שגתה הוועדה בכך שלא נתנה את המשקל הראוי לחוות דעתו של עובד השיקום, שהמליץ לקבוע אובדן חלקי של כושר עבודתה. לטענת המשיב, לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה. לשיטתו, הוועדה סקרה את נכויותיה הרפואיות של המערערת, בחנה את נסיבותיה האישיות היחודיות, ונתנה את החלטתה לאחר ששקלה את כל אלה. באשר לקביעת הוועדה לפיה אין למערערת נכות נוירולוגית - לי המשיב, זו נסמכה על חוות דעתו של דר' רפפורט שקבע במסגרת חוות דעתו באופן פוזיטיבי כי למערערת אין חסר נוירולוגי. הוועדה התייחסה להמלצת פקיד השיקום ולהמלצת ישיבת הצוות תוך שהיא דוחה אותם באופן מנומק. הרכב הוועדה כלל רופא תעסוקתי ומומחית בתחום התעסוקה והשיקום. משכך, ישב בהרכב הוועדה הרכב רלבנטי לתלונות. באשר למסמך מיום 12.5.12 שנערך על ידי הרופאה המטפלת דר' פלושנסקי, טוען המשיב שהוא אינו ערוך כדין, ועל כן לא חלה על הוועדה החובה להתייחס למסמך זה. באשר לטענה שהוועדה מקובלת בעמדתה, מדגיש המשיב שהדיון בעניינה של המערערת וההחלטה שניתנה בעקבותיו, שעליה הוגש הערעור שבפני, הינה הפעם הראשונה שבו דנה הוועדה בעניינה של המערערת, ועל כן אין לטעון שהרכב הוועדה מקובע בדעתו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את יתר טענותיה של המערערת, מלבד אלה שפורטו בפתח פסק דין זה לגביהם הסכים המשיב להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה. להלן אסביר כיצד הגעתי למסקנה זו. הועדה הרפואית לעררים מיום 31.3.11 קבעה למערערת 41% נכות רפואית (משוקללת), בגין מחלת לב, מצב אחרי שבר ותסמונת כאב לא ספציפית עם הגבלה תפקודית. בפני הוועדה נרשמו תלונות המערערת, כדלקמן: "בת - 33. גרה ברמת גן. הובאתי על ידי בעלי. לא עובדת כ - 5 שנים. מאז התאונה לא יכולה לעשות הרבה דברים. צריכה לשכב עקב הכאבים. רב הזמן שוכבת. הבעל מטפל בילדים ורוב הזמן לא בבית כי עובד במשרה מלאה. יושבת כ- 10 דקות ונאלצת לשכב. לדברי העו"ד: מרותקת רב היום לכיסא גלגלים למעט צעדים מעטים. סובלת מתסמונת כאב קשה. בתקופה נשוא ערר זה בעלה היה לוקח אותה על כפיו. גרה בבניין ללא מעלית כיום היא בבניין עם מעלית אך בעלה לא יכול לקחת אותה. סובלת מתכיפות במתן שתן. לא עושה את הפעולות בבית. מצרף חוות דעת רופא תעסוקתי- ד"ר ששון- לפי חוו"ד לא מסוגלת לעבוד. חסר השכלה עיונית בארץ ולכן חסרת מקצוע בארץ. גם ד"ר קוריצקי - נוירולוג - ציין כי לא מסוגלת ללכת. עו"ס של המוסד כותב כי יש פגיעה משמעותית בכושרה לעבוד. מאז התאונה בכיסא גלגלים. יש שיפור בשנתיים האחרונות אך עדיין עם כאבי ראש כ - 4 פעמים בשבוע. כיום עושה מספר צעדים בקביים. נוטלת פרקוסט, אדוויל וסימבלטה". חוות דעת רופא מוסמך מיום 31.5.11, קבעה כי המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה בעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני ניכר. לעומת זאת, דוח שיקום מיום 9.6.11 קבע כי המערערת איבדה באופן חלקי את כושר השתכרותה. עם זאת, קבע פקיד השיקום כי "נראה כי מסוגלת לעבוד חלקית בישיבה ללא מאמץ פיסי". בנסיבות אלה, כונסה ישיבת צוות, שקיבלה את עמדת הרופא המוסמך, וקבעה שהמערערת מסוגלת לעבוד במשרה מלאה בישיבה. בפני הועדה עמדו כל אלה: תלונות המערערת, פרוטוקול הוועדה הרפואית, דוח פקידת שיקום, חוות דעת רופא מוסמך, והחלטתה של ישיבת הצוות. בסופו של דבר, קבעה הוועדה, כאמור, שהמערערת לא איבדה 50% מכושר השתכרותה. הוועדה נימקה את החלטתה כך: " הוועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי ובפירוט סעיפים הליקוי המצוינים בו. כן עיינה בדוח עו"ס ובדוח צוות והאזינה רוב קשב למערערת לבעלה ולעו"ד. לדעת הוועדה בתקופה נשוא ערר זה שבה נקבעה נכותה הרפואית בשיעור 41% בגין מחלת לב בשיעור 10%, שבר 5%, ובגין תסמונת כאב לא ספיציפית עם הגבלה תפקודית 30% זמנית עד -31.3.12. לא נקבעה נכות נוירולוגית ולא נקבעה נכות אורטופדית. הועדה הרפואית ציינה כי סובלת מתסמונת כאב עם הגבלה תפקודית. עובד שיקום המליץ בחוו"ד על אובדן חלקי של כושר עבודה, אולם ציין כי נראה כי מסוגלת להתאים לעבודה חלקית בישיבה ללא מאמץ פיסי. בישיבת צוות מ - 9.6.11 נקבע כי מסוגלת לעבוד במשרה מלאה והגיעה למסקנה שאין כל סיבה רפואית שבגינה התובעת אינה מסוגלת לחזור לעבודה בישיבה וזאת על אף המלצת עובד השיקום. הועדה הנוכחית בדיעה כי נוכח מגבלותיה התפקודיות כפי שהיו בתקופה נשוא ערר זה היתה כשירה לעבוד בישיבה בלבד בעבודות פיסיות קלות הרכבה מיון אריזה ליד שולחן-עבודה תצפיתנית בחדר בקרה גובה בחניונים פקידת מודיעין כל זאת במשרה מלאה. הועדה דוחה את הערר". בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים שעל ועדה רפואית לעררים - אי כושר לשקול, בעב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי, (15.4.04): ".... על הועדה לבחון: ראשית, את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שעבד בעבר; שנית - את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת." במקרה שלפני, הועדה שמעה את תלונות המערערת, פירטה את ליקויה הרפואיים, עיינה, כאמור, בדו"ח השיקום, בדוח ישיבת צוות, בחוות דעת רופא מוסמך, ובפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים. לאחר ששקלה את כלל הנתונים שעמדו בפניה, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה לפיה בהתחשב במגבלותיה הרפואיות של המערערת ובנסיבותיה האישיות, מוגבלת המערערת בעבודות הכרוכות במאמץ גופני. עם זאת, קבעה הוועדה כי בתקופה הרלבנטית לערר, מסוגלת היתה המערערת לעבוד בעבודות פיסיות קלות כגון, מיון, הרכבה ואריזה סמוך לשולחן, גובה בחניונים, תצפיתנית בחדר בקרה, או פקידת מודיעין. הנה כי כן, החלטת הוועדה מנומקת ומבוססת על כלל הנתונים שעמדו בפניה תוך שהיא מביאה בחשבון את מכלול נתוני המערערת, וזאת בהתאם להלכת מוהרה ממנה ציטטתי לעיל. לא מצאתי ממש בטענת המערערת לפיה הוועדה הרפואית לעררים חרגה מסמכותה עת קבעה כי המערערת אינה סובלת מנכות נוירולוגית, ההיפך הוא הנכון. הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מתכנסת לאחר ששיעור הנכות הרפואית נקבע על ידי הוועדה הרפואית. משלא הוגש ערעור על ההחלטה בנושא הנכות הרפואית, הרי שהחלטתה הפכה חלוטה. הוועדה לעררים (אי כושר) אינה מוסמכת לשנות את אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, ותפקידה הוא לקבוע את שיעור אי הכושר של המבוטח. בהתאם להלכת מוהרה, נקודת המוצא היא ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שאלה נקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים. ובמקרה שלפני, כפי שאלה נקבעו על ידי הוועדה ביום 31.3.11. משהועדה הרפואית לעררים לא קבעה למערערת אחוזי נכות בתחום הנוירולוגי, הרי שהועדה לעררים (אי כושר) לא מוסכמת היתה לקבוע אחרת. במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך, אציין שבמסגרת חוות דעתו מיום 13.6.10 לא קבע פרופ' רפפורט כי המערערת סובלת מנכות נורולגית, כנטען על ידה. להיפך, פרופ' רפפורט קבע, פוזיטיבית, כי למערערת "אין חסר נויורולוגי בבדיקתה" (עמ' 3 בפרק הדיון לחוות הדעת), וכי היא סובלת מתסמונת כאב כרוני, בדומה לקביעת הוועדה הרפואית לעררים מיום 31.3.11. וממילא, טענתה של המערערת, לפיה היא סובלת מנכות נוירולוגית, היא טענה שברפואה, שממילא בית הדין אינו מוסמך להתערב בה. בטרם אחתום את הדיון בנושא זה, אציין שככל שהמערערת סבורה כי היא סובלת אף מנכות נוירולוגית, וברצונה להביא נתון זה בפני הוועדה לעררים (אי כושר), הרי שפתוחה לה הדרך לעשות כן באמצעות הליך של בדיקה מחדש. אשר לטענותיה הנוספות של המערערת, לא מצאתי לקבל את טענתה לפיה הוועדה לא נתנה משקל הולם לחוות דעתו של פקיד השיקום מיום 9.6.11. חוות דעתו של פקיד השיקום היא המלצה בלבד, ואילו הוועדה רשאית לקבוע ממצאיה על פי בדיקתה שלה. אין היא כפופה להמלצותיהם של פקיד השיקום, הרופא המוסמך וישיבת צוות. יתר על כן, נוכח הפער בין דעתו של פקיד השיקום לחוות דעתו של הרופא המוסמך, כינסה הוועדה ישיבת צוות, שקיבלה, כאמור, את חוות דעתו של הרופא המוסמך. זאת ועוד. עיון בחוות דעתו של פקיד השיקום מעלה כי זו ממילא איננה עומדת בסתירה לקביעת הוועדה, שכן אף בהתאם לחוות דעתו של פקיד השיקום, מסוגלת המערערת לעבוד בישיבה ללא מאמץ פיסי. לא מצאתי ממש אף בטענתה הנוספת של המערערת, לפיה חלה על הוועדה החובה להתייחס למסמך הרפואי ערוך על ידי דר' מרינה פלושנסקי, רופאת המשפחה של המערערת, מיום 12.5.12, שבו מצוין כי המערערת "מתניידת בכסא גלגלים, אינה מסוגלת לשבת יותר מרבע שעה". הכלל הוא שוועדה רפואית, הדנה בעניינו של נבדק, צריכה לציין את עיקר המסמכים שהיו לפניה ושהניעו אותה לקבוע את שקבעה. לא קיימת חובה להיכנס לפרטי כל מסמך ומסמך. בפרט, אין חובה על הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) להתייחס למסמכים הנוגעים למצבה הרפואי של המערערת, משהיא, כאמור, כבולה בעניין זה להחלטתה של הוועדה הרפואית לעררים. באשר לטענת המערערת בעניין החלפת הרכב הוועדה - דרך המלך הינה להשיב את העניין לוועדה בהרכבה הקודם למעט אותם מקרים בהם קיים חשש כי הוועדה התבצרה בעמדתה דהיינו באותם מקרים נדירים, מהם עולה כי קיים חשש ממשי כי חברי הוועדה "נעולים" בדעתם. במקרה דנן, דנה הוועדה בהרכבה הנוכחי בעניינה של המערערת אך לראשונה. הוועדה ביצעה מלאכתה באופן ראוי, למעט היעדר התייחסות לחוות דעתם של ד"ר ששון ושל ד"ר קוריקצי. בנסיבות אלה, לא מצאתי אינדיקציה ל"נעילות" מחשבתית. לסיכום על יסוד הסכמת הצדדים, מוחזר עניינה של המערערת לוועדה על מנת שזו תתייחס במפורט ובמנומק לחוות דעתם של ד"ר הדר ששון מיום 15.8.12, ושל ד"ר קוריצקי מיום 24.12.09. אף שלא מצאתי ממש בטענת המערערת לפיה הוועדה התעלמה מטענתה לפיה בתקופה הרלבנטית לערעור (1.1.10 עד 31.3.12) התגוררה בבניין ללא מעלית, ועל מנת לצאת מביתה הסתייעה בבעלה שנאלץ בעלה לשאת אותה על כפיו, הרי משממילא מוחזר ענייינה של המערערת לוועדה , ומשממילא במסגרת חוות דעתו מיום 24.12.09 קבע ד"ר קוריצקי כי המערערת סובלת ממגבלת ניידות מקסימלית - תתייחס הוועדה אף לטענה זו. יתר טענות המערערת - נדחות. בשים לב לעובדה שהמשיב נתן הסכמתו להשיב את עניינה של המערערת לוועדה לצורך התייחסות לחוות הדעת במעמד הדיון שנתקיים ביום 16.9.13 - לא מצאתי לפסוק הוצאות למשיב. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. חוות דעת