פיטורים בגלל שיתוף דף אינטרנט בפייסבוק

פיטורים בגלל שיתוף דף אינטרנט בפייסבוק כללי - המבקשת, טכנאית דימות במקצועה, הועסקה ע"י המשיבה משך כשנה וחצי. במהלך חודש יולי האחרון, ביצעה המבקשת שיתוף בעמוד הפייסבוק שלה, המפנה את חבריה אל קישור באינטרנט, בו תמונות של יהודים בתקופת השואה לצד תמונות של פלסטינים, תחת הכותרת: "Similarities between Jewish Holocaust and Palestinian Genocide [photos]" עובדה זו הגיעה לידיעת מעסיקתה, אשר הזמינה אותה לשימוע בשל כך. בשימוע, הבהירה המבקשת למנכ"ל המשיבה כי היתה בסערת רגשות, התנצלה בפניו וציינה כי הסירה את השיתוף זה מכבר, לאחר שהבינה כי עלול לפגוע בחלק מחבריה בפייסבוק. המשיבה הבהירה למבקשת כי התנצלותה אינה מתקבלת והודיעה לה על פיטוריה. בהליך זה שלפנינו, עותרת המבקשת לקבלת צו זמני, אשר ימנע את פיטוריה ויחייב את המשיבה להמשיך ולהעסיקה, עד להכרעה בתביעה אשר תוגש בתיק העיקרי. העובדות הרלוונטיות לענייננו - 1. המשיבה הינה חברה המספקת שירותי הדמיות מסוג MRI באמצעות מערכות ניידות בכל הארץ. המבקשת, טכנאית דימות במקצועה, החלה עבודתה אצל המשיבה ביום 12.3.13, בניידת MRI אשר עיקר פעילותה בבית חולים העמק, בה מבוצעות בדיקות לתושבי איזור הצפון. 2. למבקשת, כמו מיליונים רבים בכל העולם, חשבון פייסבוק אישי, בו מצויינים פרטיה האישיים, ובו היא יכולה לשתף עם חבריה תמונות וכד'. במהלך חודש יולי 2014 ביצעה המבקשת שיתוף (share) המפנה לקישור (link) בו תמונות של יהודים בתקופת השואה לצד תמונות של פלסטינים, תחת הכותרת: "Similarities between Jewish Holocaust and Palestinian Genocide [photos]" 3. עיון בקישור האמור, אשר צורף כנספח 2 לבקשת המבקשת, מלמד כי מדובר בכתבה צילומית הכוללת הקדמה בת 7 שורות, ולאחריה 23 זוגות של תמונות, זו לצד זו, כשהאחת משנות ה-40 ולצדה תמונה אחרת משנות ה-2000. משמעות השיתוף אותו ביצעה המבקשת, הוא כי כל אחד מחבריה ברשת הפייסבוק, קיבל ממנה, בעקבות השיתוף האמור, קישור המפנה אל המסמך האמור. ככל שמי מבין חבריה התעניין בדבר, יכול היה להקיש על הקישור, באמצעותו להגיע למסמך ולעיין בו. נציין כי לא נטען, וגם לא הובאה כל ראיה, לפיה המבקשת הוסיפה דברי מלל משלה, כך שהלכה למעשה, הועבר הקישור לקבוצת החברים, בדומה לפעולת "העבר" המבוצעת בדואר אלקטרוני. 4. ביום 23.7.14 נמסר לידי המבקשת מכתב הזמנה לשימוע, שנקבע ליום 27.7.14 במשרדי המשיבה בכפר סבא. במכתב צויין כי המשיבה שוקלת לסיים את העסקתה בשל "הפרת משמעת חמורה והתנהגות לא נאותה". זאת ותו לא. 5. ביום 27.7.14 התקיים השימוע בנוכחות מנכ"ל המשיבה - מר מיכאל רינגרט (להלן: "המנכ"ל) ומר צחי פיינה - סמנכ"ל התפעול. המבקשת לא הכחישה כי ביצעה את השיתוף בעמוד הפייסבוק שלה, תוך שהיא מתנצלת ומציינת כי כבר הסירה את הקישור מדף הפייסבוק שלה, לאחר שהבינה כי הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מחבריה. המבקשת הבהירה כי זוהי תקופה קשה, והשיתוף נעשה בצל מצוקה פנימית, סערת רגשות וצער שהרגישה אל מול החדשות בתקשורת והמראות הקשים של ההרוגים, במיוחד בתקשורת הערבית, המדווחת על ריבוי הקורבנות בצד הפלסטיני ובפרט בקרב אזרחים, נשים וילדים. (ראה סע' 10 לתצהיר התובעת). 6. מנכ"ל המשיבה השיב למבקשת כי התנצלותה אינה פותרת את הבעיה וכי מעשיה מערימים קושי על יכולתה להמשיך ולבצע את תפקידה כהלכה. המנכ"ל הוסיף והסביר למבקשת כי הוא רואה את הדברים בחומרה רבה ואף נפגע ממעשיה באופן אישי, כבן לניצולי שואה. למבקשת הודע כי היא מושעית מעבודתה והוצע לה לסיים את עבודתה ביזמתה, תוך תשלום מלוא זכויותיה. המבקשת נדרשה להודיע עמדתה להצעה כאמור, עד ליום 1.8.14. 7. ביום 31.7.14, פנתה המבקשת אל המשיבה באמצעות עו"ד גדיר ניקולא (עמותת קו לעובד). במכתבה, הבהירה ב"כ המבקשת למשיבה כי למרשתה זכות חוקתית לחופש הביטוי, זכותה אותה ביטאה במרחב הפרטי שלה - דף הפייסבוק האישי שלה, וכי זו לא פגעה ולא אמורה לפגוע, לא בעבודתה, לא בתפקודה ואף לא במקום עבודתה. עוד צויין, כי המבקשת אוהבת ומעריכה את מקום עבודתה, ונמצאת ביחסים טובים ובידידות עם כל חברי הצוות. 8. ביום 12.8.14, השיב המנכ"ל לב"כ המבקשת במכתב, אליו צירף מכתב הנושא תאריך 6.8.14 ובו הוא מודיע למבקשת על פיטוריה. במכתב הפיטורים, צויינו בין היתר הדברים הבאים: "לא קיבלתי את הסבריך באשר לדברי הנאצה שפרסמת, ככאלה שניתן לעבור עליהם לסדר היום: חברתנו הנה חברה המעניקה שרותיה לכלל הציבור והתנהלותך פגעה קשות גם בעובדי החברה. איני עורך דין אבל 'חופש הביטוי' לו טענת אינו מוחלט וחרגת מכל נורמה של התנהגות. איני יכול לקבל גם את התנצלותך כמספקת." 9. ביום 18.8.14 הגישה המבקשת את הבקשה למתן סעד זמני, מושא החלטה זו. לבקשה צורף תצהיר התומך בעובדות המפורטות בה, מטעם המבקשת עצמה. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר הוגשה ביום 24.8.14. לתגובה הוגש תצהיר מטעם מנכ"ל המשיבה - מר מיכאל רינגרט. 10. אתמול - ביום 25.8.14, התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים. בפתח הדיון, בחלקו הבלתי פורמאלי, עשה מותב בית הדין כל שביכולתו, על מנת להביא את הצדדים להבנות אשר תייתרנה את ההתדיינות בהליך זה. לאחר שלא עלה בידי בית הדין לעשות כן, ניתנה לצדדים האפשרות לחקור את המצהירים בהליך. ב"כ הצדדים הודיעו כי הם מוותרים על חקירות נגדיות וסיכמו טענותיהם בעל-פה. תמצית טענות המבקשת - 10. בפרק ה"טיעון המשפטי", העלתה המבקשת את טענותיה, כפי שיפורטו בתמצית להלן: א. הפיטורים מהווים אפליה על רקע השקפה אישית, בניגוד לחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ובניגוד לזכותה הבסיסית לחופש הביטוי. פיטוריה של המבקשת אינם חוקיים, במיוחד לאור העובדה כי דעותיה והשקפותיה לא באו לידי ביטוי במסגרת תפקידה. ב. פיטוריה של המבקשת פוגעים בצורה קשה ובלתי מידתית בזכותה לחופש ביטוי, במיוחד לאור העובדה כי מדובר בשימוש בזכות יסוד זו במרחב הפרטי של המבקשת. ג. הליך השימוע שנערך למבקשת פגום מראשיתו ועד תומו. למבקשת לא נמסרה סיבת השימוע עת שהוזמנה וגם נסיונותיה לברר את הסיבה כאמור, לא צלחו, כך שלא יכולה היתה להערך לשימוע, מבעוד מועד. תמצית טענות המשיבה - 11. בתגובתה, העלתה המשיבה את טענותיה ולפיהן יש לדחות את הבקשה, זאת מהנימוקים כפי שיפורטו בתמצית להלן: א. המסמך אליו הפנתה המבקשת בשיתוף שערכה בפייסבוק, אינו בגדר "השקפה", כי אם "הסתה". זאת ועוד, הפייסבוק אינו "מרחב פרטי". המבקשת ציינה בדף האישי שלה בפייסבוק, כי הינה עובדת בחברת "מור-מאר". עובדה זו, מוציאה אותה מן המרחב הפרטי, אילו היה כזה, ומכניסה אותה למרחב יחסי העבודה. הדברים הקשים שפרסמה אינם אלא ביטוי גזעני, מעליב ותוקפני, שיש בו כדי לערער את אמון הציבור במשיבה ולפגוע בתדמיתה. ב. אין לראות את פיטוריה כ"אפליה" מחמת השקפה, וממילא לא השקפתה היא שעמדה למבחן, אלא מעשיה אשר לעמדת המשיבה מהווים עבירת משמעת והתנהגות שאינה ראויה. ג. דברי ההסתה של המבקשת הובילו לסכסוך בינה לבין עובדים אחרים בצוות, יצרו תסיסה חברתית רבה אצל המשיבה, העכירו את יחסי העבודה וגרמו לחיכוכים בין עובדים שונים אצל המשיבה לבין המבקשת. ד. המבקשת טרם הגישה תביעה עיקרית בהליך, לא הוכיחה זכותה לקבלת צו עשה זמני, בחלוף הזמן מאז פוטרה ועד היום, וכן על בית הדין לבחון את ההחלטה לפי כללי המשפט המנהלי. ה. השימוע שנערך למבקשת בוצע כדין, וההחלטה על פיטוריה נעשתה במסגרת הפררוגטיבה הנתונה למעסיק. ו. אין אוכפים יחסי עובד מעביד אלא בנסיבות חריגות. דיון והכרעה - 12. בפתח הדברים נבהיר כי מדובר בבקשה לסעד זמני, ומאחר שלא נפרשה בפני בית הדין מסכת ראיות מלאה ומקיפה, ממילא כל שיאמר להלן אינו בא לקבוע מסמרות בשאלות שתעמודנה לדיון ולהכרעה בתובענה העיקרית שתוגש. לפיכך, כל קביעותינו בהחלטה זו אינן אלא לכאורה בלבד וככל שהדבר דרוש בהליך זה. 13. כפי העולה מן המפורט לעיל, אין כמעט מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, כך שהשאלה המרכזית העומדת להכרעתנו, היא האם במכלול נסיבות העניין, יש מקום להתערב בהחלטת המשיבה אודות פיטוריה של המבקשת, עליהם הוחלט בעקבות השיתוף בפייסבוק אותו ביצעה. המסגרת המשפטית - 14. עוד בתחילת דרכה של המדינה, קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, כי: "אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה..." (בג"צ 144/50 שייב נ' שר הבטחון, פ"ד ה' 951). 15. מאוחר יותר, קבע בג"צ גם את הדברים הבאים: "המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות...זו הסובלנות למעשי הזולת ולדעותיו. זו הסובלנות גם כלפי חוסר הסובלנות. בחברה פלוראליסטית כשלנו הסובלנות הוא הכוח המאחד אותנו והמאפשר לנו חיים משותפים..." (בג"צ 399/85 כהנא ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד מא(3) 255). 16. בהתאם לערכי הסובלנות והזכות לחופש הביטוי, נקבעו ההוראות בחוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, בסע' 2(א), המעניקות הגנה לעובד, בין היתר מחמת השקפת עולמו: "(א) לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת......השקפתם....בכל אחת מאלה: .... (5) פיטורים..." 17. הפסיקה ראתה באפליה תופעה שלילית אשר יש לעוקרה מן השורש, תוך שנקבע בין היתר: "כללי השוויון ואיסור ההפליה אין הם אלא כללי צדק והגינות שחברה מתוקנת לא תוכל לחיות בלעדיהם" (בג"צ 6051/95 רקנט ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(3) 289, 313). 18. מכאן, כי המעסיק, בין אם נמנה על המגזר הציבורי, על המגזר הפרטי, או בהיותו גוף "דו מהותי", מחוייב להעסיק את העובד ולהמנע מלהפלותו, גם אם השקפת עולמו של העובד אינה מקובלת עליו, פוגעת בו או אף מעליבה אותו. זאת, כאמור, לנוכח מעמדם ומשמעותם של עקרון השוויון ואיסור האפליה, המשקפים את העקרונות שבחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו. מן הכלל אל הפרט - 19. הקישור אליו הפנתה המבקשת את חבריה בפייסבוק, כפי העולה מנספח 2 לבקשה, הינו מסמך בעל מלל קצר (7 שורות) ותמונות לרוב. מבלי להדרש לתוכן הדברים, נציין כי ציטוטי המשיבה בסע' 1 לתגובתה, אינם משקפים את האמור בפתח המאמר (כפי שנטען על ידה בהערת שוליים מס' 2) ומוטב היה אילו נמנעה המשיבה מלברור את המשפטים הנוחים לה מתוך האמור, תוך הצגתם באופן אשר עשוי להטעות את הקורא. מכל מקום, נדמה כי לא צריכה להיות מחלוקת, לפיה עסקינן לכל היותר בהבעת דעה, שאינה אלא בבחינת "השקפה" כהגדרת חוק שוויון ההזדמנויות. טענת המשיבה (סע' 2 לתגובתה) ולפיה אין מדובר ב"השקפה" אלא ב"הסתה", אינה יכולה להתקבל. המבקשת העבירה את הקישור לחבריה ולא יותר מכך. לא נטען כי הוסיפה אמירה משלה, בוודאי לא כזו היכולה להוות קריאה למרי, בבחינת הסתת אוכלוסייה מסויימת לבצע דבר מה. עוד יש לזכור כי מדובר במסמך שלא נערך ע"י המבקשת, כי אם נמצא ברשת האינטרנט, וכל שעשתה היה להפנות את חבריה לעיין בו. נציין כי כפי העולה מכותרת המסמך האמור, נכון למועד הגשתו לתיק בית הדין, נערכו לו 14,303 שיתופים, כדוגמת זה אותו ערכה המבקשת. 20. עולה מן האמור, כי יש להחיל על המקרה הנדון את הוראות סע' 2 לחוק שוויון ההזדמנויות, ומכאן כי המבקשת מוגנת מפיטורים, ככל שאלה נובעים מהשקפתה. 21. המשיבה, אשר נדמה כי הבינה את הבעייתיות שבטיעוניה, הוסיפה וטענה בהמשך תגובתה (סע' 50), כי: "המבקשת לא פוטרה מעבודתה בשל השקפתה ביחס למעשים שמבצעת מדינת ישראל בעזה, ויכול בהחלט שישנם עובדים נוספים בחברה שחולקים עם המבקשת את אותה השקפה. המבקשת פוטרה מעבודתה בשל הפרסום הפוגעני שביצעה...". נודה כי אנו מתקשים להבין את הלך מחשבתה של המשיבה, גם בהקשר זה. לטענתה, אין פסול בהשקפת עולמה של המבקשת, כל עוד היא נוצרת אותה בליבה. אולם, מקום בו תביא המבקשת את השקפת עולמה לידיעת חבריה, הרי שבכך יש פסול לנוכח הפגיעה האפשרית בעמיתיה ומנהליה. כמובן שאין בידינו לקבל גישה זו. הגנת המחוקק מפני אפליה מחמת השקפה, לא נועדה להשקפת אדם אשר נצורה בלבו, שאז איש לא ידע אותה וממילא לא יתנכל לו בגינה. הגנת המחוקק כאמור, באה לעגן הלכה למעשה את חופש הביטוי והזכות להביע דעה, אשר הנם מושכלות יסוד. חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, גם על ביטויים פוגעים, מרגיזים ואף שקריים, וגם על ביטויים הצורמים את האוזן. כך קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ 6226/01 מאיר אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, ניתן ביום 2.2.03). שם, גם נקבע כך: "בדרך כלל, אין להגביל ביטוי פוליטי אך בשל פגיעתו ברגשות. הגבלה כזאת עלולה לפגוע באושיות הדמוקרטיה. מכאן הפסיקה, שבה ניתנה הגנה מלאה לביטויים פוליטיים המבקרים את הממשלה בלשון עולבת וגסה או לביטוי פוליטי גזעני הפוגע ברגשות הציבור". נוסיף ונציין כי בעוד שפסק הדין האמור, עסק בפרסום על לוחות המודעות בעיר ירושלים, הרי בענייננו, עסקינן במעגל חברים מצומצם של המבקשת. 22. המשיבה מוסיפה וטוענת (סע' 54 לתגובתה) כי: "אין בחוק השיוויון כל הוראה המקנה חסינות מפני פיטורים לעובדים אשר מפרסמים דברי הסתה שיש בהם כדי לפגוע באופן ישיר בתדמית המעסיק, לגרום לנזק בלתי הפיך באמון ציבור הלקוחות ולפגוע ביחסי העבודה במעסיק ואף מהווים לכאורה עבירה פלילית. כאמור, לא השקפתה של המבקשת היא זו שעמדה למבחן, אלא מעשיה אשר לעמדת החברה מהווים עבירת משמעת והתנהגות שאינה ראויה". נחזור ונציין בהקשר זה, כי הנסיון לכנות את השיתוף בפייסבוק בגדר "הסתה", אין לו לדעתנו בסיס. מעבר לכך, אם בהסתה עסקינן, ואף לדעת המשיבה מדובר במעשה המהווה לכאורה עבירה פלילית, פתוחה הדרך בפני המשיבה לפנות בתלונה למשטרה, לצורך בירור העניין, אולם אין פירושו של דבר, כי המשיבה יכולה ליטול לעצמה את תפקיד החוקר, השופט והמוציא אל הפועל. גם הטענה בדבר נזק בלתי הפיך לאמון הציבור, אין לה מקום. נזכיר כי הציבור אינו חלק מקבוצת החברים של המבקשת, עמם בחרה לחלוק את הקישור. דומה הדבר למפגש סלון עם קבוצת חברים, בו מביע כל אחד את דעתו. כלום ניתן לומר כי בכך יש כדי להשפיע על אמון הציבור בפעילותה העיסקית של המשיבה? גם הטענה של פגיעה ביחסי העבודה נטענה בעלמה, מבלי שתובא כל ראיה לעניין, כאשר ניכר כי גם בתצהירו של מנכ"ל המשיבה בהקשר זה, לא נאמרו הדברים מתוך ידיעה אישית. (ראה לדוגמא סע' 14 לתצהיר המנכ"ל). 23. ממשיכה המשיבה וטוענת בתגובתה, כי המבקשת הזדהתה בפייסבוק כעובדת המשיבה, ובכך לטענתה, חצתה את גבולות המרחב הפרטי, תוך שמעשיה מביאים להשלכות הרסניות על יחסי העבודה ומוניטין החברה. גם טענה זו, לטעמנו, דינה להדחות. ראשית נציין, כי המשיבה לא צירפה ולו נספח אחד לתגובתה או לתצהיר שהוגש מטעמה, כך שלמעשה לא הובא ולו בדל ראיה, התומך בחלק נכבד מן הטענות העובדתיות בתגובת המשיבה, לרבות טענה זו ולפיה הזדהתה המבקשת כעובדת החברה. שנית, גם אם אכן נכונים הדברים, אין להם משמעות של ממש. ונבהיר: בדף הפייסבוק של אדם פרטי כדוגמת המבקשת, מצויין שמו של האדם, וכן מפורטים, בנפרד, נתונים נוספים אודותיו, אותם הוא בוחר לציין, כדוגמת מקום לימודיו, מקום עבודתו וכו'. כאשר מבוצע הליך של "שיתוף", כל שמופיע אצל כל אחד מחבריה של המבקשת, הוא שמה בלבד והקישור אותו היא שיתפה. לא מופיעים במסגרת זו, אותם נתונים נוספים כדוגמת מקום עבודתה. מעבר לכך, יש לזכור כי ממילא, עסקינן בשיתוף המופץ אך ורק לקבוצת החברים של המבקשת בפייסבוק (אנשים אותם היא אישרה והם אישרו אותה כחבריה), כך שחזקה כי אנשים אלו מכירים את המבקשת ויודעים על מקום עבודתה, בין אם מידע זה נמצא באחד החוצצים בדף הבית שלה ובין אם לאו. חשוב לציין, כי ככל שמי מחבריה של המבקשת, משתף בעצמו את אותו קישור ששיתפה המבקשת, הרי שלא יופיעו עוד פרטי המבקשת בשיתוף, כי אם פרטי אותו חבר. מכאן, הרי שהפצת קישור או תמונה או כל מידע אחר, אמנם יכולה להיעשות במהירות ולהגיע להיקף נרחב, אולם חלקו של כל אדם, לרבות המבקשת, אינו מתפרש מעבר לקבוצת החברים שלו. 24. עולה מן האמור לעיל עד כה, כי המשיבה הפרה את הוראות חוק שוויון ההזדמנויות, כאשר הלכה למעשה באה חשבון עם המבקשת, לנוכח השקפתה כפי שבאה לידי ביטוי בשיתוף שערכה בפייסבוק, ותוכנו. למרבה הצער, לא הועילו למבקשת הסבריה באשר לנסיבות בהן מצאה לנכון לשתף את חבריה בכתבה, ואף לא הועילה העובדה כי הסירה את השיתוף עוד לפני ישיבת השימוע ואף התנצלה בפני מנכ"ל המשיבה, לאחר שהבינה כי הוא נפגע באופן אישי מן הדברים. אשר לסעד המבוקש - 25. לטענת המשיבה, כמפורט בסע' 83 לתגובתה, אין אוכפים יחסי עובד ומעביד בנסיבות כגון אלה, אפילו אם ימצא פגם בהליך הפיטורים. בהקשר זה, מצטטת המשיבה את הוראות סע' 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, לפיו אין אוכפים חוזה, אם מדובר בעבודה אישית. אנו סבורים כי טענת המשיבה כאמור, שגויה מיסודה. מעבר לעובדה כי אין עסקינן ב"עבודה אישית" כהגדרתה בפסיקה, הרי שניכר כי המשיבה לא נתנה את הדעת להוראות סע' 10(א) לחוק שוויון ההזדמנויות. הוראות הסעיף האמור קובעות כי לבית הדין נתונה הסמכות לתת צו מניעה או צו עשה, בעת הפרת הוראה מהוראות החוק האמור, תוך שמצויין במפורש כי הוראות סעיף זה, כוחן יפה על אף האמור בסע' 3(2) לחוק החוזים, עליו מבקשת המשיבה להתבסס כמפורט לעיל. 26. לטענת המשיבה, אין אוכפים בתי הדין לעבודה יחסי עובד ומעביד, אלא רק במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ישתכנע בית הדין כי נעשו תוך פגיעה קשה בעקרונות של צדק טבעי. לחיזוק טענותיה, מביאה המשיבה מפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (סע' 85 לתגובתה), תוך ציטוט לפיו דרך המלך במגזר הפרטי צריכה להיות - מקום בו מדובר בפיטורים בניגוד לחוזה עבודה או הסכם קיבוצי - מתן סעד של פיצוי כספי. גישתה של המשיבה כמפורט לעיל, דינה להדחות. מבלי להדרש לשאלה האם יש לראות את המשיבה כחלק מן המגזר הפרטי, בהיותה גוף המעניק שירות רפואי לכלל הציבור, הרי שאין מדובר בפיטורים בניגוד להוראת חוזה או הסכם קיבוצי, אלא בפיטורים המנוגדים להוראת חוק שוויון ההזדמנויות. המחוקק, אשר היה מודע לעקרונות כבדי המשקל עליהם ביקש להגן בחוק זה, העניק לבית הדין באופן מפורש את הסמכות לאכוף יחסי עובד ומעביד, במקרים המתאימים, וניכר כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאלה. 27. לטענת המשיבה, פעולת השיתוף שערכה המבקשת, הובילה לסכסוך בינה לבין עובדים אחרים בצוות, יצרה תסיסה חברתית רבה אצל המשיבה, העכירה את יחסי העבודה וגרמו לחיכוכים בין עובדים אצל המשיבה לבין המבקשת. מעבר לעובדה כי המשיבה לא הביאה כל תימוכין לטענותיה אלו, הרי שבנסיבות העניין, ניכר כי מדובר בטענות מופרזות ומגמתיות, אשר נועדו להתאים לצורך ההליך. יש לזכור כי בסמוך לאחר שבוצע השיתוף, נקראה המבקשת לשימוע (בהתראה קצרה ביותר) והושעתה ממועד השימוע ואילך. מכאן, כי ספק בעיננו אם יכולים היו להגרם חיכוכים בין המבקשת לבין עובדים, על רקע הסוגייה הנדונה, מה גם שהמבקשת הסירה את השיתוף והביעה התנצלות. על כך נוסיף, כי במיוחד לנוכח חשיבות הסובלנות כלפי מעשי הזולת, עליה עמדנו בסע' 15 לעיל, אין כל הצדקה במקרה כגון זה, להמנע ממתן צו אכיפה לנוכח חוסר סובלנות העובדים והמעסיק, שהרי יהיה בכך כדי לרוקן מכל תוכן, את עקרונות היסוד עליהם עמדנו לעיל. 28. לטענת המשיבה, כמפורט בסע' 43 לתגובתה: "סיום עבודתה של המבקשת הוא בבחינת מעשה מוגמר, אשר תם ונשלם לפני למעלה משבועיים ימים. המבקשת אינה עובדת בחברה כבר חודש". לפיכך, לטענתה, אין מקום למתן הצו המבוקש. טענה זו, לא רק שאין לה מקום, אלא שלטעמנו היא נגועה בחוסר תום לב. ונסביר: השעיית המבקשת מעבודתה, אינה מעוגנת בדין. לפיכך, לא זו בלבד שמלכתחילה לא היתה אמורה להתבצע, אלא שבוודאי לא ניתן לבקש לעשות שימוש כעת, בעובדה כי המבקשת אינה עובדת בפועל, מאז הושעתה. מעבר לכך, יש לזכור כי למבקשת לא ניתנה כל הודעה מוקדמת במהלכה יכולה היתה להערך לקבלת ייצוג משפטי בהליך, ולהגיע לשעריו של בית הדין, קודם שהמעשה "מוגמר" כלשון המשיבה. יתרה מזו, במכתב הפיטורים הממוען אל המבקשת, לא מופיעה כתובת, כך שיש להניח כי לא נשלח בדואר. מכיוון שהמבקשת היתה מושעית אותם ימים, חזקה כי קיבלה את מכתב הפיטורים רק ביום 12.8.14, במצורף למכתב שנשלח לבאת כוחה במועד זה. לפיכך, אין לראות בתאריך המופיע במכתב הפיטורים (6.8.14) כמועד מסירתו, מה גם שהמשיבה עצמה אינה מפרטת כיצד לטענתה נמסר המכתב למבקשת ומתי. מכאן, כי בהתחשב בעובדה שהודעת הפיטורים נמסרה רק ביום 12.8.14, הרי שאין לראות במועד הבקשה, אשר הוגשה ביום 18.8.14, היינו בחלוף 6 ימים, לאחר חופשת סוף השבוע, בבחינת "שיהוי" או "מעשה עשוי", אשר יכול למנוע מן המבקשת את קבלת הסעד המבוקש. סוף דבר - 29. דין הבקשה להתקבל. 30. אנו מורים למשיבה להחזיר את המבקשת לעבודתה, לאלתר, ולהמשיך ולהעסיק אותה, עד להכרעה בתביעה בתיק העיקרי, אשר תוגש בתוך 7 ימים מהיום. 31. אנו תקווה, כי הצדדים ישכילו למצוא את הדרך, אשר תייתר את הצורך בהמשך ההתדיינות בהליך, שכן אנו סמוכים ובטוחים כי ביכולתם לעשות כן. ברוח זו, הוצאות ההליך יובאו בחשבון רק בסיום ההתדיינות בתיק העיקרי. מחשבים ואינטרנטפייסבוקפיטוריםדיני אינטרנט