היתר לשינוי בגווני טיח והאלומיניום של הבית אשר נמצא בשלבי בנייה (על פי היתר קודם)

היתר לשינוי בגווני הטיח והאלומיניום של הבית אשר נמצא בשלבי בנייה (על פי היתר קודם) אין חולק על כך כי בהיתר הקיים נדרשו העוררים לצבוע את ביתם בצבע לבן. אין גם מחלוקת כי מהנדס העיר התיר לעוררים שינוי בגוון חיפוי האבן המבוקש (אושרה אבן "ג'מעין" בגימור טובזה), בהתאם לסמכותו מכוח תקנה 4(7) לתקנות התכנון והבניה (התרת שינויים בהיתר על ידי מהנדס ועדה מקומית), התשנ"ב-1992, אלא שהעוררים ביקשו לשנות גם את צבע האלומיניום, אשר היה עליהם לצובעו בלבן שלג 101, וכך גם את הטיח במקומות בהם אין חיפוי אבן, לצבעים אחרים. גוון האלומיניום המבוקש הינו 1110, ואילו גוון הטיח הוא OW11P. 2. לאחר שבקשתם של העוררים נדחתה, הגישו הם ערר אלינו. לטענתם, הבקשה הינה מינורית, ולא היה מקום לדחותה, במיוחד לאחר שלמעשה כבר אושרו להם הצבעים הללו, והסיבה היחידה לשינוי הגישה של מהנדס הוועדה המקומית נעשה בלחץ ראש העירייה, אשר "הכריחו" לשנות את עמדתו. הם סבורים כי ממילא חלק ניכר מהבניינים הקיימים באזור אינם צבועים לבן, ובוודאי שלא "לבן שלג 101", ועל כן לא היה מקום להקפיד עמם דווקא על שמירה על צבע זה. הם אף ציינו כי בהליכים משפטיים שננקטו בעבר בעניינם, קבע כב' השופט שחורי כי לא היה מקום לדרישה קיצונית זו של הוועדה המקומית, ועל בסיס קביעה זו נדחתה בקשת הוועדה המקומית להוציא צו הפסקה שיפוטי כנגדם. בנוסף ציינו העוררים כי רק לאחרונה אישרה הוועדה המקומית הוצאת טופס אישור חיבור לתשתיות ("טופס 4"), בשני בניינים אחרים ברחוב, למרות שבהם לא התקיימו הדרישות הנ"ל, ועל כן אין מקום להפלותם לרעה. 3. הוועדה המקומית מסרבת לשינויי הצבע. זו אמנם הודיעה כי בכוונתה לשקול מחדש את כללי הצביעה בהיתרים חדשים, אולם כל עוד הדבר לא בוצע, סבורה היא כי בסמכותה המלאה לקבוע את חזות העיר, ואין מקום להתערב בהחלטותיה בעניין זה. הוועדה המקומית ציינה כי היא פועלת על פי סמכותה הן על פי תקנה 16(א)(2) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "התקנות"), והן על פי הוראות התכניות החלות על הקרקע (ג/4277 ו-ג/במ/12), היא זכאית לקבוע את הצבע של הבניינים, וכי אל לה לוועדת הערר להחליף את שיקול דעתם של נבחרי הציבור, בשיקול דעתה. כמו כן, היא ביקשה לציין כי על פסק דינו של כב' השופט שחורי הוגש ערעור, אשר נמחק, רק לאחר שבית המשפט הבהיר כדלקמן (ע"פ (חי') 20946-07-09 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נהריה נ' בילר ואח', ): "אף כי אינני סבור שניתן לומר שוועדה מקומית לעולם לא תוכל להתנות בתנאי כי הבנייה תעשה בגוון מסוים, ובהחלט ניתן לחשוב כי התניה כזו יכולה להיות במקומה ומשיקולים תכנוניים אורבאניים לגיטימיים, אלא שנתברר כי למעשה בניית הבית נשוא הערעור שבפני, כבר הושלמה, ומבחינה זו הפך הערעור לעניין אקדמי נטול משמעות מעשית." מדברים אלו לומדת הוועדה המקומית כי עמדתו של כב' השופט שחורי, אשר ביקר בחריפות את עמדתה הדווקנית של הוועדה המקומית, למעשה בוטלה בערעור. 4. בנוסף טענה הוועדה המקומית כי אין כל אפליה בין התושבים, וכי למעשה זוהי דרישתה מכולם. עם זאת, לאחר בדיקה, אישרה היא כי הוצאו אישורי חיבור לתשתיות לשתי משפחות, וזאת בשל "טעות" של מחלקת הפיקוח, למרות שמהנדס הוועדה המקומית לא אישר את החריגות בצבע. כן נטען כי מהנדס הוועדה המקומית מעולם לא אישר בפני העוררים כי הם יכולים לקבל היתר בצבע אחר מאשר לבן שלג 101 לאותם חלקים בני צביעה, וכי הוא אף שלח מכתב הקובע זאת בצורה מפורשת. הוועדה המקומית טענה כי אלו הדברים שנטענו בפני כב' השופט שחורי, על ידי המהנדס, אשר נרשמו בפרוטוקול כך: "בקשר לפגישה שהייתה - כדי למנוע את מה שאנחנו עוברים כרגע, יצא מכתב מסכם גם שלי וגם של האדריכל שלהם אלי, במכתב שהוגש לביהמ"ש מובהר בדיוק מה הם צריכים לעשות ומה הם לא צריכים לעשות." 5. ראוי לציין כי העוררים צירפו את מכתב האדריכל מטעמם, אשר נשלח ביום 28.4.2009, ובו נרשם כך: "הוחלט כי סוג האבן יהיה "ג'מעין" בגימור "טובזה" בדומה לאבן שהוצגה בשטח. לגבי האלמנטים הבולטים סוכם כי יהיו בגימור שליכט מתוצרת "נדיר" או שו"ע בגוון מס' 716 - כפי שהוצג באתר." מאידך, במכתבו של מהנדס הוועדה המקומית מיום 6.5.2009, אשר נשלח לכאורה בתגובה למכתב זה, נאמר כך: "1. הנני מאשר כי סוג אבן הציפוי תהיה "ג'מעין" בגימור טובזה. 2. יחד עם זאת יש לזכור כי כל האלמנטים ברי הצביעה יהיה בגוון לבן 101 (אלומיניום וכו'), כולל האלמנטים הבולטים." 6. דומה כי חלופת המסמכים הללו אינה מלמדת מה בדיוק היה בפגישה. לא ברור מדוע קיימת אי התאמה בין הדברים אשר נכתבו על ידי אדריכל העוררים, לבין מהנדס הוועדה המקומית. עם זאת, בפועל צביעת החזיתות נעשתה בצבע צהוב, ומסיבה זו התבקש צו ההפסקה השיפוטי (בהמשך לצו ההפסקה המינהלי אשר הוצא ביום 10.6.2009), אשר נדחה הן על ידי בית משפט השלום, והן על ידי בית המשפט המחוזי (לאחר מחיקת הערעור, למעשה). הבקשה להיתר המוגשת כעת הינה למעשה לשם התאמת מה שבוצע, להיתר, לאחר שהוועדה המקומית מסרבת להוציא אישור חיבור לתשתיות, בשל כך שאין המדובר בבנייה התואמת את היתר הבנייה, וזאת על אף שצו ההפסקה המינהלי בוטל. 7. אנו סבורים כי בעיקרון, צודקת הוועדה המקומית בטענתה כי יש לה את הסמכות לקבוע את חזות העיר, והיא מוסמכת לקבוע, על פי תקנה 16(א)(2) לתקנות, הוראות אשר נועדו להתאים את הבנייה המבוקשת ואת צורתו החיצונית של הבניין למבנים שבסביבה. בתפיסה זו כלל אין בכוונתנו להתערב, על אף שהדרך הנכונה לקבוע זאת, היא במסגרת הוראות עיצוב אדריכליות בתכנית מתאר או בתכנית מפורטת, ולא על דרך של החלטת מדיניות. 8. כמו כן, אנו ערים לכך כי בתכנית ג/במ/12, אשר מכוחה הוצאו ההיתרים, קיימת ההוראה הבאה: "19. שמירה על הצורה החיצונית של הבנינים. א. בסמכות הועדה המקומית לאשר או לדחות תכניות להיתר להקמת בנינים במידה ותשתכנע כי אין הן עומדות בתקנות תכנית זו או אין הן עונות על הדרישות התכנוניות והאסטטיות המתחייבות מתכנית זו. כן מוסמכת הועדה לדרוש פרוט מלא של חומרי הבניה בהם ישתמשו, פרוט הצבעים של המבנה ופרטי פתוח המגרש גינונו וכדומה." הוראה זו קובעת כי הוועדה המקומית מוסמכת לדרוש פרוט של הצבעים, אך אינה קובעת כי יש לשמור על אחידותם. מאידך, ברור כי הדרישה הנ"ל נועדה על מנת לאפשר לוועדה המקומית לבחון האם הבנייה אכן משתלבת בשכונה, או שמא קיימת אי התאמה אשר ראוי שלא לאשרה, בשל "אי עמידה בדרישות האסטטיות המתחייבות מתכנית זו". 9. כל עוד לא נקבעו הוראות ברורות בתכנית, הרי שהמדובר במדיניות של הוועדה המקומית, וזו חייבת להיות עקבית. חריגה מהמדיניות צריכה להיות מוסברת, ואין די בטענות של "טעות", אשר יוצרות תחושה קשה של אפליה בין אדם אחד למשנהו. 10. בבג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר ואח', פ"ד מו(1) 191, מתייחס בין המשפט העליון לפעולת הרשות, בגדר סמכותה להעניק לאדם אחד זכות, ולשלול אותה מאחר. כך קובע בית המשפט הנכבד, בעמ' 202: "כל אדם זכאי לכך כי ההחלטה בעניינו תתקבל מתוך יחס של שוויון כלפיו. החלטה מפלה היא החלטה פסולה. האם נובע מכך, כי בכל מקרה של הפליה זכאי המופלה לכך שיוענקו לו אותן טובת הנאה או זכות המוענקות לאחרים שאינם שונים ממנו? התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר ואינה חיובית בכל המקרים. מן הראוי הוא להבחין, לעניין זה, בין שלושה מצבים עקרוניים שבהם פלוני טוען להפליה. במצב הראשון, לפלוני ולאחרים שכמותו אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי - ללא היזקקות לשיקול-דעת הרשות השלטונית - בדין. הרשות השלטונית מכירה באינטרסים של האחרים, אך בדרך מפלה שוללת זאת מפלוני. במצב השני, לפלוני ולאחרים שכמותו אין אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי בהוראת הדין, ואף לא ניתנה הסמכה לרשות השלטונית להעניק אינטרס זה על-פי שיקול-דעתה, לא לפלוני ולא לאחרים שכמותו. חרף זאת, מעניקה הרשות השלטונית את האינטרס לאחרים ובדרך מפלה אינה מעניקה אותו לפלוני. במצב השלישי, לפלוני ולאחרים שכמותו אין אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי בדין. עם זאת, הדין הסמיך את הרשות השלטונית, על-פי שיקול-דעתה, להעניק אינטרס זה לפלוני ולאחרים. הרשות השלטונית עושה שימוש בשיקול-דעתה, מעניקה את האינטרס לאחרים אך בדרך מפלה שוללת זאת מפלוני." אין ספק כי במקרה שבפנינו, אנו עוסקים במצב השלישי. הוועדה המקומית זכאית לקבוע מה יהיה צבע הבניין, והיא מוסמכת לקבוע זאת על פי שיקול דעתה המלא. במקרה זה, קובע בית המשפט, יש להקפיד על השוויון. כך נאמרו הדברים, בעמ' 205 לפסק הדין הנ"ל: "מצב הדברים השלישי בו קיימת הפליה הוא זה: החוק אינו מעניק לפלוני ולאחרים זכות. עם זאת, החוק מעניק לרשות המוסמכת שיקול-דעת להעניק את הזכות האמורה על-פי שיקול דעתה. שיקול-דעת זה יוצר מיתחם של אפשרויות סבירות. במסגרתן של אלה קובעת הרשות השלטונית מדיניות, לפיה היא מעניקה טובת הנאה לאחרים ונמנעת מלהעניק טובת הנאה זו, מטעמים מפלים, לפלוני. מה כוחה של ההפליה הפסולה במצב דברים זה? התשובה מתבקשת מאליה: פלוני זכאי ליחס שוויוני מטעם הרשות השלטונית. אם הרשות השלטונית קבעה מדיניות, לפיה זכאים האחרים לטובת הנאה, הרי לאור הדמיון בין פלוני לבין אותם אחרים, גם פלוני זכאי להיכלל במסגרת מדיניות זו. מובן, שאם הרשות השלטונית הייתה נמנעת מראש מלהעניק לאיש טובת הנאה - ובהנחה שהחלטה זו כשלעצמה היא כדין - לא ניתן היה לבוא בטרוניה אליה. אך משהחליטה הרשות השלטונית לקבוע מדיניות, לפיה האחרים זכאים לטובת הנאה מסוימת, הרי מחויבת היא, מכוח עקרון השוויון, להעניק טובת הנאה זו גם לפלוני. ההחלטה המפלה דינה להתבטל, ותחתיה חייבת לבוא החלטה המשווה את פלוני ואת האחרים. טול רשות שלטונית המחליטה להעניק סובסידיות לגופים שונים. אם הרשות השלטונית הייתה מחליטה שלא להעניק סובסידיה לאיש, הייתה פועלת במסגרת סמכותה. משהחליטה להעניק סובסידיה לאחרים ולמנוע את הסובסידיה מפלוני, השווה בתכונותיו לאותם אחרים, הריהי יוצרת בכך הפליה כנגד פלוני, וזכותו לקבל סובסידיה ככל האחרים. אם הרשות השלטונית מסרבת לפעול מתוך שוויון ולהעניק סובסידיה גם לפלוני, יבוא בית המשפט ויחייב את הרשות השלטונית לעשות כן. אכן, חוסר השוויון הביא לשיקול פסול, ודינו של זה להטיל פגם בהחלטת הרשות השלטונית. בית-משפט זה יצווה על הרשות השלטונית להפעיל את שיקול-דעתה מחדש ולהעניק לפלוני את טובת ההנאה המוענקת לאחרים שכמותו." 11. כאשר הוועדה המקומית העניקה לדיירים אחרים, באותו הרחוב, את הזכות לצבוע את דירותיהם בצבעים שונים (מסיבותיה שלה), הרי שהדבר מחייבה, לכאורה, לשמור על שוויון כלפי האחרים, ולאפשר גם להם, בהעדרו של שוני מהותי בין המקרים, לבצע צביעה דומה. 12. אלא שזו אינה הסיבה היחידה בעטיה אנו סבורים כי דין הערר להתקבל. ייתכן והמדובר אכן בטעות שנפלה במחלקת הפיקוח, והיא זו שהביאה לאפליה בין העוררים לבין שכניהם. אלא שגם אם זה המצב, הרי שהדבר פוגע מאוד באפשרות של הוועדה המקומית לטעון כי שיקולים חזותיים הם אלו המנחים אותה, שכן ברור כי ברחוב כבר קיימים מבנים אשר אינם צבועים כולם ב"לבן שלג 101". 13. אם לא די בכך, דומה כי בין העוררים לבין הוועדה המקומית שרר חוסר בהירות לגבי עמדת המהנדס. ספק רב אם אדריכלם של העוררים "לא הבין" את כוונת המהנדס, קל וחומר כי כתב דברים המנוגדים לעמדה אשר הוצגה על ידו. אנו סבורים כי במקרה זה, יש לפרש את חוסר הבהירות הנ"ל, לחובתה של הוועדה המקומית. 14. על פי התמונות שהוצגו לנו על ידי הוועדה המקומית עצמה, הטיח הקיים במקומות בהם לא קיים חיפוי אבן, הינו בצבע הדומה מאוד לחיפוי האבן. על כן, אם קיימת פגיעה חזותית כלשהי, הרי שזו הינה מינורית מאוד, והיא אינה יוצרת שינוי בחזות הכללית של המבנה. השוני הממשי היחיד הוא בצבע השערים, וחלק מתריסי הבניין, אשר הינם בצבעים כהים. עם זאת, ראינו כי גם אלו בוצעו במקומות שונים (לרבות באישורים אשר ניתנו לדיירים אחרים ברחוב). 15. על כן, ובנסיבות הספציפיות של מקרה זה, יש לאפשר לעוררים לצבוע את ביתם, בכל החלקים אשר בהם לא נדרש חיפוי אבן (אשר על סוגו קיימת הסכמה) בצבעים בהירים, גם אם אלו אינם "שלג לבן 101", וניתן לאשר את הצביעה הקיימת. ככל שהדבר נוגע לתריסים ולשער הכניסה והחניה, הרי שלאור העובדה כי אלו אושרו גם במקומות אחרים, לא מצאנו לנכון להורות על צביעתם. 16. אשר על כן, הערר מתקבל. על הוועדה המקומית להוציא לעוררים את היתר השינויים. בניההיתר שינויים (תכנון ובניה)אלומיניוםטיח