ערר על החלטת הועדה המקומית לאשר שימוש חורג לצהרון לילדים

ערר על החלטת הועדה המקומית לאשר שימוש חורג לצהרון לילדים בחלק ממבנה מגורים הבנוי בחלקה 298 בגוש 7800 ברחוב הגפן 20 בתל מונד (להלן: "המקרקעין"). וכך החליטה הועדה המקומית: "לאשר הבקשה לשימוש חורג לצהרון לתקופה של שנתיים מיום קבלת ההיתר. הועדה שמעה את ההתנגדות ומצאה כי לאחר שימלאו התנאים הדרושים להפעלת הצהרון, ההפרעות מהן סובלת השכנה יצומצמו למינימום. כאמור, הועדה בחנה את הנתונים שהיו בפניה לרבות חוות הדעת של הרשות המקומית, ומחליטה לאשר השימוש החורג בתנאים ובדרישות כמפורט: הגשת דו"ח אקוסטי. לתחום שטח החצר בגדר קלה בתאום עם מהנדס הועדה. להגביל שעות היציאה לחצר בין השעות 14.00-16.00 לא תהיה כל פעילות בחצר. קביעת מקומות חניה לאיסוף הילדים וציון המקום המיועד לחניה בתכנית. אישור משרד הבריאות המתייחס למספר הילדים המותר בשטח המוצע לצהרון. אישור פיקוח העורף." העוררים הינם בעלי הזכויות בבית הצמוד (בקיר משותף) עם המקרקעין, מתנגדים לשימוש האמור. לדבריהם, העובדה כי הוקדם השימוש לרישוי, המטרד החמור הנוצר להם, אי התאמת סביבת הרחוב לשימוש מבחינה תחבורתית, העובדה כי קיימים צהרונים עירוניים, הנזקים הנגרמים לחצר ולסביבותיה כתוצאה משהות הילדים וירידת ערך הבית - כל אלה פועלים נגד אישור השימוש החורג. המשיבה 2 מאידך גיסא טענו כי הילדים נאספים מבי"ס ברגל ומובאים לצהרון והפיזור בין השעות 16:00-17:00 מתבצע ע"י ההורים, לדבריהם מדובר ברחוב רחב וריק מתנועה ואין כל בעיה תחבורתית, כי הם שוקדים על הכנת דו"ח אקוסטי כמצוות הועדה המקומית, וכי לא נגרם מטרד יוצא דופן לשכנים. הועדה המקומית מאידך גיסא סברה כי הגיעה לאיזון הראוי בהחלטתה, וכן כי אין כל סתירה בין העמדת המשיבה 2 לדין בשעתו, והכשרת המצב מכאן ואילך. דיון והכרעה ועדת הערר דנה בערר, שמעה הצדדים בהרחבה ואף יצאה לסיור בשטח על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מטענות הצדדים, במסגרת זו נמצא כדלקמן: רחוב הגפן הוא חד סטרי, מפרצי חניה משני הצדדים. מול רחוב הגפן 20 מצוי מפרץ חניה בניצב. לאורך הגדה המזרחית של רחוב הגפן בנויים צמודי קרקע. הגפן 20 אחד מדו משפחתי משמש כצהרון. על הגדר של הדו שלט המתנגד לצהרון. בצהרון היו בעת הביקור כ - 28 ילדים כיתות א-ג. בחלק האחורי של המגרש שטח משחקים חשוף (חול). בשעת הביקור 14:30 לא אובחנה בעיית תנועה וחניה. מרבית הילדים היו בארוחת צהריים, הכנת שיעורים, ולא אובחן רעש חריג. ועדת הערר הבהירה לא אחת כי היא מאמצת את תפישת בתי המשפט לעניין הגדרתו של השימוש החורג לצהרונים וגני ילדים כאינטרס ציבורי ראשון במעלה, ולפיכך מקום בו מדובר בבסיס פיסי מתאים תהא הנטייה לאשר שימוש חורג לצרכים אלה. לעניין זה ר' ערר 498/05 סנדר דנה נ' הועדה המקומית לתו"ב מודיעין ואח'. הלכה פסוקה היא כי: "תפעול פעוטונים הינו שירות קהילתי חשוב, החייב מטבע ברייתו להימצא בקרבה לסביבות מגורים, העותרים לא הראו מדוע המיקום הספציפי שנדחה מתאים פחות מאזורי מגורים אחרים...". עת"מ 14/98 אוסקר נ' נגד הוועדה המקומית לתו"ב ראשל"צ ואח'.     כן קובע כב' השופט מודריק מדבריו של כב' הנשיא וינוגרד בת"א 1965/94 (ת"א מלון גני שלמה המלך רע"מ נגד עיריית נתניה) דברים היפים אף לענייננו:   "כולם מסכימים שיש צורך לציבור במתקני שעשועים או בתי ספר או בגני ילדים. גם המבקשים מסכימים לכך, אך למה שהם יהיו דווקא ליד בתיהם של המבקשים? בוודאי מוטב שיהיו ליד בתיהם של אחרים. כולם מסכימים שקשישים, חולי נפש, מפגרים - ראויים לדיור מוגן או למוסד שיטפל בהם. הרי לכל אחד יש במשפחתו קשיש ויכול ח"ו להיות חולה נפש או מפגר או נזקק אחר. אבל למה שבית זה יוקם דווקא במגרש שליד ביתו או מולו? מוטב שיקימו אותו ליד בתיהם של אחרים ושאני אוכל להביא את אבי הקשיש לבית אבות זה או למוסד זה כשהוא מרוחק מביתי. כמובן שגם לאחרים - שלמגרש הסמוך שלהם אנו שולחים את היזמים לבניית בית האבות וכו' - יש מה לומר. הם יעדיפו שבית האבות, המוסד הדיור המוגן יוקמו דווקא ליד הבית שלנו והרחק מהבית שלהם. וכן הדבר לגבי בתי ספר וגנים ומוסדות ממוסדות שונים".   כך גם בעניין עת"מ 1155/00 משולם צעירי נ' וועדת ערר ואח', קובע כב' השופט הד"ר עודד מודריק: "מנגד, בשכונת מגורים, במיוחד שכונה שחתך הגילים של יושביה צעיר, עשוי להתהוות צורך של ממש לקיים פעוטון באחד הבתים (לפעמים יותר מאחד). כל כך מפני שתחום הגילים הצריך לשירותי פעוטון אינו נתון לאחריות גורמי החינוך הממלכתיים או המוניציפליים. לכן, לא יימצאו מבנים יעודיים לפעוטונים ויש הכרח לשכנם - על דרך היתר לשימוש חורג - בבתים פרטיים. צורך הרבים הוא וצורך הפרט נדחה מפניו עד גבול מסויים. מדברים שאמרתי עד הנה יוצא ששיכונו של פעוטון בבניין מגורים פרטי הוא הכרח לא יגונה, אך ברור שבכל מקום שבו ימצא פעוטון כזה את משכנו, שם תהיה הפרעה סביבתית מסויימת. לכן, טענתו של צעירי היא מן הסוג המכונה בלעזNIMBY (NOT IN MY BACK YARD), ובשפת עבר אולי לבא"ש' (לא בחצר האחורית שלי). טענה כזאת, בדרך כלל לא תצלח (ראה למשל: בג"צ 458/98 עיריית ב"ש נ' ממשלת ישראל)". נראה כי חרף מאמציה של המערכת העירונית לספק את צורכי הציבור בהיבט זה של צהרונים, נותר צורך ציבורי משמעותי אשר אינו בא על סיפוקו ולראיה - הבקשה למספר הילדים שנרשמו לצהרון. במקרה דנן כמפורט בדו"ח הסיור מצאנו כי אין מניעה פיסית לאישור השימוש בהתאם. יחד עם זאת הואיל ובשימוש חורג עסקינן, שהינו הליך אשר אינו מקנה לנפגע ממנו זכות לפיצוי (בשונה מתכנית בניין עיר), הרי שראשית יש להגבילו בזמן וזאת עפ"י חוק, ושנית יש לנקוט במלוא האמצעים הסבירים על מנת להבטיח מזעור הפגיעה בשכנים. לפיכך אנו קובעים כדלקמן: השימוש החורג יאושר ל - 5 שנים מיום תחילתו בפועל (יוני 2008). תנאי למתן ההיתר הינו הקמת בידוד אקוסטי בקיר המשותף עם העוררת בשטח המקרקעין נשוא הערר (בדירה בה מבוקש השימוש החורג). לא תורשה יציאת ילדים לחצר בין השעות 14:00-16:00. מספר הילדים לא יעלה על 30. וביתר התנאים שקבעה הועדה המקומית. זאת ועוד - ועדת הערר מייחסת חשיבות משמעותית לעמידת המקרקעין בהם מבוקש השימוש החורג בתנאים הבטיחותיים (אישור כיבוי אשר והג"א). אלה יוסדרו לאלתר ואין צורך לומר כי מהווים תנאי ראשון להוצאת ההיתר, ומעבר לכך להמשך הפעלת הצהרון, ולצורך זה תעביר הועדה המקומית עותק החלטה זו לנציג היועמ"ש. קטיניםבניהצהרוןשימוש חורגעררועדה מקומית לתכנון ובניה