הארכת שירות ברשות השידור מעבר לגיל פרישה חובה

הארכת שירות ברשות השידור מעבר לגיל פרישה חובה המבקש טוען כי ההחלטה אם להאריך את שירותו מעבר לגיל פרישת חובה הינה עניין שבניהול השוטף של רשות השידור, ועל פי חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965, הוא מסור למנכ"ל רשות השידור. מוסיף המבקש וטוען כי הועד המנהל הוא גורם מאשר בלבד ואין לו סמכות לההתערב בהחלטת הדרג הניהולי, המופקד על פי החוק על ניהול ענייניה השוטפים של רשות השידור. מכל מקום, על הועד המנהל וועדת המשנה הפועלת מכוחו ליתן משקל נכבד ביותר להמלצת הדרג הניהולי ומוטל עליו להראות נימוקים כבדי משקל המצדיקים אי אימוץ המלצתו. המבקש טוען כי נטל זה לא הורם על ידי ועדת המשנה בשים לב להמלצה החד משמעית של הדרג הניהולי וקביעתו בדבר חיוניות המשך שירותו של המבקש. המבקש מוסיף וטוען כי הליכי השימוע שהתקיימו בעניינו היו פגומים, שכן המבקש הוזמן לשימוע בפני מנהל קול ישראל אשר מלכתחילה תמך בהארכת שירותו של המבקש, ולא בפני ועדת המשנה שהחליטה בניגוד להמלצה זו. ועדת המשנה נמנעה מלהזמין את המבקש לטעון בפניה הן בישיבתה מיום 27.11.13 והן בישיבתה מיום 13.2.14. לגבי הישיבה מיום 13.2.14, אי הזמנת המבקש נעשתה חרף בקשתו המפורשת של ב"כ המבקש בתום השימוע בראשות מנהל קול ישראל. אין זה המקרה בו ניתן להסתפק בשימוע בכתב, ושומה היה על ועדת המשנה להזמין את המבקש, להתרשם ממנו בעצמם ואף לעמוד מולו בעת חריצת דינו. מוסיף המבקש וטוען כי ועדת המשנה הפעילה את שיקול דעתה שלא כדין משלא התייחסה כראוי לאפשרות שניתנה בנוהל הארכת שירות לחריג הרביעי, הקובע מפורשות כי במקרה בו מונה עובד לקדנציה והגיע לגיל פרישת חובה, יוארך שירותו עד לתום הקדנציה. בהקשר זה טוען המבקש כי אין לקבל את "ניסיון התיקון" שנעשה על ידי המשיבה בכינוס ועדת המשנה לאחר ישיבת בית הדין מיום 21.5.14, אשר על פניו נעשה שלא בתום לב ועל מנת לצאת ידי חובה בלבד. לעניין זה טוען המבקש כי חברי ועדת המשנה לא נתנו משקל ראוי בהחלטתם להתחייבות או למצג שנעשה כלפי המבקש במכרז, כמו גם לזכויותיו החוקתיות אשר נפגעות כתוצאה מכפיית פרישתו בכלל, ועל רקע גילו בפרט. לעניין מאזן הנוחות טוען המבקש כי זה נוטה בבירור לטובתו, מנימוקים אלה: כפיית פרישתו של המבקש בתקופת ההתדיינות תנתק אותו מן העשייה היומיומית שעימה הוא מזוהה וקשור בנימי נפשו, בעוד שהמשך שירותו בתקופת ההתדיינות תביא אך תועלת למשיבה, שתמשיך ליהנות מפרי עבודתו המקצועית שעל איכותה וחשיבותה אין חולק. המשיבה כלל לא ערכה בדיקת עלויות באשר למשמעות של פרישת המבקש, ובדיקה כזו הייתה מעלה שפרישתו של המבקש תגרום למשיבה עלויות גבוהות יותר מהמשך שירותו, בשים לב להחלטת ועדת המשנה בדבר יציאה למכרז לתפקיד. משמעות החלטה זו היא שהמשיבה תישא הן בתשלום משכורתו של העובד שיחליף את המבקש בתפקיד והן בתשלומי הגמלאות של המבקש. המשיבה אינה יכולה להישמע במקרה זה בטענה כי קיימות השלכות רוחב מזיקות להמשך שירותו של המבקש, שכן עניינו של המבקש ייחודי ושונה ממקרים אחרים עמם התמודדה המשיבה, בשל כך שהמבקש, בניגוד לאחרים שעניינם נדון, נהנה מהערכתו ותמיכתו של הדרג הניהולי הבכיר במשיבה אשר חפץ בהמשך שירותו, שלא כמו במקרה אחר שהוזכר. טענות המשיבה המשיבה כופרת בכך שהאמירה במכרז לפיה המינוי הוא לארבע שנים הפך לתנאי בחוזה עבודתו של המבקש. המשיבה טוענת כי הפסיקה בדיני מכרזים אינה תומכת בעמדה זו של המבקש. לטענת המשיבה, המבקש מועסק על פי ההסכמים הקיבוציים, אינו מועסק על פי חוזה אישי כלשהו ולא ניתנה לו כל הבטחה כי שירותו יוארך מעבר לגיל פרישת חובה. כהונה למשך ארבע שנים לא היווה תנאי במכרז ואין בכוחה של האמירה בדבר מינוי לארבע שנים כדי לגבור על הוראת סעיף 4 לחוק גיל פרישה. בהתאם לכך, סעיף 10(ב) לחוק גיל פרישה אינו מתייחס למצב דברים כמו זה הנדון. אין כל הסכם בין הצדדים הקובע כי גיל פרישת חובה יהיה גבוה מהגיל הקבוע בחוק. המשיבה קיימה את חובתה לשמוע את המבקש בבקשתו להאריך את שירותו מעבר לגיל פרישת חובה, כפי שזו נקבעה בפסק הדין בעניין ליבי ויינברגר נ. אוניברסיטת בר אילן, וקיבלה החלטה במסגרת סמכותה, לאחר ששקלה בתום לב ובאופן ענייני את מלוא השיקולים הצריכים לעניין, ואין כל עילה להתערב בהחלטתה. אין בסיס לטענות המבקש בדבר היעדר סמכות לועד המנהל ולועדת המשנה מכוחה שלא לאמץ את המלצת הדרג הניהולי של קול ישראל. קול ישראל הינו אחד הגופים של רשות השידור, ומטבע הדברים מנהליו רואים את ענייניו בלבד ואילו הועד המנהל הוסמך על ידי המחוקק לקבוע מדיניות רוחבית מתוך ראיית צרכי רשות השידור בכללותה. מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש שכן על פי עדותו "הנזק" שייגרם לו אם תידחה בקשתו הוא שלדעתו רשות השידור תיפגע שכן היא צריכה את המשך החניכה שלו למנהלים הצעירים, והוא מוטרד ממה שעלול להתרחש בקול ישראל אם הוא לא יהיה שם כדי להמשיך בתהליך החניכה האמור. אין לתת משקל ל"נזק" זה במסגרת שקילת מאזן הנוחות, שכן הגורמים המוסמכים של רשות השידור סבורים שקול ישראל ישכיל להמשיך למלא את תפקידיו גם ללא העסקת המבקש כעובד, תוך הסתייעות בידע של המבקש במסגרת מתכונות התקשרות אחרות. אשר לעלויות של המשיבה, ד"ר גילת הבהיר בעדותו כי ככל שיאוייש התפקיד שמילא המבקש, הדבר ייעשה באמצעות מכרז פנימי כך שלא ייקלט עובד נוסף לרשות השידור. דיון והכרעה על מנת לזכות בסעד זמני, התנאי הראשון שעל המבקש לעמוד בו הוא להראות כי קיימת לו "זכות לכאורה" לקבלת הסעדים להם הוא עותר בכתב התביעה, שכן רק אז יש טעם להתערבות שיפוטית מוקדמת בהחלטת המשיבה, על מנת להבטיח אי פגיעה בזכויות המבקש כתוצאה מחלוף הזמן של ההתדיינות המשפטית. ככל שהמבקש עומד בתנאי של הוכחת "זכות לכאורה", יש מקום לעבור ולדון בשאלת "מאזן הנוחות". במקרים בהם נדרש בירור עובדתי ומשפטי לצורך הכרעה בהליך, יימנע בית הדין מקביעות נחרצות באשר לסיכויי התביעה בשלב של ההליך הזמני. בענייננו, אין כל צורך בבירור עובדתי שכן העובדות שביסוד הסכסוך שלפנינו מוסכמות, ובית הדין שמע בבקשה טיעון משפטי מקיף לגבי עילות התביעה הנטענות. בנסיבות אלה, אין מניעה לכך שבית הדין יקבע קביעות נחרצות באשר לסיכויי התביעה העיקרית. בית הדין סבור כי עילות התביעה של המבקש אינן מבוססות. במה דברים אמורים? ניתן לחלק את עילות התביעה לשניים: העילה ההסכמית - טענת המבקש כי כפיית פרישתו מפרה את הסכם העבודה האישי שלו, והעילות מתחום המשפט המינהלי בדבר פגמים שנפלו בהחלטות מוסדות המשיבה. העילה ההסכמית, לו תוכר, תזכה את המבקש בסעד המבוקש בתביעתו העיקרית - כפיית המשך שירותו על המשיבה עד לתום הקדנציה. לעומת זאת, העילות "המינהליות", לו תוכרנה, תצדקנה החזרת עניינו של המבקש לדיון מחודש לצורך תיקון הפגמים שנפלו בהחלטות מוסדות המשיבה. לדעת בית הדין, העילה ההסכמית לה טוען המבקש אינה מבוססת ובית הדין אינו סבור שניתן יהיה לקבל את תביעת המבקש על יסוד טענותיו. שתי שאלות מתעוררות בהקשר זה: הראשונה - האם האמירה בתנאי המכרז כי "תוקף המינוי הוא לכהונה של 4 שנים", מהווה חלק מחוזה העבודה האישי של המבקש. אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, השאלה השנייה שמתעוררת היא מהי הפרשנות של אמירה זו, והאם כטענת המבקש מדובר בהסכם כאמור בסעיף 10(ב) לחוק גיל פרישה, אשר מתנה על סמכות המשיבה לכפות פרישת המבקש ב"גיל פרישת חובה"? כאמור, מדובר בשאלות משפטיות טהורות שאין מניעה שבית הדין יביע בשלב הזה את עמדתו לגביהן. גם בהנחה, שאינה מובנת מאליה, שהתנאי בדבר "תוקף המינוי הוא לכהונה של ארבע שנים" אומץ לתוך חוזה העבודה האישי של המבקש, אנו סבורים כי הפרשנות של תנאי זה אינה כי למבקש הובטחה כהונה של ארבע שנים, ואין אנו סבורים כי מדובר בהסכם כאמור בסעיף 10(ב) לחוק גיל פרישה, אשר קובע כי הגיל שבהגיעו אליו המשיבה תהיה רשאית לכפות פרישת המבקש בשל גילו יהיה גבוה מגיל פרישת חובה. פרשנות תנאי זה נעשית על רקע מטרתה. מטרת ההוראה אינה להבטיח לעובד שיזכה במכרז חוזה עבודה לתקופה קצובה. מטרת ההוראה היא להגביל את תוקף הכהונה, על מנת להבטיח תחלופה בתפקיד. כך למשל, עובד (כמו המבקש), שמועסק על פי הסכמים קיבוציים בדירוג מקצועי ואינו חתום על חוזה אישי, שזכה במכרז לתפקיד קדנציאלי, ולאחר שעבר בהצלחה את תקופת הניסיון נוצרו נסיבות המצדיקות פיטוריו - לא יישמע בטענה כי פיטוריו מהווים הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה. זאת, מאחר שמטרת הקביעה בדבר מינויו לקדנציה תחומה בזמן, היא לקצוב את תוקף המינוי על מנת להבטיח תחלופה בתפקיד, ולא להבטיח לזוכה במכרז העסקה לתקופה קצובה באופן שסיום העסקתו לפני סיום התקופה מהווה הפרת החוזה. בהתאם לכך יש להתייחס לסמכות המעסיק לכפות פרישתו של עובד שהגיע ל"גיל פרישת חובה" לפי סעיף 4 לחוק גיל פרישה. תנאי במכרז לתפקיד קדנציאלי בדבר מינוי לתקופת הקדנציה אינו מהווה הבטחה לכהונה משך כל הקדנציה, וכשם שאינו גורע מסמכות הפיטורים של המעסיק, כך אינו גורע מסמכותו לכפות פרישתו ב"גיל פרישת חובה". על רקע פרשנות זו של התנאי במכרז בדבר תוקף המינוי לכהונה של ארבע שנים, מקובלת עלינו עמדת המשיבה כי תנאי זה איננו בגדר הסכם כאמור בסעיף 10(ב) לחוק גיל פרישה, הקובע כי הגיל שבהגיע המבקש אליו ניתן לחייבו לפרוש בשל גילו גבוה מגיל פרישת חובה. כאן המקום להעיר כי המצב המשפטי על בסיסו נדון עניינו של המבקש הוא המצב כפי שהוסבר בעניין ליבי ויינברגר: בית הדין הארצי לעבודה הכיר בכך שסמכותו של מעביד לכפות פרישתו של עובד ב"גיל פרישת חובה" פוגעת בזכויות חוקתיות של העובד לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך הוא נמנע מהכרעה בשאלה אם פגיעה זו הינה בהתאם או שלא בהתאם לפסקת ההגבלה שבחוק יסוד, מאחר שעניין זה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. בהתאם לכך, אין חולקים כי יש להכריע בעניינו של המבקש על פי הנחה שסעיף 4 לחוק גיל פרישה הינו תקף ומחייב. לא שוכנענו כי יש ממש בטענות המבקש באשר לחוסר סמכות של הועד המנהל או של ועדת משנה "להפוך" את החלטת הדרג הניהולי של המשיבה. אכן, בהתאם לסעיף 23ד לחוק רשות השידור, המנהל הכללי אחראי לניהול השוטף של רשות השידור, ואולם סמכותו לעשות כן הוא "בהתאם להחלטות המועצה והנחיותיה". מועצת רשות השידור מוסמכת בהתאם לסעיף 17 לחוק רשות השידור לקבוע את המבנה הארגוני של הרשות, את שיא כוח האדם ואת תנאי ההעסקה של העובדים. סעיפים 24(א) ו-24(ב) לחוק רשות השידור מסמיכים את המועצה לקבוע בכללים תיאומים לעניין החלת הכללים הנוהגים בשירות המדינה על קבלת עובדי עובדי רשות השידור, מינוייהם ותנאי עבודתם, ומכוח סמכות זו קבעה המועצה את נוהל הארכת השירות. על פי נוהל הארכת השירות, הגורם המוסמך לאשר הארכת שירות מעבר ל"גיל פרישת חובה" הוא הועד המנהל, והמדיניות הכללית של הרשות היא שלא להעסיק עובדים מעבר לגיל פרישת חובה. אמנם הותר לרשות לחרוג ממדיניות זו. אחד המקרים בהם חריגה כזו הותרה נוגע למצב הדברים כפי שאירע בעניינו של המבקש, קרי: מינוי לקדנציה שמסתיימת לאחר הגיעו של העובד הממונה לגיל פרישת חובה. ואולם, לא נקבע בנוהל כי חובה לאשר הארכת שירות במקרה כזה. בהתאם לכך, החלטת ועדת המשנה להאריך למבקש את שירותו בשלושה חודשים נוספים, מעבר לחודש ההארכה שכבר ניתן לו במועד קבלת החלטתה, אינה מהווה הפרה של הנוהל ולא נמצאה לנו עילה משפטית להתערב בה. לעניין זה נציין כי השיקולים שנמנו על ידי ועדת המשנה להנמקת החלטתה הינם שיקולים שבמסגרת סמכותו של הועד המנהל לשקול. ועדת המשנה לא שוכנעה שיש צורך בהארכת השירות של המבקש לצורך השלמת תהליך החניכה של המנהלים הצעירים, וסבר כי די בכהונת המבקש בתפקידו עד לאותו מועד כדי למצות תהליך זה, וכי ככל שנדרשת הסתייעות של המשיבה בידע של המבקש, ניתן להיעזר בו על פי הסדרים שאינם כרוכים בהמשך העסקתו כעובד רשות השידור. אין כל עילה להתערב בקביעה זו. הוא הדין באשר למתן משקל נכבד למצוקה התקציבית של הרשות והצורך בפיטורי 200 עובדים בשנת 2014, וההבנה כי אי מימוש סמכות המעסיק לכפות פרישת עובדים שהגיעו לגיל פרישת חובה יחייב פיטורי עובדים אחרים. זהו שיקול כשר ואין כל עילה להתערב בכך. אכן, כדברי ב"כ המשיבה בסיכומיו, מדובר בשיקולי רוחב שמועצת רשות השידור מוסמכת לשקול. שלא כטענת המבקש, הרי שבהתאם לחלוקת הסמכויות הסטטוטורית בין הדרג הניהולי לבין הועד המנהל של מועצת רשות השידור - מוסמך הועד המנהל שלא לאמץ את המלצת הדרג הניהולי בעניין שנוגע להארכת שירות של עובד מעבר לגיל פרישת חובה. איננו סבורים כי נפלו פגמים בהליכי שמיעת המבקש. טיעוניו של המבקש, כפי שפורטו על ידו ובא כוחו בפני מנהל קול ישראל, הובאו בפני חברי ועדת המשנה, אשר שמעה במישרין גם את עמדתו של מנהל קול ישראל. לאור כלל האמור, לא שוכנענו כי תביעת המבקש מעמידה "זכות לכאורה" לקבלת הסעדים אותם ביקש בתביעתו. די בכך כדי לדחות את הבקשה. אשר למאזן הנוחות, ב"כ המשיבה הפנה לעדותו של המבקש לפיה ה"נזק" שייגרם למבקש איננו בכך שתחסר לו פרנסה אלא הוא נעוץ בתחושת האחריות אותה הוא חש כלפי מקום העבודה שלו, וכי אין מקום לתת משקל לנזק מעין זה, מקום שהמוסדות המוסמכים במשיבה סבורים כי המשיבה תשכיל למלא את תפקידיה אף אם המבקש יפרוש לגמלאות. מקובלת עלינו הבהרת ב"כ המבקש כי הנזק שייגרם למבקש, לעניין מאזן הנוחות, הינו נזק נפשי שכרוך בהיפרדות ממקום עבודתו, עמו הוא קשור משך 45 שנים. לנזק מעין זה יש לתת משקל, שכן כידוע, הזכות לעבוד אינה משרתת אך אינטרס של השתכרות אלא גם של ביטוי אישי והגשמה עצמית. עם זאת, מאחר שהמשיבה הבהירה (וועדת המשנה אף נתנה לכך ביטוי), שניתן יהיה להסתייע בידע של המבקש שלא באמצעות המשך העסקתו כעובד, הרי שניתן להניח שאם הדרג הניהולי הבכיר במשיבה סבור שיש צורך להמשיך להסתייע בידע של המבקש, תימצא הדרך לעשות כן שלא במסגרת המשך העסקתו כעובד, ובכך להקהות נזק זה. אשר על כל אלה החלטנו לדחות את בקשה. הבקשה נדחית, ואולם החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. מוצע לצדדים להסכים כי החלטה זו תסיים את ההתדיינות בין הצדדים בערכאה זו, וכי יינתן לה תוקף של פסק דין, כך שככל שהמבקש יחפוץ לערער על החלטה זו (כפי שהודיע בדיון), תהיה לו זכות ערעור וכך המחלוקת בין הצדדים תוכרע באופן סופי בערעור ללא התדיינות נוספת בערכאה זו. הצדדים מתבקשים להודיע עמדתם להצעה זו תוך 7 ימים. פרישהרשות השידורגיל פרישה