בקשתו של המבקש לקבלת סעד זמני כנגד החלטת נציב שירות המדינה בדבר השעיית המבקש מעבודתו כעובד הוראה במשרד החינוך. הרקע לבקשה והחלטת בית הדין האזורי: המבקש, תושב אכסאל, מועסק כעובד הוראה, בתפקיד סגן מנהל בית הספר "רוזי" באכסאל. בין המבקש לבין מנהל בית הספר שוררת יריבות קשה. ביום 18.6.2013 הוגש כנגד המבקש כתב אישום, בו מיוחסת למבקש אשמה של איומים, בהתאם לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. כתב האישום הוגש בעקבות תלונתו של מנהל בית הספר, שלפיה המבקש איים לפגוע בחיי המנהל עת אמר לו כי באותו יום תצא הלוויתו של המנהל ובערב יפגוש המבקש את המנהל ויקבור אותו בחצר בית הספר. משנודע לנציב על הגשת כתב האישום, הודיעה נציבות שירות המדינה למבקש כי הנציב שוקל את השעייתו של המבקש מעבודתו, וניתנה למבקש הזדמנות להגיב בכתב על כוונת ההשעיה. ב"כ המבקש הגיש טיעונים בכתב נגד ההשעיה, וכן ביקש לטעון את טענותיו בעל פה בפני עו"ד עמי כהן, כדי להביא פרטים חסויים בעניינו של מנהל בית הספר. בהחלטתו מיום 23.10.2013 החליט הנציב להשעות את המבקש מעבודתו. הנציב קבע בהחלטתו כי בעבירה המיוחסת למבקש יש קלון, גם נוכח תפקידו של המבקש כעובד הוראה; הנציב פירט בהחלטתו את השיקולים אותם עליו לשקול וקבע כי העבירה המיוחסת למבקש היא עבירה חמורה ואינה עומדת בקנה אחד עם המצופה מאיש חינוך ומנושא משרה בכירה במערכת החינוך; התנהלות זו עשויה לפגוע באמון התלמידים, ההורים והמורים במערכת החינוך, האמונה על יצירת סביבה חינוכית ולימודית בטוחה נטולת גילויי אלימות באשר הם; טיעוני המבקש בנוגע למערכת היחסים העכורה בינו לבין מנהל בית הספר ולרקע שהוביל להגשת כתב האישום מקומם להתברר במסגרת ההליך הפלילי, ובמסגרת החלטת ההשעיה אין מקום לבחינת שאלת החפות והערכת חומר הראיות; המשך עבודתו של המבקש במצב בו הוא עומד לדין פלילי בגין עבירת אלימות מילולית כה חריגה שלכאורה בוצעה במסגרת תפקידו כמורה וכסגן מנהל תעביר מסר שלילי לציבור ותפגע במשמעת שירות המדינה, ולכן יש לתת משקל רב יותר לאינטרס הציבורי על פני הפגיעה בעובד; אין הכרח לקיים שימוע בעל פה; אין מקום להעברת המבקש לתפקיד אחר, והעברתו לא תאיין את הפגיעה בתדמית השירות הציבורי. הנציב ציין בהחלטתו כי המבקש מוזמן לפנות אליו שוב ברגע שתתקבל החלטה בבקשתו לבטל את כתב האישום, וכן כי הנציבות תעקוב אחר ההליך ותעמוד בקשר שוטף עם התביעה במטרה לזרז את ההליך. המבקש הגיש בקשה בה עתר למתן סעד זמני כנגד החלטת הנציב. בית הדין האזורי קבע בהחלטתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, אולם בשל השיקול של סיכויי הצלחה בהליך העיקרי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני; התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963 (להלן - חוק המשמעת) להשעייתו של עובד - פתיחת חקירה פלילית נגד העובד בעבירה שלדעת נציב שירות המדינה יש עמה קלון, והתקיים הליך התייעצות של הנציב עם נציג היועץ המשפטי לממשלה; בהקשר לעניין הקלון קבע בית הדין האזורי כי הנציב שקל את השיקולים הראויים, וכי כאשר מדובר בעובד הוראה, שיש לו תפקיד חינוכי, הרשעה באיומים תוצאתה המסתברת היא גם קלון; הנציב קיים הליך שימוע, והתייחס בהחלטתו לטיעוניו של המבקש; הנציב לא היה חייב לאפשר שימוע בעל פה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהמבקש ביקש להעלות בשימוע בעל פה טענות כנגד מנהל בית הספר, ומערכת היחסים בין המבקש לבין מנהל בית הספר אינה שיקול בהחלטה אם להשעות את המבקש מעבודתו; החלטת הנציב אינה חורגת ממתחם הסבירות, במידה כזו שנכון להתערב בה ולבטל אותה; הנציב שקל גם את אפשרות העברתו של המבקש לתפקיד אחר. טענות המבקש בבקשת רשות ערעור: החלטה על השעייתו מעבודתו היא "החלטה הרת גורל מבחינת המבקש ובני משפחתו לא רק במישור הכלכלי - קיומי אלא במישור החברתי - משפחתי- חמולתי וציבורי"; למנהל בית הספר עמדה נחרצת להביא להעברת המבקש מתפקידו ולפיטוריו ממשרד החינוך, והתלונה למשטרה וכתב האישום הם חלק מפועלו של מנהל בית הספר להגשים את מטרתו; משקבע בית הדין האזורי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, היה עליו ליתן את הסעד הזמני, ולדון בשאלת הפגמים שנפלו בהחלטה במסגרת ההליך העיקרי; משמעות החלטתו של בית הדין האזורי היא דחיית התביעה על הסף ללא שמיעת עדים או הבאת ראיות; משמעות החלטתו של בית הדין האזורי היא כי לעולם לא יתכן מצב שבו תתקבל בקשה לסעד זמני נגד השעיית עובד הוראה שמוגש כנגדו כתב אישום, גם אם מדובר בכתב אישום ברף התחתון של ההליך; חומר החקירה מושא כתב האישום לא עמד לרשותו של נציב שירות המדינה, ולכן לא ניתן היה לקבוע כי יש בעבירה קלון, ואין לקבל את גישת בית הדין האזורי כי עצם הגשת כתב האישום משמעותה קיומו של קלון; היה מקום לאפשר למבקש טיעון בעל פה; הטענות כנגד מנהל בית הספר רלוונטיות להכרעה, שכן יש לשקול את הנסיבות בהן נעברה העבירה המיוחסת למבקש לצורך קביעה עם מדובר בעבירה שיש בה קלון; טעה בית הדין בקביעתו כי נקודת המוצא של נציב שירות במדינה היא הנחה כי העובד יורשע; טעה בית הדין בקביעתו כי את עניין העברתו של המבקש לתפקיד אחר יש להעלות במסגרת ההליך העיקרי; המשך השעייתו של המבקש יש בה פגיעה בלתי מידתית וללא כל הצדקה ודין במבקש. הכרעה: לאחר בחינת בקשתו של המבקש וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור עניינה בקשה לסעד זמני. החלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו, מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה [דב"ע נה/247-3 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)]. לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי. בניגוד לנטען על ידי ב"כ המבקש, כל קביעותיו של בית הדין האזורי הן לכאורה בלבד, ואין משמעותן סילוק התביעה העיקרית על הסף. לפיכך, אין באי מתן הסעד בשלב זה של הדיון כדי למנוע מבית הדין האזורי ליתן כל סעד אשר ימצא לנכון בתום הדיון, לאור מכלול הראיות שיובאו בפניו. מעבר לנדרש, אתייחס לחלק מטענות המבקש בבקשת רשות הערעור: אין בידי לקבל את הטענה כי משקבע בית הדין האזורי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, היה עליו לקבל את הבקשה לסעד זמני, ולדון בשאלה אם נפלו פגמים בהחלטת ההשעיה בהליך העיקרי. בבקשה לסעד זמני על המבקש להוכיח את סיכויי תביעתו לכאורה, על בית הדין האזורי לבחון את שני ההיבטים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות - ולאורם להכריע בבקשה לסעד זמני. עניינה של ההחלטה הוא הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת נציב שירות המדינה, הנעשית על פי הכללים המקובלים להתערבות בהחלטה מינהלית, לאורם בוחן בית הדין אם נפלו בהחלטה פגמים כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, שיקולים זרים או אי סבירות קיצונית היורדת לשורשם של דברים. עוד נקבע בפסיקה כי התערבות שיפוטית מוצדקת רק בהתקיים סטייה בולטת מהאיזון הראוי בין כל השיקולים הרלוונטיים, ואם קיימים שיקולים לכאן ולכאן, וההחלטה עומדת במתחם הסבירות, יימנע בית הדין מלהתערב בהחלטה [ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה - מדינת ישראל, (3.3.2008)]. החלטתו של בית הדין האזורי שלא להתערב בשיקול דעתו של הנציב במקרה הנדון עולה בקנה אחד עם פסיקת בית דין זה. בניגוד לנטען על ידי המבקש, בית הדין האזורי לא קבע כי בכל מקרה של הגשת כתב אישום כנגד עובד הוראה תאושר החלטת הנציב בנוגע להשעיה. החלטתו של בית הדין האזורי בהקשר להחלטת הנציב ניתנה לאחר בחינת נסיבות המקרה הקונקרטי של המבקש, ובכלל זה מהות העבירה המיוחסת למבקש בכתב האישום ותפקידו. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי הנציב אינו אמור להכריע בשאלה אם היה מקום להגיש כנגד המבקש כתב אישום [עניין ויטה], אלא בשאלה אם נוכח הגשת כתב האישום היה מקום להשעות את המבקש מעבודתו. סוף דבר: הבקשה נדחית. הואיל ולא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות. סעד זמניהשעיהשירות המדינה