1. לפני בקשה להורות על קיום השלמות חקירה בעניינם של המבקשים, אשר הוגש נגדם כתב אישום לבית משפט זה במסגרת ת.פ 1495/08 המייחס להם עבירות של חבלה או פציעה כשהעבריין מזויין, עבירה לפי סעיף 334+335(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חבלה או פציעה ע"י שניים או יותר, עבירה לפי סעיף 334+335(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. התיק הפלילי נשמע בפני מותב אחר של בית משפט זה (כב' השופט סאלח). 2. בכתב האישום נטען כי ביום 21.8.07 בשעה 3:30 או בסמוך לכך, בעכו, תקפו ופצעו הנאשמים בצוותא ושלא כדין את יחיאל אמסלם, המתלונן, בכך שנאשם 2 אחז בידו מקל ובאמצעותו היכה את המתלונן בראשו ובחלקי גופו השונים בעוד נאשם 1 מכה את המתלונן באגרופיו בחלקי גופו השונים. בהמשך לכך נפל המתלונן על המדרכה והנאשמים המשיכו לתקפו בצוותא בעודו שוכב על המדרכה, בכך שבעטו בו ונתנו לו אגרופים בחלקי גופו השונים. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים נגרמו למתלונן חבלות בחלקי גופו השונים וכן פצע בראשו כך שנזקק לתפרים בראש. 3. לטענת הסניגור קיימת לנאשמים הגנה מן הצדק בשל מחדלי החקירה שנפלו בעניינם ובשל אפליתם לעומת אחרים. הסניגור טוען כי: רשימת חומר החקירה אמורה היתה להתבצע בזמן אמת, אך הרשימה שהועברה אינה עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה. הרשות החוקרת היתה צריכה לתת את הדעת לגבי חילופי המילים בין נאשם 2 לבין המתלונן במהלך הנסיעה. הרשות היתה צריכה לשאול בחקירתו של המתלונן את העובדה לפיה הוא פתח עם הנאשם 2 בשיחה תוך כדי נהיגה פראית, כך שתמוה כיצד המתלונן לא נשאל בדבר התנהגותו בכביש. כיצד ייתכן כי נהג חדש המסיע 3 נוסעים, 2 מעל המותר, ללא מלווה – עבירות על פקודת התעבורה לא ייחקר בדבר ולא יוגש נגדו כתב אישום. המתלונן לא עומת עם העדויות בדבר נהיגתו הפראית, דבר שיכול לשפוך אור על אופן התנהגותו. המתלונן לא נשאל ביחס לסתירות מהותיות העולות מתיק החקירה ביחס להמצאותו מחוץ לרכב (לשיטתו) או המצאות כולם מחוץ לרכב והמצאות המתלונן ברכב (לשיטת העדים). היה בסתירות כדי להדליק נורות אדומות אצל מנהלי החקירה. שאלת נוכחותה של גב' ביסמוט בארוע – סתירה ביחס להמצאותה או העדרה בין דברי המתלונן לבין דברי עדי התביעה. מר אמסלם, בעל תפקיד במשטרת עכו, היה המנהל העיקרי של הליך החקירה בתיק. הוא טען כי ביום שעדת תביעה 1 נחקרה היא הגיעה אליו הביתה והתנצלה על ששיקרה ביחס לנוכחותה של גב' ביסמוט ומסרה כי עשתה זאת לבקשת אמה של גב' ביסמוט. הליכתה של העדה לביתו, קיומן של שיחות טלפון של מר אמסלם עם החוקרים בזמן חקירת המתלונן ללא תעדו והמנעות מזימון העדים לחקירה נוספת כולם מעלים סימני שאלה. טענתו של הנאשם כי המתלונן היה שיכור לא נבדקה. 4. לאור כל זאת הסניגור מבקש כי בית המשפט יורה על ביצוע השלמות חקירה רלוונטיות כמו חקירה נוספת של כל עדי התביעה, חקירת מר אמסלם וחקירת אמה של גב' ביסמוט. 5. המדינה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בית המשפט נעדר סמכות להורות על חקירה נוספת. מלבד זאת בוצעה בתיק חקירה אובייקטיבית ומקיפה שלאחריה הוגש כתב האישום. רשימת חומר החקירה הוכנה לבקשת הסניגור והיא נערכה על פי כללי הפסיקה. ביחס לעבירות התעבורה לכאורה שעלו מהחקירה, לדעת המאשימה לא נתגבשו ראיות מספיקות להגשת כתבי אישום בעבירות אלה כנגד מי מהמעורבים. דיון 6. אין חולק כי המשטרה ורשויות התביעה אמורות לייצג את המדינה באופן הולם כך שידאגו לעשיית דין צדק ואין מטרתם להביא להרשעתו של נאשם: "נדמה, כי אין צורך לומר שמטרתה של החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472. " ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 3068 , 3080. 7. גם אם קיים מחדל חקירה בהתנהלות המשטרה, הרי שתוצאתו אינה בהכרח זיכוי הנאשם. בע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 2372 , 2377 נקבע: "(2) נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זו נפסק כהאי לישנא: "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472, השופט - כתארו אז - ברק). לאור זאת, השאלה היא מהי הנפקות והמשמעות של מחדלי החקירה. מבקש אני להניח כי זהו האתוס של גורמי החקירה. אך - מבלי להטיל דופי - יש צורך באמצעי הדרכה ופיקוח תדירים כדי שלא יהא חלילה חשש למדרון חלקלק; מתוך חולשות אנוש, הרצון לפתור תעלומות פשע עלול לגבור על בקשת האמת. במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו (ע"פ 173/88 מרדכי אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (השופט גולדברג); ע"פ 5781/01 טארק אעמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 681, 688 (השופט ג'ובראן); ע"פ 5152/04 שוריק אגרונוב נ' מדינת ישראל (השופט ג'ובראן)). על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (ע"פ 2511/92 נאיל חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט גולדברג)). העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט קדמי); רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת נאור)). נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין: "אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה. כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה- נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכול בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון" (עניין מליקר האמור, בפסקה 6ג (ההדגשה במקור); ראו גם ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח' (המשנה לנשיא מצא, השופט לוי והשופט גרוניס) (טרם פורסם), (פסקה 53); מהאמור עולה, כי על מחדלי החקירה להימדד בדרך כלל במישור הראייתי (עניין מליקר, שם). עוד קבעה הפסיקה, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא "על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה' (עניין מליקר, וראו האסמכתאות דשם) וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר. כך סיכם את הסוגיה בית המשפט בעניין מליקר: "כישלונו של הגורם החוקר באיסוף הראיות - ואפילו נעשה הדבר במודע- אינו בא במקומה של הראיה שאפשר והייתה מושגת; וכוחו מצומצם בהקשר זה, להיעדרה של ראיה תומכת או סותרת ראיה אחרת, שבעל דין סומך עליה את טענותיו". (ההדגשה שלי, ש.פ.כ) ראה גם י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי (2003), 1589 - בפסיקה התפתחה גישה המתירה יזום של דוקטרינת נזק הראייתי במישור הפלילי, במקום שניתן להצביע על מחדלי חקירה. 8. בעוד שהמבקשים מתייחסים בבקשתם לטענת ההגנה מן הצדק, אין הבקשה שלפני בקשה לפי סע' 149(10) לחסד"פ, המעגן כיום הגנה זו. בקשתם הינה כי בית המשפט יורה על השלמת חקירה ולא על ביטול כתב האישום. לפיכך יש לבחון האם בסמכות בית המשפט להורות כן. 9. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "60. העברת חומר החקירה לתובע [54] [תיקון: תשס"א(5)] (א) חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז. (ב) חומר שהושג בחקירה בעבירה שאינה פשע תעבירו המשטרה לתובע המוסמך לנהל את התביעה, כאמור בסעיף 12. ... 61. המשך החקירה [55] [תיקון: תשס"א(5)] הועבר חומר החקירה כאמור בסעיף 60, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור, אם מצא שיש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט. 62. העמדה לדין וסגירת תיק [56] [תיקון: תשס"א(5), תשס"ה(3)] (א) ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור; ואולם החלטה שלא להעמיד לדין, בשל העדר ענין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן:..." 10. יישום הוראות החוק וההלכה כפי שפורטה לעיל מוליך לכך שהסמכות המוקנית בחוק להורות על עריכת חקירה נוספת מוקנית לרשויות התביעה. לא מצאתי הנחיות בחוק לאופן ישום פיקוח בית המשפט על דרך הפעלתה של סמכות זו על ידי התביעה. ברי הוא כי קיימת יכולת לפיקוח בין אם בדרך מנהלתית כבג"צ ובין אם דרך ההליך הפלילי עצמו. איני נדרשת לשאלת אופן ישום הפיקוח שכן ממילא בחינת הטענות לגופן מביאה אותי למסקנה כי יש לדחותן. בחנתי הטענות כשמונח לני העיקרון הבסיסי כי על התביעה לפעול בזכרה כי מטרתה לשרת את האינטרס הציבורי של קיום משפט צדק ולא של הרשעת הנאשם. 11. למרות האמור, אבחן גם את המחדלים להם טוען הסניגור. א. ביחס לרשימת חומר חקירה, רשימה זו אמורה לשקף את חומר החקירה המצוי בתיק, לשיטת המדינה היא עושה זאת ולא הובהר לי מה הפגם שנפל בה. ב. באשר לעבירות התנועה המיוחסות למתלונן, המדינה השיבה כי לא מצאה יסוד להגשת כתב אישום. אין זה מסמכות בית משפט זה להתערב בכך. אולם ככל שטוען הסניגור לאפליה, נראה לי כי טעות בידו. לא עניין העמדה לדין בגין עבירות תעבורה כדין העמדה לדין בעבירות בהן מואשמים המשיבים. ג. באשר לסתירות בדברי העדים, הסניגור יוכל להפנות לסתירות אלה בחקירתו ובמהלך המשפט ולהבנות מהן. איני רואה כיצד ביצוע חקירה נוספת שתחזק איזה מהגרסאות או תעלה גרסה שלישית תועיל בשלב זה. ד. באשר לחקירת אמה של גב' ביסמוט, ככל שסבור הסניגור כי יש בדבריה כדי להועיל לו יוכל לזמנה כעדת הגנה. אין המדובר בעדה ישירה למעשה המיוחס למבקשים כי אם בעדה שהשפיעה, לכאורה, על העדות שמסרה עדת תביעה 1 במשטרה. ה. באשר להתנהגות המתלונן לפני המקרה, דברים שאמר או לא אמר למשיבים, דברים אלה אף הם יכולים להתברר במהלך המשפט. איני רואה כיצד השלמת חקירה יכולה לסייע בידי הסניגוריה במידה שחקירה במהלך המשפט לא תוכל לעשות. ו. באשר להתנהלותו של מר אמסלם, אף זו יכולה להבחן במהלך התיק העיקרי, שם ניתן לבחון האם היתה לה השלכה על תוכן העדויות שנגבו. 12. לכל האמור לעיל אוסיף עוד מספר הערות. ראשית, העבירה בה נאשמים המבקשים הינה מסוג פשע. במקרה כזה היו יכולים לעשות שימוש בזכותם לשימוע הקבועה בסע' 60א' לחסד"פ ולהעלות טענות ביחס לעצם הגשתו של כתב האישום, לרבות ביחס לעניינים בהם נדרשת השלמת חקירה. יש לציין כי גם בתיק הפלילי לא נשמעה טענה כזו המועלית לפני, כי אם היתה כפירה בעובדות כתב האישום והתיק נקבע להוכחות. שנית, סע' 80 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט, בנסיבות המתאימות, לפסוק לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו ופיצוי הולם. אופן ניהול החקירה יכול להיות שיקול בעניין זה (ואיני קובעת מאומה בעניין אופן התנהלותה), ככל ובמידה ויזוכו הנאשמים בסופו של יום, דבר שלא ניתן לדעתו כיום. שלישית, משמעות בקשתם של המבקשים הינה עריכת מעין משפט בפני מותב זה, שאינו המותב השומע את התיק, במסגרתו יבחן וישקול את חומר הראיות והאם די בו לביסוס הרשעה אם לאו. לדידי אין מקום לערוך בירור כזה בפני מספר מותבים שונים. המותב שיושב לדין בתיק העיקרי ישמע את הראיות ויחליט האם די בו כדי להרשיע את הנאשמים. חזקה עליו שישקול את טענות הסניגוריה בעניין הראיות הנעדרות מהתיק בהתאם להלכות שנקבעה בעניין זה. 13. לאור כל האמור, הבקשה נדחית. משטרהחקירה משטרתית