טוען כי יש להורות על דחיית התובענה על הסף, לנוכח קיומו של מעשה בית דין והעדר עילה, שכן תביעותיו של התובע הובאו בעבר בפני בית הדין וניתנו בהן פסקי דין חלוטים. 3. על פי טענת הנתבע, כתב התביעה מתעלם למעשה מפסקי דין חלוטים של בתי הדין, שניתנו בעניינו של התובע, ומוגש כמו זו הפעם הראשונה שעניינו של התובע מובא בפני בית הדין. 4. הנתבע פירט בהרחבה את פסקי הדין אשר ניתנו בעניינו של התובע וכן 28 תובענות שהוגשו ע"י התובע נגד הנתבע, כאשר בכל פסקי הדין בעניינו של התובע צויין כי הוא לא קיבל מעולם קיצבת נכות מעבודה כתוצאה מתאונת עבודה כלשהי, ומעולם לא הגיש תביעה לנכות מעבודה. עוד הוסיף הנתבע וטען, כי גם לעניין טענותיו של התובע להחזרים כספיים, כבר נקבע בין היתר בב"ל 2132/09 (נ/1), כי דין טענה זו להידחות, ולכן תביעה זו מהווה מעשה בית דין באופן מובהק. הנתבע מבקש כי בית הדין יפסוק כנגד התובע הוצאות לדוגמא, על מנת לגרום לתובע לחדול מהגשת תביעות סרק. 5. התובע טען בתגובתו בכתב מיום 27/10/13 ובדיון שהתקיים בעניינו ביום 9/11/13, כי ציין עשרות פעמים בפני בית הדין כי נכותו היא נכות מעבודה ולא נכות כללית והוא דורש את זכויותיו בשל נכותו מעבודה ולא נכות כללית. דיון והכרעה 6. תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 קובעת כי: "45א. בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין. (2) חוסר סמכות. (3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. 7. בפסק הדין בעניין אבו הדואן (עב"ל 765/07 עווני אבו הדואן ואח' - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 4.9.08, לא פורסם), קבעה כב' השופטת וירט-ליבנה, את הדברים הבאים היפים לענייננו - "ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים - השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה. השתק פלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה. התנאים המצטברים לביסוס טענה של השתק פלוגתא הובאו בפסק הדין בע"ע 1521/04 עמיר רונן נ' כלל (ישראל) בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 4.4.2006): 'א. פלוגתא זהה בשני ההליכים, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. התקיימה התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון בין אותם צדדים. תנאי זה דורש זהות בין הצדדים בשני ההליכים. הדוקטרינה של השתק פלוגתא יכול שתחול גם על מקרה בו אין זהות פורמלית בין בעלי הדין אם קיים ביניהם קשר מחייב, קירבה משפטית או עניינית או כאשר קיימת 'זהות אינטרסים' בין בעלי הדין בהליך הראשון לבעלי הדין בהליך השני, (ראו יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמודים 1193-1194 והאסמכתאות שם). לתנאי הדורש התדיינות באותה פלוגתא יש לבחון האם לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה "היה יומו בבית במשפט" ביחס לאותה פלוגתא. לערכאה השיפוטית נתון שיקול דעת. עליה לקבוע באילו נסיבות יוחל הכלל של השתק פלוגתא. יש לבחון את הנסיבות. יש לבחון האם לבעל הדין שמבקשים להשתיקו היתה הזדמנות מלאה להתדיין באותה פלוגתא ולהציג את עמדתו בצורה נרחבת. עתים ניתן לראות השתק פלוגתא בין צדדים שונים כאשר במקום בעלי הדין במשפט הראשון באים חליפיהם הנכנסים לנעליהם כגון קונה הבא בנעלי מוכר, יורש הבא בנעלי מוריש. ואילו אלה שיש להם זהות אינטרסים עם בעלי הדין במשפט כפופים להשתק אם בפועל היה להם יומם במשפט הראשון (יעקב קדמי, שם עמוד 1195). ג. ההתדיינות הראשונה מסתיימת בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא תוך קביעת ממצא פוזיטיבי לגביה להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. ד. יש לבחון את מידת חיוניות ההכרעה בפלוגתא הנדונה לצורך מתן פסק הדין בהליך הראשון (ראו נינה זלצמן, "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" (תשנ"א), עמוד 141; ע"א 246/66, 247/66 קלוז'נר נגד שמעוני, פ"ד כב(2), 561, 583-584; דב"ע נג/32-3 גדי לוין נגד בנק איגוד לישראל בע"מ - לא פורסם; דב"ע נה/ 13-3 הנרי אסלוב - עיריית טבריה, פד"ע כח 231)". 8. הכלל של השתק עקב מעשה בי-דין, "איננו כלל טכני פורמאלי אלא הוא כלי שימוש המיועד למנוע הטרדת בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק כל אמת שהצדק מצדיק את הדבר" (ר' ע"א 253/84 ספיר - ספיר פ"ד מב (3) 14). 9. במחלוקת שלפנינו, סבורים אנו כי יש מקום לקבל את טענות הנתבע לקיומו של מעשה בית דין והעדר עילה ולהורות על דחיית התביעה על הסף. 10. כתב התביעה מעלה טענות אשר התעוררו במסגרת מחלוקות קודמות בין הצדדים, וניתנו לגביהם פסקי דין חלוטים, ולא מצאנו מקום לבחון פעם נוספת מחלוקות אלו במסגרת תיק זה. 11. התובע הגיש עשרות תביעות נגד הנתבע ונקבע בפסקי הדין כי התובע מעולם לא קיבל קצבת נכות מעבודה, אלא נכות כללית ואף נדחו תביעותיו להשבת כספים. מפאת חשיבות הדברים, מצאנו לנכון להביא מתוך פסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) השופט מיכאל שפיצר בתיק בל' 1211/08, וכך נקבע בפסק הדין: "1. עניינו של התובע מר אברהם מרציאנו מונח לפתחו של בית הדין זה עשור ויותר, והוא נדון ב- 15 הליכים קודמים, שגם הש' הראשי (דאז) כב' הש' אזולאי, יחד עם שופטים אחרים בבית דין זה היו שותפים להם לאורך השנים. גם בית הדין הארצי נדרש לעניינו של התובע, שבשל פניותיו החוזרות ונשנות לבית הדין שלא לצורך, אף הושתו עליו, באופן חריג, הוצאות משפט. 2. עם הגשת התביעה, קבעתי דיון להיום שכן לא היה ניתן להבין מכתב התביעה במה דברים אמורים, ואף הנתבע בהודעתו מיום 1/5/08 לא ידע למה עליו להתייחס. 3. בדיון היום התברר כי טרוניותו העיקרית של התובע כי לא היוונו לו את קצבת הנכות, שעה שהחל לקבל קצבת זקנה. 4. אלא שעניין זה הוכרע כבר בפסק דינו של כב' הש' אברהמי בתיק בל 835/94, בל 1134/00 ובו נפסק כי :- "הזכות להוון קצבה קיימת לפי סעיף 113 לחוק רק לגבי נכה מעבודה ואילו התובע לא קיבל קצבה כנכה מעבודה כי אם קצבת נכות כללית. לגבי נכות כללית, לא קיימת זכות היוון מעיין זו וכיוון שכך, דין הטענה להדחות. בסעיף 251 הנ"ל ברור כי התובע אינו זכאי לקבל קצבת נכות כללית בנוסף לקצבת זקנה. לתובע שמורה הזכות לבחור איזה מהקצבאות לקבל. במקרה דנן הקצבה הגבוהה יותר הינה קצבת הזקנה וזו שולמה לו כדין על ידי הנתבע. באשר לזכות להבראה, הרי שהתובע לא הצביע על מקור נורמטיבי כלשהו לזכות זו המחייב את הנתבע לשלמה ולכן דין טענתו זו להדחות (סעיף 7 לפסק הדין). 5. התובע לא אמר נואש, והגיש תביעה נוספת אשר נדונה בפני חברי כב' הש' טוינה (בל 2262/02) ונדחתה וכך גם הערעור שהוגש על פסק הדין. 6. עתה הגיש התובע תביעתו פעם נוספת, ומשאין בפיו חידוש כלשהו ביחס להליכים הקודמים, הרי שגם התוצאה תהיה זהה, מה גם שבית דין זה אינו יושב כערעור על חבריו באותה ערכאה. 7. אי אפשר שלא לסיים פסק דין זה בדבריו של כב' הש' אברהמי בפסק דינו :- "נראה שלתובע נדמה שבית הדין הינו מגרש למשחק בינו לבין הנתבע. אכן, אין זה מנהגו של בית הדין לחייב תובע בתביעות בטחון סוציאלי בתשלום הוצאות משפט. יחד עם זאת התובע גורם להשחתת זמנו היקר של בית הדין וזאת על חשבון מתדיינים אחרים שעניינם מתעכב בשל תובענות הסרק שמגיש התובע. אכן הגשת תביעות הינה זכות הנתונה לכל תושב. יחד עם זאת במקרה מיוחד זה לנוכח האמור מן הראוי לחייב את התובע בהוצאות ריאליות" (סעיף 11 לפסק הדין). (ההדגשות אינן במקור - י.כ.). 12. בפסק דין נוסף בתיק בל 2139/09 מיום 22/12/09, נדחתה תביעתו של התובע להחזרים כספיים והוא אף חוייב בתשלום הוצאות משפט. 13. כתב התביעה מתעלם מהקביעות החלוטות שבפסקי הדין שניתנו בעניינו של התובע, ולמעשה התובע חוזר שוב על כל טענותיו כאילו הגיע לבית הדין לראשונה. עיון בפסקי הדין המפורטים לעיל, מעלה כי כל טענותיו נדונו, נבחנו ונפסקו באופן סופי וחלוט על ידי בית הדין האזורי ואף בבית הדין הארצי. 14. סוף דבר - התביעה נדחית על הסף. 15. אכן, בתיקים מסוג הביטחון הסוציאלי בית הדין אינו נוהג לפסוק הוצאות כדבר שבשגרה. עם זאת, במקרה דנן, מדובר בתובע סידרתי המגיש חדשות לבקרים תביעות באותו עניין וגם אחרי מתן פסקי דין בעניינו, חוזר ומגיש את אותן תביעות, תוך השחתת זמנו של בית הדין ושל הנתבע. כפי שפירט כב' השופט שפיצר בפסק דינו, עוד לפני שנים קבע כב' השופט אברהמי, כי מן הראוי לחייב את התובע בהוצאות ריאליות, אולם התובע כפי הנראה לא הפנים את הדברים. לאור כל המפורט לעיל, ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, בתוך 30 יום מהיום וכן הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הסכומים הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 16. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. מעשה בית דין