טען כי העברתו מתפקידו אינה כדין ונעשתה מתוך שרירות וחוסר תום לב ודינה להתבטל בהקשר לכך נטען כי העברת המבקש מתפקידו נעשתה כחלק ממסע התנכלויות כנגדו, בעיקר מצידו של מר לוריא, זאת, על רקע אישי ונוכח הקפדתו של המבקש לפעול עפ"י דין וכללי מנהל תקין ובהתאם לדרישות תפקידו; בנוסף, העברת המבקש מתפקידו נגועה במניעים זרים, בשיקולים פוליטיים ואינטרסים אחרים הקשורים באופי תפקידו, חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות ונעשתה חרף העובדה שהמבקש הוא עובד מסור ומקצועי הזוכה להכרה מקצועית רבה בקרב הציבור אותו הוא משרת ובקרב בכירי העיריה. לעניין זה צורפו מכתבי תודה והוקרה וכן תעודת עובד מצטיין משנת 94'. כמו כן נטען כי בחודש 2/14 קיבל המבקש מכתב הערכה והוקרה חתום על ידי ראש העיר. עוד נטען כי העברת המבקש מתפקידו לאלתר בנסיבות המקרה מהווה בעצם הדחה שנעשתה בניגוד לכללי המנהל הציבורי, להוראות התקשי"ר וללא כל מתן אפשרות נאותה למבקש להשמיע את טענותיו בנוגע להדחתו והעברתו מתפקידו, והכל תוך עקיפת דיני המשמעת; כי חברת שדות ישראל חקרה את העובדים כל אחד בנפרד בהתאם לשמות שנמסרו על ידי מר לוריא בחוסר תום לב; כי מעיון בדו"ח האבחון עולה שהמבקש תואר בו כמנהל מסור מאוד לתפקידו שמבין את מצוקת הפקחים ולמרות ההמלצה להעביר מתפקידם את כל המנהלים, החליט מר לוריא "לפתוח במלחמה" כנגד המבקש בלבד ולגבי שאר המנהלים לא ננקטו הליכים להעברתם מתפקידם; כי דוח האבחון לא הועבר לעיון המבקש או המנהלים האחרים; כי ההחלטה להעביר את המבקש מתפקידו אינה עולה בקנה אחד עם מכתב ההערכה שקיבל מראש העיר בחודש 2/14; כי אין זו הפעם הראשונה שמר לוריא מנסה להדיח את המבקש מתפקידו אלא שהפעם נעזר בהמלצות גורם חיצוני; כי השימוע נערך ל"מראית עין" בלבד שכן העיריה כבר החליטה על העברתו מתפקידו לאחר שדחה את הצעותיה לעבור בהסכמה לתפקיד אחר בהסכמה או לפרוש בהסכמה לגמלאות; כי בהתנהלותה כאמור חרגה העיריה מהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. לטענת המבקש, מאזן הנוחות נוטה לטובתו, לנוכח התנהגותה הפסולה של העיריה, שרירות ליבה, הפרת כללי המנהל התקין ודיני העבודה, כאשר לעיריה לא ייגרם כל נזק אם ינתן הצו לעומת הנזק הרב שייגרם למבקש עקב הפגיעה במעמדו המקצועי בכבודו ובהשתכרותו, אם יינתן הצו. עוד טוען המבקש כי על אף פניותיו הרבות אל העיריה במישרין ובאמצעות ועד העובדים להמנע מהדחתו, העיריה התעלמה מהפניות ומנסה שלא כדין להדיחו מתפקידו. 22. מנגד, לטענת העיריה ההחלטה בדבר ניוד המבקש הינה החלטה סבירה ומידתית, אשר ניתנה כדין ומשיקולים ענייניים, ועל כן דין הבקשה להדחות. אשר לסבירות ההחלטה - נטען כי לנוכח ממצאי דו"ח האבחון ודו"ח המעקב היה ברור שיש צורך בשינוי תמהיל המנהלים ברשות החניה. עם זאת העברת כל המנהלים ברשות החניה היתה בבחינת פגיעה אנושה ביכולתה של רשות החניה לתפקד והיתה משתקת את פעילותה, וכך גם העברת מנהל רשות החניה מתפקידו עלולה היתה לפגוע ביכולתה לתפקד, מה גם, שככלל, מנהל רשות החניה אינו פועל ישירות מול הפקחים; כי לאחר הערכת מצב, סברה העיריה כי יש מקום לנייד את המבקש, שהיה הגורם המרכזי שפעל מול הפקחים ואשר הרבה מן הטענות הופנו כלפיו; על קשת האפשרויות שנעה בין האפשרות לא לעשות דבר מן הצד האחד, ועד האפשרות להעביר את כל המנהלים ברשות החניה מתפקידם מן הצד השני, נמצאת גם האפשרות בה בחרה העיריה לילך, שהיא החלטה סבירה בנסיבות העניין, לנוכח הכשלים בתפקודו של המבקש אשר לא לא הפנים את חובתו כמנהל להנהיג ולהוביל את הפקחים ולא השכיל לבנות מערכת יחסי אמון עם העובדים הכפופים לו ותחת זאת נתן גיבוי להתנהלות היוצרת אווירת פחד וחוסר מוטיבציה בקרב הפקחים. עוד טענה העיריה כי הסמכות להעביר עובד מתפקידו היא חלק מהפררוגטיבה של העיריה לנהל את העיריה לפי מיטב הבנתה ושיפוטה על הצד הטוב והמועיל ביותר, ובית הדין אינו מחליף את שיקול הדעת המנהלי בשיקול דעתו שלו אלא אם ההחלטה חרגה מסמכות, פגעה בכללי הצדק הטבעי, נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית, היורדת לשורשם של דברים. בענייננו כאמור המדובר בהחלטה סבירה; אין יסוד לטענות המבקש בדבר שיקולים זרים או פוליטיים או התנכלות מצד בכירי העיריה והמבקש לא הצביע על כאלו; אין גם כל יסוד לטענה כאילו מדובר בעקיפת דיני המשמעת בהינתן כי העילה להעברת המבקש היא אי התאמה ולא עבירת משמעת. אשר למתן זכות השימוע - נטען כי לא נפל כל פגם בהליך השימוע; השימוע בא לאחר שהעיריה באה בדברים עם המבקש במטרה למצוא פתרון מוסכם מתוך התחשבות במבקש; משדחה המבקש את הצעות העיריה לא היה מנוס אלא להזמינו לשימוע בנוגע לכוונת העיריה להעבירו מתפקידו; השימוע נדחה לבקשת המבקש מספר פעמים וניתנה למבקש ההזדמנות לעיין בכל החומר הרלוונטי; במהלך ישיבת השימוע שהתקיימה לבסוף ביום 17.9.14 הוצגו בפני המבקש הטענות כלפיו וניתנה לו ההזדמנות הוגנת בעצמו ובאמצעות בא כוחו, להגיב על הטענות כלפיו; ההחלטה בדבר ניודו של המבקש התקבלה לאחר שימוע כדין ולאחר שניתנה הדעת לדבריו של המבקש. אי לכך לטענת העיריה, הטענות כלפי המבקש, הצדיקו העברתו לתפקיד אחר; המדובר בהחלטה סבירה שהתקבלה לאחר שמיעת המבקש, בהליך תקין ומשיקולים ענייניים, והמבקש לא הצליח להוכיח ולו ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה, כי לא כך היו פני הדברים. עוד טוענת העיריה בכל הנוגע למאזן הנוחות כי באיזון האינטרסים בין הנזק שייגרם למבקש מדחיית הבקשה אל מול ההשפעה שתהיה להחזרתו לתפקידו הקודם, כאשר במצב שנוצר אין כל אפשרות מעשית להמשך תפקוד תקין של המחלקה לחניה והסדרת תנועה שעבודתה הינה חשובה ומרכזית מאוד לפעילות העירונית - נוטה הכף באופן ברור לטובת העיריה. דיון והכרעה 23. מטעם המבקש הוגש כאמור תצהיר עדות ראשית של המבקש ומאוחר יותר הוגש כאמור תצהיר נוסף של מר אסולין. על אף האיחור בהגשת התצהיר הנוסף, הותרה הגשתו. מטעם העיריה הוגשו תצהיריהם של מר לוריא ומר פיינטוך. בדיון מיום 7.12.14 נחקרו בפנינו על תצהיריהם: המבקש, מר אסולין, מר לוריא ומר פיינטוך. לאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה בפנינו, ולהלן הכרעתנו. 24. בטרם נפנה לבחון את טענות המבקש לגופן, מן הראוי להתוות את המסגרת המשפטית הרלוונטית לדיוננו. וכך, בכל הנוגע לביקורת השיפוטית שמפעיל בית הדין בכל הנוגע להחלטות המעביד בענייני עובדיו, הרי שמדובר בביקורת מנהלית, היינו, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקולי המעביד, ולא יתערב בהחלטת המעביד לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. יותר מכך, בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות, ובמילותיו של בית הדין הארצי בפרשת ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - יצחק צויזנר, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27: "כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות. … … השאלה אשר לה צריך היה בית הדין האזורי להידרש במהלך הביקורת השיפוטית ובהכרעתו, היא זו העומדת בפנינו כיום, בערעור: האם אכן, בנסיבות העניין, האפשרות בה בחר הדירקטוריון לפיטוריו של המנהל נמצאת להיות מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, או שהיא בלתי סבירה בעליל, והאם עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי" (ראה: סעיף 56 לפסק הדין) (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.) זאת ועוד, עסקינן בענייננו בהליך של בקשה לסעד זמני, בו נדרש בית הדין להכריע על סמך ראיות לכאורה, ומכאן שהשאלה הטעונה הכרעה בבקשה זו, ובשלב זה כאמור על סמך ראיות לכאורה, היא האם הוכיח המבקש לכאורה שבהחלטת העיריה על העברתו מתפקידו, נפלו פגם או פגמים מסוג אלו שנזכרו לעיל, המצדיקים את ביטולה של ההחלטה כבר בשלב זה, וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית שהגיש. נפנה איפוא לדון בשאלה זו. 25. על כך שהעברת עובד עיריה מתפקיד לתפקיד, מצויה בגדר הפררוגטיבה הניהולית של העיריה, לא היה חולק בין הצדדים, אלא שלטענת המבקש, במקרה זה החלטת העיריה על העברתו מתפקידו לוקה בפגמים כה חמורים עד שדינה להתבטל. 26. נקדים ונאמר, כי לא מצאנו כל יסוד או ראיה לכאורה לטענות המבקש בדבר מניעים זרים, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אחרים שהנחו את העיריה בהחלטתה. מעבר לטענות בעלמא לא טען אפילו המבקש בבקשתו או בתצהירו מהם אותם מניעים זרים, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אחרים שהנחו את העיריה בהחלטתה. כך גם לא נמסר בבקשה או בתצהיר כל פרט בקשר לאותו "מסע התנכלויות" כנגד המבקש, בעיקר מצידו של מר לוריא. חזקה על המבקש שאילו היה מדובר אמנם ב"מסע" התנכלויות כלפיו, היה יכול למסור ולו דוגמא אחת להתנכלות הנטענת, אך כזו לא הוצגה לא בבקשה ולא בתצהיר התומך בה. והוא הדין באשר לטענת המבקש לפיה, אין זו הפעם הראשונה שמר לוריא מנסה להדיח אותו מתפקידו. מעבר לטענה בעלמא כאמור בבקשתו ובתצהירו, לא טרח המבקש לציין אפילו, מתי היתה הפעם הקודמת שבה ניסה מר לוריא להדיחו מתפקידו לשיטתו. ודוק, כאשר נשאל המבקש בחקירתו הנגדית בפנינו לגבי טענותיו אלו, כל שהיה בידו לומר הוא: "מההתחלה כשמר לוריא הגיע לעבודה, הוא היה בקשר יומיומי איתי בטלפון, בימי שישי ושבת שהם ימי חופשה שלי, ועקף את מנהל האגף והעביר לי הוראות באופן ישיר. זה היה במשך כמעט שנה ואני, כל הוראה שקיבלתי ממנו, הייתי מעביר למר אסולין ואחרי זה הייתי פועל. אחרי שהוא הבין שאני לא מפעיל מייד את התפקיד שלי מההוראות שלו, אלא פועל רק אחרי שאני מקבל אישור מאסולין, אז הוא הפסיק להעביר לי הודעות ובאחת הישיבות הוא אמר שהוא היה רוצה לראות לא מנהלי מחלקות, אלא רק מנהלי אגפים. לשאלת ביה"ד, אלה השיקולים הזרים והפוליטיים" (ראה: בעמ' 1 לפרוטוקול ש':21 עד עמ' 2 ש': 1). בכל הכבוד וגם אם הנטען הוא אמת, הרי שאין בטענותיו אלו של המבקש, כדי ללמד ולו לכאורה על מניעים זרים, שיקולים פוליטיים או אינטרסים אחרים שהנחו את העיריה ולא כל שכן את מר לוריא בהחלטה לנייד את המבקש, ולא כל שכן שאין בהם כדי להצביע ולו לכאורה על "מסע התנכלויות" כביכול או כדי ללמד על כך שמר לוריא ניסה בעבר ל"הדיח" את המבקש מתפקידו. אי לכך אין לנו אלא לדחות את טענותיו אלו של המבקש. 27. אשר לטענת המבקש לפיה ניודו מתפקידו בוצע תוך עקיפת דיני המשמעת - הרי שאין לטענה זו כל יסוד. העברת המבקש מתפקידו בוצעה על רקע אי התאמתו לתפקיד. בשום שלב לא נטען כלפי המבקש כי עבר עבירת משמעת והמבקש אף לא ניסה להסביר מדוע יש לראות בטענות שהופנו כלפיו כטענות "משמעתיות". אי לכך אין לנו אלא לדחות אף את טענתו זו של המבקש. 28. אשר לטענת המבקש לפיה ניודו מתפקידו בוצע בניגוד להוראות התקשי"ר - הרי שמבקש לא טען אילו הוראות מהתקשי"ר (החל על עובדי מדינה) אומצו על ידי העיריה, ואף לא ניסה לטעון אלו הוראות של התקש"יר הופרו על ידי העיריה בהחלטתה לניידו מתפקידו, ועל כן גם טענה זו נדחית. 29. משדחינו את חלקן הארי של טענות המבקש, נותרו להכרעתנו טענותיו של המבקש כי ההחלטה על העברתו מתפקידו בוצעה תוך פגיעה בזכות השימוע וכי מדובר בהחלטה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. נפנה איפוא לדון בטענותיו אלו של המבקש. הטענה לפגיעה בזכות השימוע 30. זכות השימוע או זכות הטיעון מקורה בכללי הצדק הטבעי, והיא מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו [ראה: מנחם גולדברג - תום הלב במשפט העבודה ספר בר-ניב עמ' 145, 139; ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה עבודה ארצי פרק לג' (86), 26; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שירות התעסוקה פד"ע כו 423). הרציונאל המונח ביסוד זכות הטיעון, הוא שבכל מקרה בו הרשות מבקשת לשנות את מעמדו של אדם, עליה לפעול כלפיו בהגינות, וחובה זו מטילה עליה את החובה להעניק לאותו אדם הזדמנות הוגנת להשמיע את דעתו וטענותיו [ראה: בג"צ 654/78, ריבה גינגולד נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד ל"ה (2), 649, 654); דב"ע נד/120-3 שבח - ראש עירית תל אביב ואח', פד"ע כו', 395], כפעל יוצא מכך אף הוכרה זכות הטיעון כחלק מן החובה החוזית של המעביד לנהוג בתום לב ובהגינות כלפי העובד. לגבי תכליתה של הזכות, נפסק כי: "זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) [ראה: דב"ע מח/148-3 שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע כ 141]. 31. עד כאן הכלל ומן הכלל לענייננו. אשר לטענת המבקש לפיה מדובר היה בשימוע ל"מראית עין" שכן ההחלטה על העברתו מתפקידו התקבלה על ידי העיריה כבר קודם לכן - נראה כי לעניין זה נתפס המבקש לכלל טעות בערבו בין כוונת העיריה להעבירו מתפקידו לבין קבלת החלטה מחייבת בעניין זה. כפי שהוכח לכאורה בפנינו מראיות שני הצדדים, במסגרת יישום המלצות דו"ח המעקב ביכרה העיריה להסתפק בעברתו של המבקש מתפקידו ולא להעביר בבת אחת את כל המנהלים מתפקידם, כפי שהומלץ בדו"ח המעקב. דא עקא, שבטרם הוצאה כוונה זו אל הפועל, נעשה ניסיון מצד העיריה לבוא בדברים עם המבקש ולהגיע להסכמה עמו (במובחן מקבלת החלטה חד צדדית) על העברתו לתפקיד אחר או על פרישתו. בעשותה כן, לא רק שלא הפרה העיריה כל חובה המוטלת עליה אלא להיפך, גילתה אורך רוח כלפי המבקש וניסיון לצמצם את הפגיעה בו ככל האפשר. רק לאחר שדחה המבקש את האפשרות להגיע להסכמה על העברתו מתפקידו, החלה העיריה לפעול לקראת הוצאתה אל הפועל של אותה כוונה, כאשר קודם לכל מהלך כאמור, הזמינה את המבקש להשמיע את טענותיו כנגד הכוונה להעבירו מתפקידו, כמתחייב מהוראות כל דין. כמבואר לעיל, הזמנת עובד לשימוע איננה נעשית בחלל ריק, אלא היא נדרשת רק לאחר שהמעביד גיבש כוונה לפעול בדרך מסוימת, שיש בה כדי לפגוע בעובד. לשם כך בדיוק הוקנתה לעובד זכות השימוע במסגרתה ניתנת לעובד ההזדמנות לנסות ולשכנע את המעביד לשנות מכוונתו זו. גיבושה של כוונה לפעול בדרך מסוימת אינה שקולה לפעולה בדרך זו בפועל. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את טענת התובע כאילו השימוע נערך ל"מראית עין" מן הטעם שהעיריה כבר גילתה קודם לכן את כוונתה להעבירו מתפקידו וניסתה להגיע עמו להסכמות בעניין זה. 32. אשר לטענות המבקש לגבי הליך השימוע לגופו, הרי שכעולה לכאורה מראיות שני הצדדים, בהזמנה לשימוע פורטו בפני המבקש הסיבות לכוונת העיריה להעבירו מתפקידו כדלקמן: "הרקע לשימוע הינו תהליך אבחון מקצועי חיצוני שנערך ברשות החנייה, אשר הוזמן על ידי הנהלת משאבי אנוש, על פי דרישתו של ראש מינהל התפעול, על רקע אי שביעות רצון מתמשכת מהתנהלות רשות החנייה. לאחר בדיקת מסקנות ההליך, סבורה הנהלת העירייה, כי אופן תפקודך אינו מאפשר את המשך כהונתך בתפקידך הנוכחי, בשני היבטים עיקריים ומצטברים, הגורמים לאווירה קשה ברשות החנייה: א. כשל בניהול הפקחים. ב. כשל ביחסי האנוש." כך גם אין חולק, כי עוד קודם לשימוע נמסרו לעיונו של המבקש תרשומות שיחות של מר לוריא עם הפקחים; דוח האבחון; דוח המעקב; ומכתב תלונה של פקח מיום 28.5.14, מהם יכל להתוודע ביתר פירוט לטענות כלפיו. כך גם אין חולק כי לבקשת המבקש, אף נדחה השימוע אליו התייצב המבקש עם בא כוחו ביום 28.8.14 כדי לאפשר למבקש לצלם את תיקו האישי בעיריה, כפי שנעשה על ידו. 33. זאת ועוד, כעולה מן ההזמנה לשימוע, העתקה נשלח גם ליו"ר ועד העובדים בעיריה - מר משה מזרחי, אך אין חולק כי לא היתה התייצבות מטעם ועד העובדים לשימוע. עם זאת, במסגרת השימוע לא הלין המבקש על כך שנציג הוועד לא הגיע ולא ביקש את התייצבותו, ועל כן, אין בידינו לשעות לטענותיו כעת ולאחר מעשה, בקשר עם כך. 34. מכל מקום, ביום 17.9.14 התקיים למבקש שימוע בדבר הכוונה לניידו מתפקידו. כעולה מפרוטוקול השימוע שצירף המבקש, בפתח הישיבה הסביר מר לוריא את הרקע להזמנת המבקש לשימוע. לאחר מכן ניתנה למבקש ולבא כוחו האפשרות להעלות את טענותיהם כנגד כוונת העיריה להעביר את המבקש מתפקידו. בהקשר לכך נטען בין היתר כי הטענות שהועלו ע"י הפקחים אינן נכונות; בתיקו האישי של המבקש יש רק שני מכתבים של פקחים; למרות הטענות הקשות בדו"ח כנגד מר אסולין ומר עטיה, אותם משאירים ורק את המבקש מעבירים; מנהל שדורש מעובד לעשות את העבודה כמו שצריך, הוא מנהל טוב ואין מקום להעבירו מתפקידו; רק 5% מהפקחים אינם מרוצים מהמבקש; היה מקום לחייב את ראש מינהל התפעול לתת את הדין על כשל בתפעול רשות החניה; מבין התושבים לא היו תלונות על המבקש; התוצאות של המחלקה בעליה; הכוונה לנייד את המבקש מתפקידו אינה עולה בקנה אחד עם הדוחות החיוביים של מר אסולין בעניינו; מדובר בשימוע למראית עין שכן כבר התקבלה החלטה להעביר את המבקש מתפקידו. 35. הנה כי כן, עד כאן לא הוכח לכאורה כי נפל פגם כלשהו בהליך השימוע שנערך למבקש. הנכון הוא שמטענות המבקש בפנינו ובמסגרת השימוע, ניכר כי המבקש והעיריה אינם תמימי דעים בכל הנוגע לעצם קיומן של בעיות ניהול ברשות החניה ולא כל שכן שאינם תמימי דעים באשר לדרכי פתרונן. דא עקא, שבכך אין כדי לקבוע שנפלו פגמים בהליך השימוע. זכות השימוע מחייבת כי למבקש תינתן הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיו כנגד הכוונה לניידו מתפקידו, כפי שנחזה כי נעשה אך אין היא מקפלת בחובה את הזכות שטענותיו יתקבלו בהכרח. כאמור, ועל כך לא היה חולק, הסמכות לקבוע אם נפלו פגמים בניהול רשות החניה וכיצד לנהוג לגביהם נכללות בגדר הפררוגטיבה הניהולית של העיריה, ואם לא עלה בידי המבקש לשכנע את העיריה לנהוג אחרת מכוונתה, בכך בלבד אין בכך כדי ללמד שנפל פגם בהליך השימוע. 36. זאת ועוד, הגם שלא נטען דבר לעניין זה בבקשת המבקש ותצהירו, הרי שבתצהירו המשלים של מר אסולין (שכאמור הגיע לידי בית הדין והצד שכנגד, רק עם תחילת הדיון), נטען לראשונה כי במהלך השימוע ביקש מר אסולין לדבר, אך מר פיינטוך לא איפשר לו לעשות כן. לציין, כי בחקירתו הנגדית בפנינו אישר מר פיינטוך כי לא איפשר למר אסולין לדבר במהלך השימוע, שכן לדבריו סבר שהשימוע נועד כדי לשמוע את דבריו של המבקש ושל בא כוחו והוא לא מצא לנכון לנהל דיון מעבר לכך (ראה עדותו: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 30-32). נקדים ונאמר כי לטעמנו, מן הראוי היה לאפשר למר אסולין שטרח להגיע לשימוע לאחר שהוזמן אליו, להשמיע את דבריו באותו מעמד. ואולם, לאחר שעיינו בתצהיר המשלים מטעמו של מר אסולין, לא שוכנענו כי היה באיזה מטענותיו כדי לשנות באופן מהותי מהטענות שהעלה המבקש או מן ההחלטה שהתקבלה בסופו של יום. אי לכך, וגם אם נראה כי בעניין זה נפל פגם בהליך השימוע (אגב, לא פגם שנטען בבקשת המבקש עצמו), הרי שלא מדובר בפגם מהותי, לא כל שכן כזה היורד לשורשו של עניין, ואשר יש בכוחו להביא לבטלות ההחלטה על ניודו של המבקש. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, לא שוכנענו כטענת המבקש שנערך לו שימוע "למראית עין" בלבד, או שלא ניתנה לו כל אפשרות נאותה להשמיע את טענותיו בנוגע להעברתו מתפקידו, ועל כן, אין לנו אלא לדחות את טענות המבקש בכל הנוגע לבטלות ההחלטה על העברתו מתפקידו בשל פגמים ושלילת זכות השימוע. 37. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע לטענות המבקש בדבר פגמים שנפלו בהליך השימוע שנערך לו, ומכאן נפנה לטענותיו, בכל הנוגע לסבירות ההחלטה על העברתו מתפקידו. הטענה לפיה מדובר בהחלטה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. 38. כפי שציינו לעיל, ברי כי המבקש והעיריה אינם רואים עין בעין את איכות תפקודה של רשות החניה והעומדים בראשה, ולא כל שכן את הדרך שבה יש להתמודד עם הטענות שהופנו כלפי אופן ניהולה של רשות החניה, אלא שלא זו השאלה העומדת לדיון בענייננו. כפי שבואר לעיל, אף בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות. טענות המבקש באשר לחוסר סבירותה הקיצוני של ההחלטה נשענות על שניים: מחד היותו עובד מסור ומצטיין ומאידך, העובדה שרק הוא מבין שלושת המנהלים נויד מתפקידו. 39. אשר להיותו של המבקש עובד טוב ומסור - הרי שלעניין זה, לא נטען בשום שלב אחרת על ידי העיריה ואף בדו"ח האבחון ובדו"ח המעקב לא נטען אחרת. להיפך, כפי שבואר לעיל הודגש בדו"ח ששלושת המנהלים הם עובדים מסורים ביותר, אך מתוך מסירותם הרבה ודבקותם במטרה הפעילו שיטות ניהול שהשיגו את המטרה ההפוכה של דיכוי הפקחים ופגיעה במוטיבציה שלהם. ודוק, מתוך דבריו של ב"כ המבקש בשימוע נראה כי גם באותו שלב ואף לאחר עיון בדו"ח האבחון ובדו"ח המעקב, לא הפנים המבקש את הבעייתיות באופן ניהולו את המחלקה ואת הטענות כלפיו. אשר לכך שהמבקש היה היחיד שהועבר מתפקידו - העיריה הסבירה כאמור לעיל כי לא היתה אפשרות מעשית להעביר את שלושת המנהלים גם יחד מתפקידם, שכן הדבר היה מביא לפגיעה אנושה ביכולתה של רשות החניה לתפקד והיה משתק את פעילותה, וכך גם העברת מנהל רשות החניה מתפקידו עלולה היתה לפגוע ביכולתה של רשות החניה לתפקד, אך מנגד לנוכח ממצאי הדוחות שהוגשו, היה צורך בשינוי מיידי של תמהיל המנהלים ברשות החניה. עוד הבהירה העיריה כי במובחן מהמבקש מנהל רשות החניה אינו הגורם שפועל ישירות מול הפקחים, מה גם שהמבקש היה הגורם המרכזי שפעל מול הפקחים במישרין או באמצעות מר עטיה, ואשר הרבה מן הטענות הופנו כלפיו. בהקשר לכך אף השיב מר לוריא בחקירתו הנגדית בפנינו, במענה לשאלות שנשאל כי מחד המבקש הוא שהיה בקשר ישיר עם הפקחים ומר עטיה שאף הוא היה בקשר עם הפקחים, היה כפוף למבקש ומונחה על ידו, ועל כן הנחת העבודה היתה שאם מר עטיה יועבר מתפקידו, הדבר לא ייתן פתרון לתופעה ולבעיה. מאידך, מר אסולין לא היה בקשר ישיר עם הפקחים והעברתו מתפקידו היתה גורמת לפגיעה קשה בכל התפקוד והתפעול של רשות החניה. אי לכך, הבחירה בהעברת המבקש מתפקידו התבססה על כך שמחד הנזק יהיה נמוך (מאשר הנזק מהעברת מר אסולין) ומאידך השינוי בהעברתו (על פני העברת מר עטיה מתפקידו) יהיה אפקטיבי יותר ויביא לשינוי ברשות החניה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 14-22). 40. הנה כי כן, על פני הדברים, השיקולים שביסוד ההחלטה (הן אלו המתייחסים להעברת המבקש מתפקידו חרף היותו עובד טוב שלא הועלו טענות כלפי מסירתו או נאמנותו, והן אלו המתייחסים להעברת המבקש בלבד מתפקידו והשארת שאר המנהלים בתפקידם) הם שיקולים סבירים, והמבקש לא הוכיח אחרת. אי לכך אין לנו אלא לדחות את טענת המבקש כי ההחלטה על העברתו מתפקידו חורגת ממתחם הסבירות, לא כל שכן שאינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. 41. סיכומם של דברים. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אין זאת אלא שבשלב לכאורי זה, לא עלה בידי המבקש להראות ולו לכאורה שבהחלטה על העברתו מתפקידו נפלו פגמים שיש בהם כדי להביא לביטול ההחלטה לא כל שכן בטלותה. אי לכך, ומשלא שוכנענו בשלב מקדמי זה בקיומה של זכות לכאורה של המבקש לזכות בסופו של יום בסעד זה של ביטול ההחלטה במסגרת בירור התביעה העיקרית, אף אין מקום לבחון את שיקולי מאזן הנוחות, מה גם שבעניין זה לא שוכנענו כי מאזן הנוחות נוטה בהכרח לטובת המערער. ודוק, במסגרת סיכומיו בפנינו טען המבקש לראשונה כי חרף התחייבות העיריה שהמבקש יועבר מתפקידו ללא שינוי בתנאי שכרו, הרי שלנוכח העובדה שהועסק ברשות החניה בשיטת "שכר עידוד" הוא עשוי להיפגע בהשתכרותו עקב העברתו למחלקה אחרת גם אם יהיה זה באותה דרגה ובאותם תנאים, כפי שהבהירה העיריה. יש להצר על כך שנושא זה הובא לראשונה בדיון בפנינו מבלי שהוצגו לגביו ראיות ולו לכאורה, אך גם אלמלא כן, הרי שהמקום לבירור טענות באשר לפגיעה כספית אפשרית מסוג זה, הוא במסגרת הבירור בתיק העיקרי ולא בהליך הסעד הזמני. 42. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, בקשת המבקש לסעד זמני - נדחית בזאת. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 3,500 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המשיבה תגיש כתב הגנה לתביעה העיקרית, בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו.תום לב