בתכנית חלוקה ללא הסכמת בעלים במקרקעין הידועים כחלקה 171 בגוש 6720 בשטח של 2,118 מ"ר, בגני תקווה. התכנית מבקשת לשנות החלקה כך שייווצרו ארבעה מגרשים שאינם שווים בגודלם. העורר והמשיבים 1,2 הינם קרובי משפחה ואילו המשיב 3 רכש חלקו במקרקעין לפני כ - 38 שנים. לכל המשיבים זכויות בחלקה. החלוקה שהתבקשה מבטאת חלוקה מוסכמת בהתאם לירושת המשיבים (יורשי מדאר). לתכנית הגיש המשיב 3 אבי חנוך התנגדות וזאת בשל פלישת צריף הבנוי במגרש העורר לחלקו שלו על פי התכנית המוצעת. בשטח החלקה כבכל האזור נבנו בשעתו (לפני תחילת חוק התכנון והבניה) ארבעה צריפים. במקרקעין חלה תכנית ממ/ 5024 משנת 87 שאפשרה בהן 4 יחידות דיור בשני מגרשים. לפיכך ונוכח החלוקה הקניינית בין הצדדים נדרשו לתכנית חלוקה. ברגיל, במגרשים שכנים הוכנסה בתכניות הוראה לפי תנאי למימוש הזכויות על פי תכנית ממ/ 5024 הינו הריסת הצריף במגרש הרלוונטי. דא עקא, שבמקרה דנן פולש צריפו של העורר (במגרש 3) לשטח מגרש 1 (בבעלות מר חנוך) ולפיכך קיבלה הועדה המקומית ההחלטה נשוא הערר. העורר הינו איש קשה יום המתגורר בצריף אותו ירש מהוריו ומהווה בית הוריו מתנגד לתנאי האמור, ומבקש להתנות הריסה רק אם יבקש לבנות בחלקו (מגרש 3). המשיבות 2,3 אינן מתנגדות לבקשה האמורה של העורר. המשיב 4 מר חנוך מתנגד להסרת התנאי. במצב הקודם מיועדים כל הצריפים להריסה. אמנם חלקו הארי של הצריף שפלד למגרש המשיב נהרס אולם הפלישה שנותרה בעומק של (80 ס"מ) אינה חוקית ומקשה על התכנון במגרשו. הועדה המקומית סבורה כי אין מנוס מביצוע ההריסה לחלק הפולש של צריף 4 כתנאי למתן תוקף שאם לא כן תיווצר פגיעה תכנונית וקניינית במשיב 3 וללא הסכמתו לא ניתן לאשרה. דיון והכרעה תכנית ממ/ 5024 קובעת במקרקעין חלקה אחת המאפשרת בניית 4 יחידות דיור ואינה מסמנת בתים להריסה. תשריט התכנית כולל ברקע שני צריפים גדולים כפולים הבנויים במקרקעין. תכנית ממ / 5067 הינה תכנית חלוקה לחלקה המחלקת אותה ל - 4 מגרשי בניה והשונים מהמבוקש בתכנית נשוא ערר זה. בחלוקה בין מגרש 3 (של העורר ומגרש 4 של המשיבות). כן קיים שינוי מהתכנית נשוא הערר, שכן בתכנית ממ / 5067 סומנה זיקת מעבר בין מגרש העורר למגרש המשיב 4. כפי שהובהר לנו ע"י הועדה המקומית קיום זיקה זו אינה נחוצה נוכח גישה למגרשים מצפון ומדרום. אותה תכנית קובעת כי "לא יוצא היתר בניה טרם הריסת המבנים המסומנים להריסה." כפי שהבהירה לנו הועדה המקומית וכנטען בתשובתה פרשנותה לסעיפים כגון זה הנזכר בעניין ההריסה, גורסת קביעת תנאי לבניה במגרש נתון - הריסת המבנה באותו מגרש אלא שבענייננו בשל החריגה למגרשו של המשיב 4, ראתה הועדה לנכון לדרוש הריסה כתנאי לאשור התכנית. במישור התיאורטי, אנו סבורים כי נוהגה של הועדה לדרוש הריסה במגרש נתון כתנאי לבניה באותו מגרש נכון וראוי. באופן כזה, מובטחת התחדשות הבניה ללא פגיעה לא מידתית בבעלי זכויות אחרים. ברי כי במקרה דנן בו חורגת הבניה המיועדת להריסה לתחום מגרש אחר מאזן האינטרסים שונה. בחינתו של זה האחרון מעלה כי ההפרעה התכנונית הטמונה בעצם קיומו של ההליך החורג (והעולה כדי 80 ס"מ אל תוך מגרשו של העורר), נכנסת בקווי בניין. הגם שהפרעה כנ"ל מהווה אילוץ תכנוני מנגד מדובר בבית מגוריו של העורר אשר נבנה בשעתו כדין לפני עשרות בשנים. לאור האמור אנו רואים לנכון לשנות את החלטת הועדה המקומית כדלקמן: לתכנית ייווסף סעיף לפיו: תנאי לקבלת היתר בניה במגרש 3 יהא הריסת הצריף הבנוי בו וחורג למגרש מס' 1. היה ולא יתבקש היתר כנ"ל בתוך 4 שנים מיום קבלת תוקף לתכנית ייהרס החלק החורג בתום התקופה הנקובה לעיל. (4 שנים) היה ולא ייהרס החלק החורג בתום אותה תקופה לא יינתן כל היתר נוסף בחלקה, והועדה המקומית תפעל בנקיטת הליכים להריסתו של החלק החורג. תנאי לקבלת כל היתר בבניין יהא קבלת חתימת המינהל. קרקעותמקרקעיןאיחוד וחלוקה מחדש