הועדה המקומית החליטה לתקן את מידות הבריכה הן לגבי עומקה והן לגבי רוחבה ואורכה על מנת שתעמוד בדרישות התב"ע, להתאים את הגדרות הקיימות, להגביה את הארובה המבוקשת בהתאם לדרישות אגף לאיכות הסביבה ועוד. הבקשה לא כללה כל הקלה ו/או שימוש חורג ובמצב דברים זה ברגיל, לא חל סעיף 152 לחוק ועל כן על דחיית התנגדות העורר אין זכות ערר לועדת הערר. (ר' ד"ר שמואל רויטל דיני התו"ב מהדורה 22, כרך ראשון עמ' 402 ) המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטייה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטייה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטייה כזו, או שהיא אמנם הייתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "ייענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." כן נפסק בעניין עת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה כדלקמן: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון. יתרה מזו, ועדת הערר היא גוף מקצועי האמון על בדיקת טענות מקצועיות בתחום התכנון והבנייה ובירורן. ועדת הערר אינה אמונה על בירור זכויות להגשת ערר, על הגדרת היקף הנפגעים, על בירור טענות שיהוי, על איזון בין האינטרסים המנוגדים בשאלת זכות הערעור וכדומה. אלו שיקולים לבר-תכנוניים שראוי כי ייבחנו על-ידי בתי משפט ולא על-ידי ועדת הערר. 21.צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי. 22.אוסיף גם כי הענקת זכות פנייה לוועדת הערר גם למי שאינו זכאי לכך מכוח הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה יוצרת מצב אבסורדי שבו מי שנפגע ישירות מההחלטה, ועל כן עומדת לו זכות ערר על-פי חוק, חייב להגיש עת עררו בתוך המועד הקבוע בחוק (30 יום). לעומתו מי שאינו בין הנפגעים הישירים על-פי סעיף 152 לחוק, רשאי לפנות לוועדה ללא כל מגבלת זמן, ופנייתו כפופה רק למגבלות השיהוי המסורות לשיקול דעת הוועדה. הדבר מעניק לכאורה יתרון דיוני ניכר למי שאינו נמנה מפורשות עם הזכאים להגשת ערר, על פני הזכאים. איני סבור גם כי לשון סעיף 12ב לחוק מחייבת מסקנה שונה. אמנם סעיף 12ב(א)(1) לחוק קובע כי לוועדה סמכות לדון בכל עניין שבו הוענקה זכות על-פי חוק, ואילו סעיף 12ב(א)(2) אינו מפנה לזכות להגשת ערר נפרדת, אולם מכך אין להסיק הענקת זכות ערר רחבה ללא כל מגבלה. ייתכן שניסוח הסעיף אינו משביע רצון, ויש בהוראת סעיף 12ב(א)(2) משום חזרה מיותרת, אולם אין בכך כדי להעניק זכות כשהדבר אינו נאמר ברורות." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. טוענים העוררים לסטיות כדלקמן: עומק הבריכה עולה על המותר על פי התכנית ומגיע כדי 2.40 מ'. שטח הבריכה הוא 60 מ"ר וזאת מעבר למה שמותר על פי התכנית החלה במקרקעין. על פי סעיף 3 לתכנית רצ / 2 / 3 / 60 / 1 היתר בניה צריך להינתן למגרש בשלמות ואילו המבוקש כאן נוגע לאחת מיחידות הדיור בלבד. כמו כן, הבריכה אינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים הקבועים בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970. המשיבות הבהירו לעניינים האמורים לעיל כי על פי החלטת הועדה המקומית יש לתקן את מידות הבריכה כמבואר בתכנית הבריכות (רצ / מק / 1 / 1 / 21 / 1), הן לעניין עומקה והן לעניין שטחה, ולכן אין באמור משום סטייה מהוראות התכנית. לטענת הועדה המקומית פרשנותה לפיה יש להכליל בגדר "שטח המגרש הפנוי (ללא מבנים)" כמפורט בהוראות רצ / מק / 1 / 1 / 21 / 1 את כל שטח המגרש עליו לא בנויים מבנים, ובכלל זה יש לקחת בחשבון את השטח המפותח הכולל בין היתר פרגולות או פיתוח אחר ובלבד שלא מדובר במבנה מגורים. לטענת הועדה המקומית פרשנות אחרת עלולה להפוך את התכנית לאות מתה שכן מטרת התכנית - בניית בריכה, במגרש בסדר גודל המגרשים המצויים בתכנית מחייב פרשנות תכליתית כזו. לעניין התקנות לא סבורה הועדה המקומית כי בריכת שחייה פרטית מחייבת חוות דעת אקוסטית ודרישות נוספות אשר לטענת העוררת יש להשית על הבקשה. הכרעה לא מצאנו בטענות העוררים ממש. אכן החלטת הועדה המקומית מדברת בעד עצמה וקובעת כי תנאי לאישור ההיתר התאמת הבריכה לקבוע בהוראות תכנית רצ / 2 / 3/ 60 / 1 (להלן: "תכנית הבריכות"). הועדה אף קבעה כי התאמת עומק הבריכה יש לבצע על ידי יציקת בטון. לפיכך אין באמור משום חריגה מהוראות התכנית האמורה, היפוכם של דברים החלטת הועדה מחייבת התאמה מלאה להוראות התכנית החלה במקרקעין. לעניין התכנון הכולל הרי שענייננו בהיתר שינויים, כאשר ההיתר המקורי הוצא לשתי היחידות. בבקשה שלפנינו מוצגים פרטי שתי היחידות אם כי השינויים המבוקשים רק באחת היחידות. אנו סבורים כי משמעות הצורך בתכנון כולל מחייב לצורך הצגת היחידות, אולם לא ניתן לחייב תמונת ראי לגבי כל אחד מהפרטים אותם ניתן להוסיף מבחינת הפיתוח. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי הועדה המקומית הבהירה וכך אף הוכח בפנינו כי שטח הבריכה המבוקש (המותר על פי התב"ע ועולה כדי 18% מהשטח הפנוי הנ"ל), חושב בהסתמך על חלקם היחסי של המשיבים במקרקעין ולא "על חשבון" העוררים. לא זו אף זו, הועדה המקומית הבהירה כי היה ותתבקש בריכת שחייה דומה על ידי העוררים הרי שחישוב השטח המותר לבריכה כזו יעשה באורח דומה, קרי מחלקם היחסי של העוררים בהפחתת הבית הבנוי בלבד. אשר לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970 הרי שראשית, הפרתן אינה מהווה עילה לתקיפת החלטה בפני ועדת הערר שכן, טענה כזו אינה שונה מכל טענת אי חוקיות אחרת, ובשונה מנושא של הקלה סמויה או שימוש חורג סמוי תרופתה אינה בפרסום או נקיטת הליך תכנוני אחר. הווה אומר, מקום בו מדובר בבקשה לא חוקית יש להתאימה להוראות הדין ואין המדובר בפרסום הליך תכנוני מתקן. בהעדר הליך תכנוני מתקן לא קמה זכות ערר. לגופם של דברים, תקנה 21.1.4.6 מחריגות את תחולת הוראות חלק כא' לתקנות מבריכות שחייה פרטיות למעט הוראות ספציפיות. הוראות אלה אשר ממשיכות לחול עניינן במבנה וגימור, בפתחי יניקה, מניעת זרימה חוזרת, אמצעי סינון וחיטוי, היקף השטח המחופה, הקצאת מקום לחומרים מסוכנים, מדרך, מגלשות מים, טיפול בשפכים, עמידה בתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) התשנ"ג - 1992, ושימוש במתכות. אין המדובר בחיוב בהגשת חוות דעת סביבתית כזו או אחרת, ואין לקרוא בהן את שאין בהן. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל הערר נדחה. בניהבריכת שחיה / בריכת מיםועדה מקומית לתכנון ובניה