסותה למצבה של המערערת מהווה נימוק מספיק המקיים את ההלכה. ג. הוועדה לקחה בחשבון כי המלצת אי הכושר המלאה שהייתה בתקופה בה התובעת למדה ואילו ההמלצה לגבי דרגת אי הכושר החלקית הייתה בתקופה לאחר הפסקת הלימודים. 4. החלטת הוועדה מושא הערעור: א. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ניתן לערער על החלטתה של הועדה בשאלות משפטיות בלבד. ועדה לעררים לעניין אי כושר, להבדיל מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתן, והוא אכן ישתמש בסמכותו להתערב בהחלטתה אולם זאת רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות בחוק (ראה למשל, דב"ע שמ/01-1318 יצחק עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו' 60). יצוין, שהבסיס הרפואי להחלטת הועדה לקביעת אי הכושר - הוא האבחון הרפואי, כפי שנקבע על ידי הרופא המוסמך, לפי סעיף 208 לחוק. כמו כן, הוועדה לעררים שדנה בקביעת דרגת האי-כושר, אינה חייבת ואף אינה מוסמכת לבחון בעצמה את מצבה הרפואי של המערערת. ב. עיון בפרוטוקול הוועדה מושא דיוננו מראה כי הוועדה רשמה את תלונות המערערת (אשר הופיע בפני הוועדה בלוויית בא כוחה ואימה), כדלקמן - "עוה"ד: לערר צורף פרוטוקול מיום 23.3.2010 שבנכות הרפואה קבעו אחוז נכת זהים לפרוטוקול הנוכחי ובפרוטוקול אי הכושר נקבע 100%. הנכות הרפואית בפרוטוקול היא 67%, אולם במכתב לתובעת נרשם 72%. יש טעות בפרוטוקול. לא עובדת, טוענת שלא יכולה לעבוד בשום עבודה, כאבי רגליים, שלשולים כרוניים. לא מצליחה לתפקד בעבודה לכן "זורקים" אותה לא מחזיקה מעמד. רעידות ברגליים שמונעות ממנה להגיע לעבודה שזה קורה. רגליה "קורסות" יש לה בעיה בתקשורת עם האנשים/ אנשים שלא מכירה/ חוסר בטחון עצמי, אין לה גבות ומציירת אותן לבד וזה קשה לה. מחלקת קורות חיים ואפילו לא מתקשרים מחפשת עבודה בחנויות קטנות (בגדים) הייתה במחלקת שיקום. מקבלת כדורי פריזמה שמאוד מעייף אותה, נשלחה ללימודים ע"י מחלקת שיקום במכללת "עמק יזרעל" עזבה לאחר שנה למרות הסיוע הרב שקיבלה. כל היום בבית יש לה פחדים ולכן הולכת עם אימה לעבודה. אמה:עברו תקופה מאוד קשה עקב מחלתה של נועה תלויה בה תלות מוחלטת עובדת במועצה מקומית "מגידו"...המעביד מאפשר לה זאת הילדה מתוסכלת כמו תינוק בבית אין לה איכות חיים. התובעת מוסיפה: עברה טיפולי דיקור ואחרים עבור השלשולים, אך להוריה נגמר הכסף. עוה"ד: פקיד שיקום קבע אי כושר לשנתיים ולא מסביר למה לשנתיים אם מצבה הרפואי לא השתנה, מדוע לשנות את דרגת אי הכושר". הוועדה סיכמה דיוניה ומסקנותיה בזו הלשון: "בת 22 אובחנה כסובלת מ- GBM מוחי (50) הפרעות חרדה (20) הפרעות אינדוקטריניות (10) תסמונת המעי הרגיז (20) סה"כ נכות רפואית בשיעור של 60%. עפ"י חוו"ד רופא מוסמך מסוגלת לעבודה מלאה ללא מאמץ גופני ועם גישה לשירותים. עפ"י דו"ח שיקום: בעלת השכלה תיכונית מלאה + בגרות ניסתה ללמוד ולעבוד אך הפסיקה. לדעת פ. שיקום - מדובר באישיות תלותית ולא בוגרת הזקוקה לתמיכה וליווי, תוכל להשתלב בעבודות מזדמנות עם הפסקת עבודה, ללא מאמץ גוה לשירותים, לכן הומלץ על דרגת אי כושר חלקית ויציבה בשיעור של 60%. הוועדה עיינה בכל המסמכים הרפואיים שנמצאים בתיק אליהם הופנתה גם ע"י בא כוח התובעת. אכן אין שינוי בליקויים הרפואיים הן בתקופה בה אבדן מלא והן בתקופה בה האובדן חלקי, אך יחד עם זאת, הרופא המוסמך שקבע את אחוזי הנכות הרפואית ב- 2 המקרים ציין כי התובעת מסוגלת להשתלב בעבודה מלאה וללא מאמץ גופני עם גישה לשירותים, הועדה לקחה בחשבון גם את טענות התובעת לגבי עצם התלות באם, במצב הנפשי, אך גם כאן יש לקחת בחשבון את קביעת הרופא המוסמך הפסיכיאטר שקבע 20% נכות רפואית, אך יחד עם זאת ציין כי התובעת מסוגלת להשתלב בשוק העבודה יום מלא. הועדה ערה להשלכות המצטברות של הליקויים ולעובדה שניסיונות השתלבות בשוק העבודה של התובעת לא תמיד צלחו אך יחד עם זאת נראה כי השלכות אלה נלקחו בחשבון כאשר נקבעה דרגת נכות של 60% על אף הקביעות הרפואיות שמופיעות בתיק כאשר לעמדת פקיד השיקום ביחס לדרגת אי הכושר של התובעת הועדה לקחה בחשבון כי המלצה לדרגת אי הכושר המלאה היתה בתקופה בה התובעת למדה ואילו ההמלצה לגבי דרגת אי הכושר החלקית היתה בתקופה לאחר הפסקת הלימודים. לאור זאת הערר נדחה". ג. עיון בפרוטוקול הוועדה לעררים מושא הערעור, מראה שהוועדה, שכללה רופא תעסוקה, מומחה שיקום, ומומחה תעסוקה, ציינה כי עיינה במסמכי תיק הנכות של המערער לרבות התביעה, החומר הרפואי והמידע הסוציאלי. הוועדה שוחחה עם המערערת והתרשמה ממגבלותיה ותלונותיה, ופירטה את הנכויות מהן היא סובלת. כעולה מהאמור, ושלא כנטען על ידי ב"כ המערערת, הוועדה בחנה ביסודיות את תלונותיה של המערערת, הייתה מודעת למכלול ליקוייה הרפואיים, הסתמכה על הממצאים שהיו בפניה והגיעה למסקנותיה תוך מתן הנמקה מפורטת וברורה. מפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה הביאה בחשבון את טענת המערערת בעניין קשיי השתלבותה בעבודה מבחינה סובייקטיביות, בשילוב הסיבות האובייקטיביות הנובעות מהליקויים הרפואיים שגרמו לנכותה, ותוצאותיהם של אותם ליקויים על סיכוי השתלבותה בעבודה. החלטת הוועדה, ולפיה נפגע כושרה של המערערת לעבוד באופן חלקי (בשיעור של 60%), מתיישבת אף היא עם ליקוייה הרפואיים ופרטי הליקוי שנבחרו והוזכרו לעיל, שעל פיהם הנכויות משפיעות ו/או מגבילות באופן חלקי עד בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה (ראה הגדרות פרטי הליקויים מספר 1(3)א ו - 34(ב)(3) לרשימת הליקויים). הלכה פסוקה היא שהקביעה אם אדם כשיר לעבוד או לא מסורה לוועדה המיומנת לכך ואין בית הדין מחליף שיקול דעתו בשיקול דעתה, וזאת אלא אם מדובר בטעות משפטית הגלויה על פני ההחלטה, מה שלא מתקיים כאמור בעניינה של המערערת, ולא מצאתי ממש בטענת ב"כ המערערת, לפיה מסקנות הוועדה אינן מעוגנות בממצאיה הרפואיים או מנומקות כדין. בנוסף, נראה שקביעת וועדת אי הכושר מתיישבת גם עם הממצאים שבחוות דעת הרופא המוסמך מיום 28.01.13 ודו"ח פקידת השיקום מיום 10.02.13 בחוות דעת הרופא המוסמך נקבע כדלקמן: "מסוגל לעבודה מלאה מתנאים מיוחדים... ללא מאמץ גופני ועם גישה לשירותים". דו"ח פקידת שיקום קובע, כי חרף ליקוייה הרפואיים, וכעולה מהאבחון הרפואי (חוות דעת רופא מוסמך לעניין כושר השתכרות הנ"ל), המערערת "תוכל להשתלב בעבודות מזדמנות, עם הפסקות עבודה, וללא מאמץ גופני ועם גישה לשירותים. לאור נתונים אלו ממליצה לראותה כמי שאיבדה מכושרה להשתכר בשיעור של 60% אי כושר לצמיתות". 5. סיכומו של דבר, ומשלא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה מושא הערעור או במסקנותיה - דין הערעור להידחות. הואיל ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי- אין צו להוצאות. 6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. נכות