טענה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. לטענתה, המשיבה מנהלת עסק עצמאי למתן שירותי ייעוץ בתחום התמחותה, והייתה זו שעמדה על כך שהיחסים בינה לבין המבקשת יהיו על בסיס קבלני, כנותנת שירותים, וכי היא זו שדחתה את הצעות המבקשת לאורך השנים לקלוטה כעובדת מן המניין. המבקשת הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה טענה כי ככל שייקבע שהתקיימו יחסי עובד ומעביד יש לבצע קיזוז והשבה של הכספים ששולמו למשיבה ביתר בגין שירותיה שהייתה מקבלת אילו היתה עובדת של המבקשת. 4. בית הדין האזורי קיבל את התביעה, בהסתמך על עדותה האמינה והקוהרנטית של המשיבה, וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד. בית הדין ניתח את הסממנים והמבחנים הרלוונטיים לקביעת מעמדו של אדם כעובד שכיר לעומת קבלן עצמאי בדק את מבחן ההשתלבות, על שני חלקיו - החיובי והשלילי. אשר לפן החיובי, קבע בית הדין כי המשיבה השתלבה "במעגל הפנימי" של פעילות הרגילה של המבקשת שעיקרה - מתן שירותי ייעוץ מקצועי לחולים המאושפזים. עוד נקבע כי המשיבה היוותה חלק מהמערך הארגוני של בית החולים בכך שטיפלה בחולים, עבדה בשיתוף פעולה עם הרופאים והצוות בבית החולים, הדריכה והכשירה אותם, וגם לקחה חלק בוועדות ובישיבות שהתקיימו במבקשת. בית הדין קבע כי המשיבה השתמשה בכלים ובציוד של בית החולים והוקצה לה חדר ושלט עם שמה. עוד נקבע כי המשיבה קיבלה מכשיר טלפון נייד עם חיבור לרשת פנימית של המבקשת, לצורך ייעוץ דחוף. אשר לפן השלילי, קבע בית הדין כי למשיבה לא היה עסק עצמאי משלה ולא היתה חשופה לסיכוני רווח והפסד מהותיים. בית הדין היה ער לכך שהמשיבה סיפקה שירותי ייעוץ נוספים ללקוחות פרטיים, אם כי לא באופן קבוע. אך סבר כי מכלול הנסיבות הצביע על קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים. 5. בית הדין עמד על סממנים נוספים המעידים כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי המשיבה ביצעה את העבודה בעצמה, ללא עובדים נוספים. כן נקבע כי אומנם המשיבה היתה אחראית להסדיר רופא מחליף מומחה אם היא יוצאת לחופשה, אך גם כאשר המשיבה נעדרה מעבודתה התחייבה להחזיר את שעות העבודה החסרים והמבקשת לא נהגה לנכות ימים אלא משכרה. עוד נקבע כי היה מדובר בקשר קבוע וארוך טווח בין הצדדים ולא היה מדובר בהספקת שירות חד פעמי עם שעות בודדות. בכל הנוגע למבחן הפיקוח קבע בית הדין כי המבקשת נתבקשה לבצע רישום של שעות העבודה והמבקשת פיקחה על עבודתה. בית הדין קבע, בהסתמך על הראיות שהובאו בפניו, כי לא השתכנע שהמשיבה התעקשה להתקשר כעצמאית. עוד נקבע כי אין בעובדה שבמהלך ההתקשרות המשיבה סירבה להצעת המבקשת להפוך לעובדת ושתנאי ההתקשרות היו נמוכים משמעותית מהתנאים שקיבלה, כדי לבסס את טענות המבקשת. 6. לאחר מכן עמד בית הדין על גובה השכר החלופי, לו היתה המשיבה מועסקת מלכתחילה כעובדת שכירה, וקבע כי לא הוכח שהמשיבה היתה זכאית לשכר חלופי בשיעור אחר מהשכר ששולם לה כ"עצמאית". עוד קבע בית הדין, בהסתמך על הסכמי ההתקשרות בין הצדדים, כי לא חל שינוי מהותי במתכונת ההתקשרות בין הצדדים, למעט הפחתות הדרגתיות בשכר שנעשו על רקע קיצוצים. לאור האמור קבע בית הדין כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי תקופה אחת על יסוד שכרה האחרון של המשיבה אשר עמד על סך 6,000 ₪ ובהתאם ל-12 שנות וותק. כפועל יוצא מקביעות אלה התביעה שכנגד שהגישה המבקשת וטענות הקיזוז וההשבה - נדחו. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. הבקשה וטענות הצדדים 7. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע, מושא החלטה זו. במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מדובר במקרה יוצא דופן בו נדחתה התביעה שכנגד ונשלל קיזוז הסכומים המגיעים למבקשת, ללא שהועלתה כל טענה בעניין זה על ידי המשיבה בכתבי טענותיה ובתצהירה; המשיבה לא חלקה על התחשיבים שהובאו מטעם המבקשת ולא הובא חישוב נגדי; בית הדין קבע ממצאים מיוזמתו, תוך חריגה מכתבי הטענות ותצהיר המשיבה; מדובר במקרה חריג בו המשיבה היא זו שיזמה את העסקתה כ"עצמאית", ביקשה תמורה גבוהה יותר הלוקחת בחשבון את כלל הזכויות הסוציאליות ולמרות זאת תבעה את אותן זכויות בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של דיני העבודה; שגה בית הדין בכך שהתעלם מהלכה שנקבע בפרשת רבזין, בו נקבע כי למרות שהתקיימו המבחנים המצביעים על היותו של המערער עובד הבנק, נקבע בדעת רוב כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד, וזאת נוכח העובדה שהבנק הציע למערער להיקלט כעובד, אך הוא סירב וכי נוכח העובדה שבפועל שולמה לו תמורה הגבוהה "עשרת מונים" מזו ששולמה לעובד מקביל. בקשר לכך מציינת המבקשת כי ניסיונותיה החוזרים והנשנים לאורך השנים לקלוט את המשיבה כעובדת מן המניין לא עלו יפה עקב סירובה הנחרץ לשינוי בסטאטוס שלה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אין לה ידיעה על מצבה הכלכלי של המשיבה ואין לדעת אם ביכולתה להחזיר את הסכום הפסוק. לטענתה, עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור או לחלופין הפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק בקופת בית הדין או הפקדת הסכום בחשבון נאמנות של בא כוח המשיבה, לא יגרום נזק למי מהצדדים, ובהתחשב בנסיבות המקרה דנן, מן הראוי לאפשר את הפקדת הסכום כאמור. 8. המשיבה מתנגדת לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. לטענתה, סיכויי הערעור שהגישה המבקשת הינם קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומבוסס על תשתית העובדתית מפורטת כראוי. בקשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי המבקשת לא הצביעה על טעם כלשהו מדוע אם תזכה בערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. עוד נטען כי מלבד אמירה כללית, המבקשת לא מפרטת מדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתה. 9. בתשובה לתגובת המשיבה חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה לעיכוב ביצוע ומדגישה כי במקרה דנן יש הצדקה להיעתר לבקשה ולחלופין להורות על הפקדת ערבות בנקאית בגובה הסכום הפסוק בקופת בית הדין או על הפקדת הסכום כאמור בחשבון נאמנות של בא כוח המשיבה. 10. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבה הגישה בקשה להתיר את התייחסותה לתשובת המבקשת, תוך צירוף ההתייחסות עצמה. המבקשת בתגובתה ביקשה למחוק את בקשת המשיבה תוך חיובה בהוצאות. זאת מן הטעם שהמשיבה "עשתה דין לעצמה" וצירפה התייחסות טרם קבלת היתר להגישה. בענין זה צודקת המבקשת, כי היה על המשיבה לבקש את רשות בית הדין להגיש "תגובה לתגובה". משלא עשתה כן - דינה להמחק, והדבר יקבל ביטוי בעת פסיקת הוצאות. הכרעה 11. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור. 12. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. באשר לסיכויי הערעור - במסגרת הערעור מעלה המבקשת טענות שונות כנגד עצם הקביעה בדבר קיום יחסי עובד מעביד בין הצדדים כמו גם בנוגע לדחיית התביעה שכנגד בדבר קיזוז והשבה. בשלב זה אין צורך לקבוע עמדה לכאן או לכאן באשר לשתי הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת. די בכך שאציין כי סיכויי הערעור בענינים אלה אין בהם לכשעצמם כדי להצדיק את עיכוב הביצוע, ודאי נוכח מאזן הנוחות. באשר למאזן הנוחות - המבקשת לא הרימה את הנטל לשכנע שאם יתקבל הערעור יקשה עליה לגבות חזרה את הסכום ששולם. לאור האמור לאור האמור, לא שוכנעתי כי התקיימו הנסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של פסק דינו הכספי של בית הדין האזורי. 13. סוף דבר: הבקשה נדחית. נוכח האמור בסעיף 10 אין צו להוצאות. שירותי ייעוץשירותי יעוץשאלות משפטיותיחסי עובד מעבידעצמאים