בקשה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) טענות כנגד הרכב הוועדה וכנגד הליך קבלת ההחלטה בעניינה. בעיקרו של דבר טענה המבקשת כי ההחלטה בעניינה התקבלה משיקולים לא ענייניים על סמך השמצות של בעלי אינטרסים, ומבלי שניתנה לה הזדמנות להתייחס לטענות כלפיה טרם קבלת ההחלטה; ההליך המשמעתי שנפתח כנגדה הסתיים מבלי שהתקבלה בעניינה כל החלטה; התפקיד החדש אינו קשור לתפקידה הקודם ומהווה פגיעה קשה במעמדה ובשכרה; המשיבות 4-3 אינן בעלות כישורים כשלה, ואינן עומדות בתנאי הסף; המבקשת הוטעתה כאשר נמסר לה פרוטוקול שקרי, לפיו היא לא נבחרה לתפקידים שאליהם ביקשה להשתבץ בשל התאמה טובה יותר של מועמדים אחרים, ולא בשל טענות הנוגעות לתפקודה כמנהלת המחלקה; מבחינת מאזן הנוחות - למבקשת יגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה מהעברתה מתפקידה, בעוד שלמשיבה לא יגרם נזק כתוצאה מעיכוב המינוי של המשיב 3 או לכל היותר עיכוב המינוי של המשיבות 4-3. מנגד טענו המשיבות 2-1 בין היתר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר וכי לא הוכח בה זכות לכאורה לקבלת הסעד המבוקש על ידי המבקשת; החלטת ועדת השיבוצים נעשתה משיקולים מקצועיים וענייניים בהתאם לצרכי הרשות ובהתחשב בכישורים וניסיונם של העובדים שהגישו מועמדות למשרה; מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות 2-1 - שיבוצה החדש של המבקשת אינו פוגע בשכרה, וכי ככל שקיים נזק מדובר בנזק כספי בר פיצוי. מאידך יגרם נזק חמור למשיבה 2, אם לא יושלם הליך איוש כלל המשרות החדשות אשר יפגע בהצלחת הרפורמה. המשיבות 4-3 העלו טענות כנגד המבקשת בנוגע ליחסי האנוש הגרועים שלה ביחס לעובדים ולקהל הפונים, וכן טענות בנוגע להתאמתן לתפקיד אליו שובצו. בית הדין האזורי דחה את בקשת המבקשת לסעד זמני. עיקר הטעמים להחלטה היו כדלקמן: אין מחלוקת כי בסמוך לפני תחילת הרפורמה במינהל, התנהל הליך שימוע בעניינה של המבקשת בעקבות תלונות עליה, שבמסגרתו התבררה מערכת היחסים העכורה שבין המבקשת לבין מנהל המחוז דאז, ובינה לבין עובדיה. לאחר שסירבה להצעת מעבר לתפקיד אחר במחוז, הומלץ על סיום עבודתה של המבקשת במינהל, מחמת אי התאמה לתפקיד ניהולי. על כן, אין פסול בכך שהוועדה התחשבה במידע לגבי תפקודה כמנהלת בעבר, לצורך בחינת התאמתה של המבקשת לתפקידים ניהוליים; לא הוצגה ראשית ראייה לטענה כי ועדת השיבוצים פעלה משיקולים לא ענייניים לקידום מקורבים; לא נמצא פגם לכאורה בהרכב ועדת השיבוצים או בהחלטות ועדת השיבוצים וועדת הערעורים; לא הוכח כי משיבות 4-3 אינן עומדות בתנאי הסף למשרות להן שובצו; מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לצד המשיבות - המבקשת לא הוכיחה קיומה של זכות לכאורה להשתבץ באחת המשרות שהתבקשו על ידה או במשרה ברובד ניהולי, וכי הנזק שיגרם למבקשת נמוך מהנזק שיגרם למשיבות כתוצאה ממניעת השלמת הליך השיבוצים ברשות המקרקעין ופגיעה בתהליך הרפורמה. בבקשתה, חזרה המבקשת על הטענות אותן העלתה בפני בית הדין האזורי, ועליהן הוסיפה בין היתר את הטענות הבאות: ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות, מהטעם שהשופטת בלבד חתומה עליה, ללא חתימתם של שני נציגי הציבור; טעה בית הדין בפסיקת הוצאות בנסיבות העניין, והן חסרות כל תוקף מוסרי. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לבקשה על נספחיה, לטיעוני המבקשת ולהחלטת בית הדין האזורי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבות. לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין מתקיים האמור בסעיף 26 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, ולפיו רשות ערעור תינתן "אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". לאמור לעיל אוסיף את הדברים הבאים: ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה ליתן סעד זמני או להימנע מנתינתו, אלא במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (ע"ע 215/03 ענבר נ' יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים, 3.11.2006). בנוסף לכך, הלכה היא כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו כנגד שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, כל עוד מצויה ההחלטה במתחם הסבירות, ולא נפל בה פגם מסוג הפגמים המצדיקים התערבות בהחלטה מנהלית (ע"ע 1123/01 בית הספר כל ישראל חברים - יצחק צויזנר, פד"ע לו 438, 476 (2001)). במקרה שלפני, החלטת בית הדין האזורי בוחנת בצורה מפורטת את טענות המבקשת, והראיות לכאורה שהוצגו נכון לשלב זה, תוך התבססות על הדין החל. כל טענות המבקשת בנוגע להליך השיבוץ והרכבי הוועדות מצאו מענה בסעיפים 91-88 להחלטתו של בית הדין האזורי. בית הדין האזורי מנמק כדבעי, מדוע אין הצדקה בשלב זה להתערב בהחלטת ועדת השיבוצים, או בהחלטת ועדת הערעור, ומדוע מאזן הנוחות נוטה לצד המשיבות. אשר על כן שוכנעתי, כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי. מן הראוי להדגיש, כי מדובר בהליך זמני המבוסס על ראיות לכאורה, ואיננו מהווה סוף פסוק בעניינה של המבקשת. מכל מקום השאלה האם נפלו פגמים בהליך השיבוץ של המבקשת המצדיקים את התערבותו של בית הדין, תמשיך ותידון במסגרת ההליך העיקרי. יש להניח כי המשיבות 2-1 כגופים ממלכתיים לא יטענו לשינוי המצב, אלא יחזירו את הגלגל אחורנית אם ובמידה שביצוע פסק הדין יחייב זאת (ראה: דיון (ארצי) 3-71/מה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מר אברהם טמיר - בנימין גור אריה , טז (1) 264, 268). טענת המבקשת, לפיה ההחלטה של בית הדין האזורי נחתמה עלי ידי השופטת לבדה ללא חתימות נציגי הציבור, דינה להידחות. מעיון ב"תיק הנייר" במערכת נט המשפט בתיק זה נמצא כי ביום 30.7.13 נסרקה החלטתו של בית הדין האזורי בגרסתו "הקשיחה", ועליה חתומים השופטת ושני נציגי הציבור מיום 8.7.13. ככל הנראה נפלה טעות בהקלדת החתימות בעת העברת ההחלטה לגרסה האלקטרונית, אולם על הגרסה המקורית של ההחלטה הן קיימות. באשר להוצאות המשפט, הטענה נגד הטלת ההוצאות על המבקשת נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ממשי. בנוסף הלכה פסוקה היא, כי הסמכות שניתנה לבית הדין לפסוק הוצאות משפט על פי שיקול דעתו היא רחבה. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט, אלא במקרים חריגים בלבד, כאשר מקרה זה אינו נמנה עליהן (ע"ע 527/05 קרייזמן - חב' מלונות דן בע"מ (2007). לאור מסקנתי, כי אין הצדקה להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצועו של אותה החלטה, ועל כן היא נדחית. התיק מוחזר לבית הדין האזורי, להמשך בירורו ולמתן פסק דין בתביעה העיקרית. סוף דבר - הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. במעמד צד אחדהרכב ועדה רפואיתצו מניעה זמניצוויםצו מניעה