החמרה בתחום הקרדיולוגי: ועדה רפואית בביטוח לאומי

החמרה בתחום הקרדיולוגי: ועדה רפואית בביטוח לאומי לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר מיום 16.10.13, אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור של 60% החל מיום 18.2.11. ביום 6.1.14, התקיים דיון, אך הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות. הוועדה נשוא הערעור התכנסה בעקבות פסק דין מיום 16.7.13 שניתן על ידי כב' הנשיאה ורד שפר בתיק ב"ל 23857-05-13 (להלן: "פסק הדין"). בחלק האופרטיבי של פסק הדין נקבע כי: "עניינו של המערער מוחזר לוועדה באותו הרכב, על מנת שתבחן במנומק האם אין מקום לשינוי בקביעת דרגת אי הכושר, לאור ההחמרה שחלה בתחום הקרדיולוגי, ולאור העובדה כי למערער נקבעה בעבר, עוד בטרם הועלה שיעור נכותו הרפואית - דרגת אי כושר בשיעור של 60%". להלן עיקר טיעוני ב"כ המערער: טעתה הוועדה עת לא התייחסה להחמרה בתחום הקרדיולוגי שבעקבותיה דרגת הנכות עלתה מ-25% ל-40% בגין אותה תקופה ולא בגין שתי תקופות שונות. הוועדה ציינה כי אין שוני בנכות התפקודית על אף השינוי באחוזי הנכות הרפואית מ-25% ל-40% ובכך שגתה. טעתה הוועדה עת ציינה כי תלונות המערער היו זהות הן בפני וועדה בה נקבעו לו 25% נכות לבבית והן בפני הוועדה שקבעה לו 40% נכות לבבית, אז הוסיף המערער כי הוא סובל מעייפות, חולשה וקוצר נשימה. הוועדה לא נימקה כיצד החלטתה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה אשר לפיה דרגת נכות רפואית אמורה לשקף דרגת אי כושר אובייקטיבית. יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש. להלן עיקר טיעוני ב"כ המשיב: עניינו של המערער הוחזר לוועדה עם הוראות ספציפיות - ורק אחריהן היה על הוועדה למלא. אין המדובר בשתי תקופות כי אם בתקופה אחת. ועדה אחת קבעה למערער 25% נכות בעוד שוועדה אחרת קבעה לו 40% נכות לבבית - והכל מיום 18.2.11. בשתי הוועדות מצבו הרפואי של המערער לא השתנה, תלונותיו לא השתנו. מדובר כאן בהעלאת אחוזי נכות ולא בהחמרת מצב. הוועדה ציינה במסגרת הפרוטוקול שבשני המצבים הקרדיולוגיים, בדרגת תפקוד ראשונה (25% נכות) ושנייה (40% נכות) כושר המערער לעבוד הוא חלקי. ככל שהמערער סבור שחלה החמרה במצבו הרי הוא רשאי להגיש תביעה להחמרת מצב. לא נפל כל פגם משפטי בהחלטת הוועדה שמילאה אחר הוראות פסק הדין. החלטת הוועדה - דיון ומסקנות : א. הלכה פסוקה היא, משעניינו של מערער מוחזר לוועדה על פי פסק דין, מחובתה של הוועדה למלא אחר הוראות פסק הדין ותו לא. בפסק הדין נקבע כי על הוועדה לבחון במנומק האם אין מקום לשינוי בקביעת דרגת אי הכושר, לאור ההחמרה שחלה בתחום הקרדיולוגי (מ-25% ל-40% נכות), ולאור העובדה כי למערער נקבעה בעבר, עוד בטרם הועלה שיעור נכותו הרפואית - דרגת אי כושר בשיעור של 60%. ב. במסגרת פרוטוקול הוועדה צוינו הדברים שלהלן: "הוועדה עיינה בפס"ד מיום 16.7.13. הוועדה שוחחה עם התובע וקבלה ממנו את "הקורות" אותו בתקופות שבהן אחוזי הנכות הרפואית הלבבית היו 25% אל מול התקופה שבה היו 40% ליקוי קרדיולוגי. תלונותיו של התובע לגבי 2 התקופות היו זהות. גם לשאלת הוועדה לגבי מצבו הקרדיולוגי, התובע המעיט בתלונות ודיבר יותר על מצבו הנפשי. הוועדה מבקשת לציין כי ב-2 המצבים הקרדיולוגיים, הן בדרגת התפקוד הראשונה והן בדרגת התפקוד השנייה, כושרו של התובע לעבוד הינו חלקי ולעיתים אף ניתן לראות גם בדרגת התפקוד השניה בתחום הקרדיולוגי כמי שמסוגל לעבוד בהיקף מלא ובלבד שעבודת התובע תעשה בתנאים מיוחדים, קרי ללא מאמץ גופני קשה ובישיבה לסירוגין. זו גם דעת הרופא המוסמך לעניין כושר השתכרות בחוות דעתו מיום 21.1.12. מעבר לכך, גם מבחינה נפשית, התובע הוגבל לעבודה מלאה ובלבד שלא יידרש בה לחץ נפשי. במצב שכזה ומהיבט נפשי, מסוגל התובע לעבוד בעבודות חרשתיות אף בהיקף מלא וכן הוא מסוגל לעבוד בעבודת שמירה או בעבודות פקידותיות... מכל אלה עולה שאין משום גובה אחוזי הליקוי וסכומם בכדי לקבוע התאמה בדרגת אי הכושר. השפעת הליקויים שצויינו לעיל אינם באים לידי ביטוי במלואם בקביעת דרגת אי הכושר התפקודית. מטעמים אלה הוועדה רואה את דרגת אי הכושר החלקית של 60% כמשקפת את כושר עבודתו של התובע והערעור נדחה". ג. אכן, נקודת המוצא היא כי דרגת הנכות הרפואית אמורה לשקף דרגת אי כושר אובייקטיבית. יחד עם זאת, מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע דרגת אי הכושר בשים לב לכלל נסיבותיו האישיות של הנכה. בענייננו, היה על הוועדה להתייחס לדרגת אי הכושר תוך יישום פסק הדין. ד. מעיון בפרוטוקול הוועדה כאמור, עולה כי היא יישמה את הוראות פסק הדין, בחנה במנומק והסבירה מדוע אין מקום לשנות את דרגת אי הכושר חרף השינוי שחל בדרגת הנכות בתחום הקרדיולוגי. כאן המקום לציין ולהדגיש, כי אין המדובר בהחמרת מצב, אלא בשינוי שחל בקביעת אחוזי הנכות הרפואית. ה. עוד אוסיף כי אכן בוועדה מיום 16.10.13 ציין המערער כי הוא סובל מעייפות, חולשה וקוצר נשימה. בהקשר זה אציין כי הוועדה איננה מחויבת להתייחס באופן מפורש במסגרת הפרוטוקול לכל תלונה ותלונה מתלונותיו של המערער ודי בכך שבמסגרת מכלול שיקוליה לקחה בחשבון את תלונותיו של המערער כפי שנטענו בפניה. ו. התייחסות הוועדה לשתי תקופות אינה אלה התייחסות לשתי ועדות שונות, כאשר עולה בבירור כי מדובר בתקופה אחת שתחילתה ממועד תחילת הנכות, קרי 18.2.11. לסיכום: לאור כל האמור לעיל ובשים לב לדברים שצוינו בפרוטוקול הוועדה אשר הסבירה באופן מנומק וברור מדוע אין מקום לשנות את קביעתה, נחה דעתי כי הוועדה אכן מילאה אחר הוראות פסק הדין. לפיכך, דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. רפואהביטוח לאומיועדה רפואית