שימוש חורג לאחסנת וייצור מסגרות אלומיניום לתקופה של שלוש שנים

תוספת למבנה קיים בהיתר, וליתן שימוש חורג בו לאחסנת וייצור מסגרות אלומיניום לתקופה של שלוש שנים, וכן להרוס חלק ממבנה קיים, כל זאת במקרקעין הידועים כחלקה 16 מגרש 14 בגוש 4728 בבית חלקיה (להלן: המקרקעין). ההיתר הותנה בין היתר בחתימת מנהל מקרקעי ישראל (להלן: ממ"י), ועל כך קובל העורר. מדובר בבית מלאכה קטן לייצור ואחסון מסגרות אלומיניום. מבחינה תכנונית תוכנית בר/2020 מאפשרת שימושי פל"ח בנחלות. מבחינת המנהל - בעבר אושרה בקשה לשימוש חורג במבנה קיים לצורך ייצור ואחסנה של מסגרות אלומיניום, אלא שבקשה זו הוגשה על ידי אחר מהמבקש היום. העורר טוען כי מאחר ותוכנית בר/2020 על סף קבלת תוקף, הרי שכלל לא יידרש שימוש חורג, ומעבר לכך מאחר ואותו שימוש אושר בשעתו, לא ברור מדוע לא יאושר גם עתה. עוד טוען העורר כי לא נדרשת חתימת המנהל בנסיבות האמורות, שכן בעבר אושר למבקש שימוש חורג, ואין בבקשה תוספת שטח רצפה חדש ביחס להיתר שהוצע בשעתו, ועל כן על פי הוראת תקנה 2(ג)(1), לתקנות התכנון והבנייה, (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, אין צורך בחתימת המנהל. המנהל טוען כי הערר הוגש באיחור (כשנה וחצי לאחר החלטת הוועדה), כי ההרשאה שניתנה בשעתו ניתנה לבעל הזכויות במשק ללא כל אפשרות להשכרה או לשותפות, אולם התברר כי השימוש מושכר לגורם אחר, ועל כן יש צורך בהרשאה חדשה. עמדת הוועדה המקומית היא כי מדובר במחלוקת קניינית בין העורר ובין ממ"י וכי אין זה מעניינה של הוועדה המקומית. דיון והכרעה: גדר המחלוקת: תקנה 2 (ג) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), קובעת כדלקמן: "2. (ג) "האמור ברישה לפיסקה זו לא יכול בבקשה להיתר שלא מבוקשים בה תוספת שטח ריצפה או שינוי יעוד שנקבע בהיתר קודם שניתן ביחס לנכס נשוא הבקשה או גם זה וגם זה." העורר טוען כי בעצם השוני בין המבקשים אין כדי לחייבו בחתימה מחודשת של המנהל,שכן המנהל כבר אישר את אותו שימוש ממש באותה נחלה, ועל כן לא מתמלאים תנאי התקנה 2(ג) בנוגע לצורך בחתימה האמורה. העוררים הסבירו כי מאחר ומדובר במושב חרדי, בן דודו של העורר מפעיל את המקום. המנהל הפנה לנוכח ההסכם אשר קובע כי השימוש ייעשה רק על ידי בעל הנחלה, אולם הוראה זו מבוססת על החלטה 775 של המנהל, אשר שונתה במסגרת החלטה 1101 ומאפשרת גמישות מסוימת. דא עקא, שאותה החלטה מגמישה (1101), נתקפת בהליך לפני בית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת זו ניתן צו ביניים, והמנהל אינו יכול להפעילה. עיון במסמכים שהוצגו בפנינו מעלה כי ביום 4 למרץ 1999 נחתם בין העורר לבין המנהל הסכם לשימוש שאינו חקלאי בנחלה - בית מלאכה למסגריית אלומיניום, למבנה בשטח של 100 מ"ר לתקופת השימוש בין 23/2/97 עד 22/2/2000. סעיפים 7, 8 להסכם קובעים כדלקמן: "7. הקרקע למפעל נשוא חוזה זה הינה חלק בלתי נפרד מהנחלה לכל דבר ועניין, ובין היתר לא ניתן יהיה להעביר הזכויות בה מבלי להעביר זכויות בנחלה, ו/או להעביר זכויות בנחלה מבלי להעביר הזכויות בה. העברת זכויות הנוגדת סעיף זה תהיה בטלה מעיקרה. מבלי לפגוע בכלליות סעיף 7 יהיו הזכויות בקרקע ובמבנה של בעל הזכות בנחלה, הוא המתיישב, ללא זכות להעבירן בדרך כלשהי לאחר, וללא זכות לשותפות או להשכרה." במצב דברים זה דומנו כי משכרכו הצדדים השימוש וזהות המשתמש זה בזה, לא נוכל להתעלם מכך. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי אותו שימוש הסתיים זה מכבר ולכאורה עם תום השימוש החורג חוזר השימוש המותר על פי התוכנית התקפה אותה שעה, דהיינו, השימוש החקלאי. לא זו אף זו, ברי כי דמי ההיתר המשולמים עבור השימוש החורג (הקצוב בזמן), הינם פונקציה של תקופתו וכי מתקין התקנות ביקש ליתן למנהל יתרון יחסי מקום בו מנוצלת זכות כלכלית נוספת לאלה שעוגנו בין הצדדים במסגרת ההתקשרות המקורית ביניהם. לפיכך, אנו סבורים כי על פי נוסח התקנות דהיום צדקה הוועדה המקומית בדרשה חתימת המנהל, יחד עם זאת נמליץ לצדדים להגיע להסדר בנוגע לדחיית תנאי זה (דחייה שתובטח בביטחונות להנחת דעת המנהל), עד להכרעת בית המשפט העליון הנ"ל, אשר יכול ותסיים הפרשה האמורה. בכפוף לאמור, הערר נדחה. אלומיניוםאחסנהמסגרותשימוש חורג