טען כי התפטר משום שלא הומצאו לו תלושי שכר במהלך תקופת העסקתו, ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי שכר חודשי קובע בסך 6,250 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנה. עוד תבע המשיב פדיון ימי חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. מנגד טען המבקש, כי המשיב עזב את העבודה על דעת עצמו וללא הודעה מוקדמת כדי לעסוק כעצמאי. המשיב קיבל 70,000 ש"ח עבור זכויותיו ואף חתם על מסמך המאשר זאת. לפי טענתו, הרקע להגשת התביעה הוא סכסוך משפחתי בינו ובין אחיו, הוא אביו של המשיב. פסק הדין של בית הדין האזורי 4. בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את טענת המבקש לפיה התביעה התיישנה, וקבע, כי טענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה ועל כן אין להיזקק לה. אשר לטענת המבקש כי המשיב חתם על כתב ויתור קבע בית הדין האזורי, כי כתב הוויתור אינו נושא תאריך ונעדר פירוט של הסכום ששולם לו וכיצד חושב. על כן אין ליתן לו נפקות. בית הדין האזורי קבע עוד, כי הסכום ששולם למשיב לא שולם בגין זכויותיו הסוציאליות אלא כתוצאה מהתחשבנות בין הצדדים בנוגע להקמת בניין בן שלוש קומות, הוא מוקד הסכסוך המשפחתי בין המבקש ובין אחיו, הוא אביו של המשיב. אשר לנסיבות התפטרותו של המשיב קבע בית הדין האזורי, כי המשיב התפטר בעקבות הסכסוך המשפחתי. לפיכך נקבע, כי לא התקיימו נסיבות המזכות אותו בתשלום פיצויי פיטורים. אשר לטענת המשיב כי הוא זכאי לפדיון חופשה קבע בית הדין, כי תלושי השכר שנמסרו למשיב אינם משקפים את עבודתו בפועל ואת השכר ששולם לו, וכי לא מופיע רישום אודות ניצול ימי חופשה או תשלום בגינם. כמו כן, המבקש לא הציג כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי המשיב קיבל חופשה בתשלום, ולא הצביע על מועדים מסוימים בהם שהה המשיב בחופשה. נקבע כי שכרו האחרון של המשיב עמד על 250 ש"ח ליום ולא כפי שנרשם בתלושי השכר. כמו כן נקבע כי המשיב זכאי לפדיון חופשה בגין 68 ימי עבודה בסך 17,000 ש"ח. עוד נקבע, כי למשיב לא שולמו דמי הבראה ולפיכך הוא זכאי ל-14 ימי הבראה בסך 4,284 ש"ח. לעניין התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה נקבע כי המבקש הוא מעביד בענף הבנייה ועבודות ציבוריות, ומשכך, היה עליו להפריש עבור המשיב לקרן פנסיה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה והעבודות הציבורית 1995. נוכח תקופת עבודתו אצל המבקש ובהתאם לשיעורי ההפרשה בצו נקבע כי המשיב זכאי לסך 30,750 בגין הפרשות לקרן פנסיה. לבסוף, דחה בית הדין את טענת המבקש לפיה נתן למשיב הלוואה על סך 30,000 ש"ח משום שלא טען לקיזוז סכום זה. עוד נקבע כי המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח. 5. בערעורו טוען המבקש, בין היתר, כי בית הדין לא התייחס לטענת ההתיישנות שהועלתה, ולכך שחלוף הזמן עד להגשת התביעה גרם לו נזק ראייתי. לפי טענתו, הוא נהג לרשום ולפרט את התשלומים שהגיעו למשיב, אך מאחר שהמשיב קיבל את התשלומים המגיעים לו, לא שמר המבקש על רישומיו. כמו כן, כתב הוויתור אינו כתב ויתור אלא אישור המשיב על קבלת זכויותיו, והיה מקום להתייחס לטענה בדבר אי החזרת הלוואה שניתנה לכאורה למשיב בסך 30,000 ש"ח. נוסף על כך טען המבקש לעניין חיובו בפיצוי בגין הפרשות לקרן פנסיה, כי גם בהנחה מוטעית כי שכרו האחרון של המשיב עמד על סך 250 ש"ח, יש לחשב את ההפרשות לקרן פנסיה על יסוד השכר כפי ששולם לו במהלך תקופת העבודה, שעמד בתקופה מסוימת על סך 150 ש"ח ליום. נוכח הגשת הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, נדרש בית דין זה לבקשה מושא החלטה זו. הבקשה לעיכוב ביצוע 6. המבקש עותר לעיכוב ביצוע החיוב הכספי על פי פסק הדין האזורי, בסך 52,034 ש"ח. לטענתו, ביצוע פסק הדין יפגע בו משום שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו. לטענתו, "הדבר מקבל משנה תוקף נוכח אותה בקשה שהוגשה מטעם המשיב לפטור אותו מתשלום האגרה, כאשר שוב יוזכר כי תביעה קודמת של המשיב נמחקה בשל אי תשלום האגרה". עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים במיוחד נוכח טענותיו בעניין ההתיישנות, תשלום הזכויות ומתן ההלוואה, אשר לגישתו, לא נבחנו לאשורן על ידי בית הדין האזורי וכי "מן הראוי לאפשר לערכאה של הערעור לבחון אותן ללא מפריע". המבקש מדגיש כי מדובר בפסק דין שניתן בתביעה שהוגשה בשיהוי רב, לאחר מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, כך שעיכוב פסק הדין עד לבירור הערעור לא יפגע במשיב. 7. בתגובתו טוען המשיב כי טענות המבקש לפיהן סיכויי הערעור טובים וכי הוצאת פסק הדין לפועל תפגע קשות בערעור נטענו בעלמא ודינן להידחות על הסף. ערעור המבקש הוגש על קביעות עובדתיות שקבע בית הדין האזורי, בהן כרגיל לא תתערב ערכאת הערעור, ואין הוא טוען לטעות משפטית שנפלה בפסק הדין. משכך, סיכויי הערעור נמוכים. לעניין מאזן הנוחות נטען כי המבקש לא הוכיח קיומו של חשש סביר כי הוא לא יוכל להשיב את הכספים שקיבל אם יידרש לכך, ולא צירף תצהיר לתמיכה בטענה זו. המבקש מסתמך על תצהיר שנערך ונחתם ביום 18.9.10. האמור בתצהיר נכון למועד הגשתו, ואינו רלוונטי למועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לאור האמור נטען כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, ועל כן יש לדחות הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט. הכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשה, בפסק הדין מושא הבקשה ובמסמכים הרלוונטיים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן. 9. הכלל כפי שנקבע בפסיקה לעניין עיכוב ביצועו של פסק דין הינו כי "מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת כשלעצמה את מימוש פסק הדין (רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ' בצלאל, מיום 19.11.00). עיכוב ביצועו של פסק דין הינו בגדר החריג לכלל, ועל מנת להצדיקו על המבקש לשכנע בקיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים להצליח בערעור, ומאזן הנוחות - היינו כי אם יזכה בערעור יהא זה קשה או בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצוע מיידי יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון" (בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989); ע"ע 33774-10-10 מרכז תרבות באופקים ע"ש סמואל רבין בע"מ - אמיר אורן ו-19 אח', מיום 16.12.2010). מובן כי "בין שיקולים אלה קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 3377/11 א.שמש חברה שמירה ואבטחה בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, מיום 12.5.2011 וההפניות שם; וכן ראו עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס, מיום 22.9.10; ע"ע 38733-10-10 גלינה מנדלייל נ' יבגניה פשצ'ינסקי, מיום 17.1.2011). כמו כן נפסק לא אחת, כי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין הקובע חיוב כספי, תתקבל כאשר הוכיח המבקש שחוסנו הכלכלי של המשיב מוטל בספק, ומשכך, קיים חשש ממשי ורציני שהוא לא יצליח להיפרע ממנו אם יזכה בערעורו (ראו ע"א 2976/12 ציון בר אל נ' חיים יהודה אלכסנדר קאופמן, מיום 26.11.2012 בפסקה 14 וההפניות שם). מן הכלל אל הפרט: 10. אשר לסיכויי הערעור - מבלי לקבוע עמדה חד משמעית בסוגיות שבערעור, נראה כי סיכוייו אינם מן הגבוהים. כך באשר לקביעות המשפטיות של בית הדין האזורי, לרבות בסוגיית ההתיישנות וכתב הוויתור, וכך בנוגע לקביעות שבעובדה, לרבות בנושא הסכום שנפסק כפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, בהן יש קושי להתערב. בבחינת מאזן הנוחות ובנסיבות העניין, מקובלת עלי טענת המשיב כי המבקש לא הוכיח כי מוטל ספק בחוסנו הכלכלי, או כי קיים חשש ממשי ורציני שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו במקרה שהערעור יתקבל. יש לציין, כי בנסיבות עניין זה אין די בתצהיר המשיב כדי ללמוד על חוסנו הכלכלי. תצהיר זה נחתם ביום 18.9.10, דהיינו, כשלוש שנים לפני הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית דין זה, ואין בו ללמד על חוסנו הכלכלי של המשיב נכון להיום. 11. נוכח כלל האמור, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון במסגרת הדיון בערעור גופו.תלוש שכרהתפטרות