סיוע לשוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) בצירוף עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו 14 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח. בכתב אישום מתוקן שעליו הוסכם בגדר הסדר טיעון, יוחסה למערער עבירה של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות. לפי פרטי כתב האישום, ביום 12.8.2013 קשרו שני קטינים קשר לנסוע מעכו לאזור הקריות ולשדוד טלפון נייד תוך שימוש באלימות. בשעת אחר הצהריים באותו היום סיפרו השניים למערער על תוכניתם. זמן קצר לאחר מכן הסיע המערער את שני הקטינים ברכבו לאזור הקריות במטרה לבצע את השוד. בדרכם רכש אחד מהקטינים תרסיס גז לצורך ביצוע השוד. בשעת ערב הגיעו השלושה לקריית מוצקין ונכנסו למרכז מסחרי. משהבחינו השלושה בנער (להלן: המתלונן) שהחזיק מכשיר טלפון נייד מסוג אייפון, החלו שני הקטינים ללכת אחריו, כשהמערער נמצא מרחק של 10 מטרים מהם. בשלב מסוים יצא המתלונן מן המרכז המסחרי וצעד לכיוון מעבר חצייה. שני הקטינים הלכו בעקבותיו, בעוד שהמערער ניגש לרכבו במטרה להמתין להם ולמלטם מהמקום. בעת שחצה המתלונן את הכביש והוציא את הטלפון הנייד מכיסו ניגשו אליו הקטינים. אחד מהם ריסס את פניו בתרסיס הגז, והשני חטף בכוח את המכשיר מידיו. מיד לאחר מכן ברחו השניים אל חניון המרכז המסחרי, שם המתין להם המערער, נכנסו לרכבו ונסעו חזרה לעכו. במהלך הנסיעה מסרו הקטינים את הטלפון הנייד למערער, וזה שילם להם תמורתו 520 ש"ח. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ) הרשיע את המערער לפי הודאתו בעבירה שיוחסה לו כאמור. בגזר הדין עמד בית המשפט על תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער. מן התסקיר עולה כי המערער, בן 37, נשוי ואב לשניים, היה מעורב בעבר בפלילים והתקשה לשמור לאורך השנים על רצף תעסוקתי. כמו כן נמסרו בתסקיר פרטים ביחס למצבו הכלכלי של המערער ולמצבה הבריאותי הקשה של אשתו. שירות המבחן התרשם כי המערער נטל אחריות על העבירה והביע צער, אף שנטה להפחית מחלקו במעשים; וכי משום שסנקציות עונשיות שהושתו עליו בעבר, ובכלל זאת עונש מאסר, לא היוו עונש מרתיע עבורו - גם כיום קיימת סכנה להישנות התנהגות פלילית. אשר על כן, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער ענישה "קונקרטית ומוחשית". לצורך גזירת עונשו של המערער קבע בית המשפט כי מתחם הענישה הראוי בעבירות שיוחסו למערער משתרע מ-8 חודשים ועד ל-18 חודשי מאסר בפועל. זאת, בהתחשב בכך שמחד גיסא לא ננקטה בשוד אלימות חמורה ושהמערער לא היה מיוזמי העבירה או מבצעהּ העיקרי; ומאידך גיסא, בהתחשב בכך שחלקו במעשים היה משמעותי על רקע גילו (שהיה כפול מגילם של שני המבצעים העיקריים הקטינים), נוכח היכרות מוקדמת שלו עם אחד מהקטינים (בנה של בת זוגו), ובשים לב לחלקו בביצוע השוד. לצורך קביעת העונש בתוך מתחם הענישה שקל בית המשפט את הודאת המערער (שניתנה לאחר ששני הקטינים סיימו למסור את עדותם), את הבעת החרטה ולקיחת האחריות על המעשים מצידו, ואת נסיבות חייו המורכבות; ומנגד את עברו הפלילי המכביד שכולל מספר עונשי מאסר. אשר על כן, גזר בית המשפט על המערער את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 8 חודשי מאסר על תנאי ו-4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יבצע עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע ועוון בהתאמה ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו, המכוון לחומרת העונש שנגזר על המערער. המערער טוען כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי מחמיר יתר על המידה ולא מייחס את המשקל הראוי לתרומתו לביצוע העבירה, שעלתה לשיטתו כדי סיוע טכני בלבד; לכך שלא מדובר בשוד שכלל אלימות קשה או שימוש בכלי נשק; ולכך שלא נגרם נזק של ממש למתלונן. המערער מוסיף וטוען כי העונש שנקבע בתוך מתחם הענישה אינו הולם את נסיבותיו האישיות הקשות - בפרט נוכח מחלה קשה שממנה סובלת אשתו; היותו אב לשני ילדים קטנים הזקוקים לו; קשייה הכלכליים של משפחתו; וכן העובדה שלא היה מעורב בפלילים מזה שש שנים והיה נכון לקחת חלק בהליך טיפולי. מנגד, המשיבה סומכת ידיה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, העונש שנגזר על המערער הולם את הענישה הנוהגת במקרים דומים. בפרט נטען כי סיועו של המערער לביצוע העבירה היה ברף העליון - כמי שעל אף גילו, שהיה כפול מגילם של המבצעים העיקריים, סייע לביצוע העבירה באופן מודע לכל אורך התפתחות האירועים. באשר לעברו הפלילי של המערער, נטען כי עד לשנת 2008 הוא הורשע שש פעמים ונדון לעבודות שירות ואף למאסר בפועל, וכי במהלך שש השנים האחרונות נפתחו נגדו מספר תיקים פליליים, בין היתר בגין עבירה שאותה ביצע לכאורה בשנת 2013, שעה שהיה נתון במעצר בית בעכו. לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של טעות מהותית או סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, למשל, ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל (15.1.2013)). בענייננו, על רקע נסיבות המקרה, לא השתכנעו כי יש הצדקה להתערב בעונש שהשיתה הערכאה המבררת. אין צריך להכביר מילים על חומרתן הרבה של עבירות השוד, ובפרט על תופעת השוד של מכשירי טלפון נייד - תופעה שיש שטוענים שהפכה ל"מכת מדינה" (ראו: ע"פ 6378/11 מוחמד בסול נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (31.7.2012); ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (27.8.2013); לזהירות שבה יש לנקוט בהקשר זה בטרם הכרה בתופעה כ"מכת מדינה", ראו ע"פ 5535/12 כאברי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-13 (1.5.2013)). עבירות אלו מטילות חיתתן על עוברי אורח תמימים וחסרי הגנה המחזיקים במכשירים יקרי ערך, ופוגעות בשלום הציבור ובביטחונו (למגמת ההחמרה בעבירות אלה, ראו למשל העונשים שנגזרו בע"פ 2400/13 חמור נ' מדינת ישראל (12.3.2014); ע"פ 3683/12 זגורי נ' מדינת ישראל (20.12.2012); ע"פ 3160/12 כריסטיאן נ' מדינת ישראל (21.4.2013)). במקרה דנן, על רקע נסיבות ביצוע העבירה, כמו גם נסיבותיו האישיות של המערער, לא מצאנו כי העונש שהוטל עליו סוטה באופן מובהק ממדיניות הענישה הראויה. בעניין זה ראוי להביא בחשבון כי הסיוע שהגיש המערער לביצוע העבירה לא היה זניח; כי בינו לבין המבצעים העיקריים, שהיו קטינים, פער גילאים משמעותי; וכי הרקע להיכרות המוקדמת של המערער עם אחד מהקטינים מוסיף נדבך של חומרה לאירועים. לכך מתווספת ההמלצה השלילית של שירות המבחן (עליה חזר השירות בתסקיר משלים שהוגש לעיוננו, שהוסיף כי ביום 19.5.2014 נעצר המערער בחשד לביצוע עבירות רכוש תוך הפרת תנאי שחרורו המגבילים), וכן העובדה שעברו של המערער אינו נקי וכי הוא נשא בעונשי מאסר בעבר. אשר על כן, לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, ובכלל זאת את השיקולים לקולה שעליהם עמד המערער בערעורו, מצאנו כי תוצאת האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים אינה מגלה עילה להתערבותנו בעונש המאסר שנגזר. הערעור נדחה אפוא.משפט פליליחוק העונשיןשוד