לטענת המערער, הוועדה לא ערכה השוואה בין בדיקת השמיעה מיום 31/8/10 לבין בדיקת השמיעה מיום 27/12/11. המערער הוסיף וטען, כי הוועדה הזמינה בדיקות שמיעה חדשות, בניגוד להוראות פסק הדין, אולם בדיקת הברה מיום 9/5/13 כלל לא זכתה להתייחסות הוועדה. 4. המשיב טען מנגד, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין, ההחלטה מנומקת ומפורטת, ולא נפל בה פגם משפטי. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 5. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר שהונח לפני ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות. 6. הוועדה התכנסה ביום 28/2/13, בהרכב מומחה לרפואת אף אוזן גרון, מומחית לנוירולוגיה ומומחה לאורטופדיה. לאחר שעיינה בפסק הדין ובבדיקות השמיעה שעמדו לעיונה, ציינה הוועדה כי אין בתיקו של המערער בדיקת שמיעה עדכנית. הוועדה הוסיפה ופירטה כי בבדיקה האחרונה מיום 27/12/11 "קיימת החמרה בשמיעה באוזן השמאלית בתדרים שמתחת ל- 2000 הרץ. בשתי הבדיקות, זו מ- 31/8/10 וזו מ- 27/12/11 סף השמיעה ב- 2000 הרץ הוא 30 דציבל. לעומת זאת, בבדיקה מאוחרת יותר נמצאה ירידה שבתדרים שמתחת ל- 2000 הרץ". לדעת הוועדה, ירידה זו אינה תוצאה של חשיפה לרעש, שכן בעקבות חשיפה לרעש חלה ירידה הדרגתית בסף השמיעה, כאשר בתחילה נפגעים התדרים הגבוהים, ובהמשך התדרים הנמוכים יותר, ולא תיתכן ירידה בתדרים הנמוכים כאשר בתדר 2000 הרץ השמיעה אינה משתנה לגבי האוזן הימנית. הוועדה הסבירה, כי לדעתה ליקוי השמיעה לא אופייני לנזק מרעש, כיוון שלאחר חשיפה ממושכת לרעש לא תיתכן ירידה כזו בתדרים שבין 500 ל- 2000 הרץ. לאור האמור, ביקשה הוועדה להפנות את המערער לבדיקת שמיעה עדכנית ולבדיקת ברה, כולל סף שמיעה ב- 1000 וב- 2000 הרץ. הוועדה שבה והתכנסה ביום 22/8/13, ולאחר שעיינה בבדיקת שמיעה מיום 24/3/13, פירטה את ממצאיה: "1. באוזן שמאל: לא חלה כל החמרה בשמיעתו של הנפגע בהשוואה לבדיקת שמיעה 31/8/10. 2. באוזן ימין: חלה ירידה בסף השמיעה. הממוצע בתדרי הדיבור כתוצאה מירידה בשמיעה בתדרים שמתחת ל- 2000 הרץ. סף השמיעה בתדר 2000 הרץ זהה בשתי הבדיקות והוא 30 דציבל". הוועדה הסבירה כי "ליקוי שמיעה בתדרים שמתחת ל- 2000 הרץ אינו ליקוי שמיעה האופייני מנזק מרעש, ועל כן לא יכול להיחשב כליקוי שמיעה שמקורו בעבודתו של הנפגע". הוועדה ציינה כי בהשוואה בין בדיקת השמיעה האחרונה מיום 24/3/13 לבין בדיקת השמיעה מיום 13/12/09, לא חלה כל החמרה בשמיעתו של המערער בשתי האוזניים. 7. נדחית טענת הערעור לפיה הוועדה פעלה בניגוד להוראות פסק הדין עת הפנתה את המערער לבדיקת שמיעה עדכנית. על פי הוראות פסק הדין, התבקשה הוועדה להשוות בין "מצב שמיעתו של המערער היום אל מול בדיקת שמיעה מיום 31/8/10". בצדק טען המשיב כי פסק הדין לא הורה לוועדה להשוות בין שתי בדיקות שמיעה, כי אם להשוות בין מצב שמיעה עדכני לבין בדיקת שמיעה קודמת. והרי כיצד תוכל הוועדה לבחון את מצב שמיעתו של המערער היום אם לא תעמוד לפניה בדיקת שמיעה עדכנית?! הוועדה הסבירה, כי הבדיקה האחרונה שנמצאת בתיקו של המערער היא מיום 27/12/11, ואין לפניה בדיקת שמיעה עדכנית למועד כינוס הוועדה. לפיכך, ציינה הוועדה כי "על מנת לקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו", היא מבקשת להפנות את את המערער לבדיקת שמיעה עדכנית וכן לבדיקת ברה. קביעה זו, לפיה נדרשת בדיקת שמיעה ובדיקת ברה עדכניות, היא קביעה רפואית מובהקת המסורה לשיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה. לפיכך, לא מצאתי כי נפל פגם משפטי כלשהו בכך שביקשה מהמערער בדיקות נוספות. 8. המערער הוסיף וטען כי הוועדה חרגה מסמכותה ולמעשה שללה בהחלטתה קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין הפגיעה בעבודה, כשקבעה כי ליקוי שמיעה בתדרים שמתחת ל- 2000 הרץ אינו ליקוי שמיעה אופייני לנזק מרעש. טענה זו דינה להידחות. הוועדה אמנם קבעה כי קיימת החמרה, אולם היא אינה קשורה לתאונה הנדונה. אין לקבל את הטענה שבקביעה זו שללה הוועדה קשר סיבתי, שכן ישנה הכרה מקורית בליקוי השמיעה, ואף הוענקה בגינה נכות. קביעת הוועדה דנן מתייחסת אך להחמרה במצב שמיעתו של המערער. 9. לסיום, באשר לטענה שהוועדה לא התייחסה לבדיקת ה- BERA שהיא עצמה הזמינה: עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 22/8/13 מעלה כי בדיקת ברה מיום 9/5/13 עמדה לעיון הוועדה. העובדה שלא התייחסה אליה באופן מפורש, אין בה כדי ללמד על כך שהוועדה התעלמה מאותה בדיקה. המערער לא הצביע בטיעונו על נתון מהותי העולה מבדיקת הברה ועומד בסתירה לקביעות הוועדה, אלא טען באופן כללי כי הוועדה לא התייחסה לבדיקת ברה שהיא עצמה הזמינה. יתרה מזאת: למקרא פרוטוקול הוועדה מיום 22/8/13 עולה כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין באופן מדויק ומנומק, והשוותה בין שתי בדיקות השמיעה שעמדו לעיונה, מבלי שנזקקה לבדיקת הברה. גם בעניין זה מדובר בקביעה רפואית המצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה, ואין מקום להתערבות בית הדין. 10. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהוועדה פעלה בדיוק על פי הנדרש ממנה בפסק הדין. התייחסות הוועדה למצב שמיעתו של המערער נכון למועד כינוס הוועדה בהשוואה לבדיקת שמיעה מיום 31/8/10, הינה מנומקת ומפורטת, ולא מצאתי שנפלה בהחלטתה טעות משפטית. 11. לאור כל האמור, הערעור נדחה בזאת. 12. אין צו להוצאות. 13. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. רפואהשאלות משפטיותשמיעהועדה רפואית