בקשה לתוספת מעלית פנימית בבית משותף, הריסת מדרגות ובנייתן מחדש

בקשה לתוספת מעלית פנימית בבית משותף, הריסת מדרגות ובנייתן מחדש, חדר מכונות בקומת קרקע, במקרקעין הידועים כחלקה 556, גוש 6586, רחוב המעלות 12 ברעננה (להלן: "המקרקעין"). העוררים הינם דיירים בבניין מתנגדים לבקשה אשר נחתמה בשעתו על ידי 7 דיירים מתוך בעלי הזכויות ב - 11 הדירות שבבניין. אין חולק כי ההתנגדות של העורר הוגשה לפי תקנה 2 ב- ו -ג' לתקנות התו"ב (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970. והיא אינה התנגדות לפי סעיף 149 לחוק התו"ב. במצב דברים זה לא חל סעיף 152 לחוק ועל כן על דחיית התנגדות העורר אין זכות ערר לועדת הערר. (ר' ד"ר שמואל רויטל דיני התו"ב מהדורה 22, כרך ראשון עמ' 402 ) המקור והבסיס החוקי לזכות הערר לועדת הערר, על החלטה של הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, מצוי בסעיף 152 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 בו נאמר: "(א) (1) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה המקומית או של רשות רישוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות התנגדות לפי סעיף 149 (3) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו החלטה בדבר הסירוב או הדחייה." בבג"צ 594/89, מועצה אזורית ערבה תיכונה ואח' נ. המועצה הארצית לתכנון ולבניה ואח' פד"י מד (1) 565, מול האות ג', נאמר: "הלכה היא שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה... בענייננו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם המקרים בחוק התכנון והבנייה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להתנגד או לערור, קבע זאת במפורש, ומכאן שבאותם מקרים, כמו בענייננו, כשלא העניק זכות כזו - זכות זו אינה קיימת". לעניין היקפה של זכות הערר לפי סעיף 152 (א)(1) ראוי להפנות לפסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה דר' ביין, בעת"מ 136/00 צומת האלופים נ' ועדת הערר: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטייה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטייה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטייה כזו, או שהיא אמנם הייתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "ייענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעתירה מנהלית 8/97 קרבסי נעמי ואח' נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' בו נאמר: "למשיבים אין מעמד בהליכי מתן היתר שלא נלוות אליו בקשה לשימוש חורג, הקלה או סטייה, זולת על פי הוראות תקנה 2 ב' ו - ג' לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970 ואם לא קוימו הוראות תקנות אלו... זכותם לפנות במישרין לבית משפט זה..." כן נפסק בעניין עת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה כדלקמן: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון. יתרה מזו, ועדת הערר היא גוף מקצועי האמון על בדיקת טענות מקצועיות בתחום התכנון והבנייה ובירורן. ועדת הערר אינה אמונה על בירור זכויות להגשת ערר, על הגדרת היקף הנפגעים, על בירור טענות שיהוי, על איזון בין האינטרסים המנוגדים בשאלת זכות הערעור וכדומה. אלו שיקולים לבר-תכנוניים שראוי כי ייבחנו על-ידי בתי משפט ולא על-ידי ועדת הערר. 21.צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי. 22.אוסיף גם כי הענקת זכות פנייה לוועדת הערר גם למי שאינו זכאי לכך מכוח הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבנייה יוצרת מצב אבסורדי שבו מי שנפגע ישירות מההחלטה, ועל כן עומדת לו זכות ערר על-פי חוק, חייב להגיש עת עררו בתוך המועד הקבוע בחוק (30 יום). לעומתו מי שאינו בין הנפגעים הישירים על-פי סעיף 152 לחוק, רשאי לפנות לוועדה ללא כל מגבלת זמן, ופנייתו כפופה רק למגבלות השיהוי המסורות לשיקול דעת הוועדה. הדבר מעניק לכאורה יתרון דיוני ניכר למי שאינו נמנה מפורשות עם הזכאים להגשת ערר, על פני הזכאים. איני סבור גם כי לשון סעיף 12ב לחוק מחייבת מסקנה שונה. אמנם סעיף 12ב(א)(1) לחוק קובע כי לוועדה סמכות לדון בכל עניין שבו הוענקה זכות על-פי חוק, ואילו סעיף 12ב(א)(2) אינו מפנה לזכות להגשת ערר נפרדת, אולם מכך אין להסיק הענקת זכות ערר רחבה ללא כל מגבלה. ייתכן שניסוח הסעיף אינו משביע רצון, ויש בהוראת סעיף 12ב(א)(2) משום חזרה מיותרת, אולם אין בכך כדי להעניק זכות כשהדבר אינו נאמר ברורות." זכות הערר למתנגד ניתנה בחוק רק על החלטה הדוחה התנגדות. אין זכות ערר על עצם ההחלטה לתת היתר, אלא אם מוכח כי אישור הבקשה להיתר כולל סטייה מהוראות התכנית. במקרה זה לא מצאנו כי ההיתר אינו תואם תכנית ולא הוכח כי הוא כולל סטיות ממנה. על כן, לא הייתה לעוררים אלה זכות לערר כדין. אנו דוחים את טענתה של ב"כ העוררים לפיה הבקשה עולה כדי שימוש חורג בגין תוספת מעלית במקום מדרגות. זו גם אלה משמשות כאמצעי עזר לעליה וירידה בבניין מגורים ואין לאלמנטים אלה שהינם אלמנטים קבועים של בניה דבר או חצי דבר עם שימוש חורג. יתר על כן ועדה זו גילתה דעתה לא אחת במספר הזדמנויות כי בהתאם למצוות המחוקק היא רואה לנכון לאפשר התקנת מעליות בבניינים קיימים לצורך שיפור תנאי הדיור. עוד יש לציין כי העוררים עצמם הבהירו כי גם הם תומכים במעלית אלא שנחלקו הדעות בינם לבין המשיבים בדבר מקורות המימון שלה: העוררים מבקשים למצות הליך על פי תמ"א 38, ואילו המשיבים נואשו מלנסות ולקדם הליך כזה, נוכח נסיונותיהם שכשלו עד כה. אף הועדה המקומית גילתה דעתה כי תעדיף שיפוץ במסגרת תמ"א 38 ועל כן השהתה את אישור הבקשה לתקופת מה, אולם אז הודע לה כי דיירי הבניין אינם מצליחים לקדם פתרון כזה על פי תמ"א 38. בנסיבות אלה בהן ברי כי לא קיימת מניעה לפיתוח על פי תמ"א 38 גם לאחר בניית המעלית, שכן זו המתוכננת לא תפריע לבניה נוספת על פי התמ"א ונוכח העובדה כי הדיירים כולם גילו דעתם כי אם יסתייע וניתן יהיה להגיע להסכם עם קבלן למימוש הזכויות על פי אותה תכנית יברכו על כך. לא קיימת למעשה מחלוקת תכנונית כזו או אחרת או סיבה תכנונית להתנגדות. העוררים למעשה מבקשים למנוע מהמשיבים בניית המעלית כערובה להסכמתם לממש הזכויות על פי התמ"א, שכן כמרבית המקרים העוררים המתנגדים הינם בעלי הזכויות בדירות בקומות הנמוכות ואילו המשיבים הינם בעלי הזכויות בדירות בקומות הגבוהות יותר. כך או אחרת, נימוק תכנוני או סתירה לתכניות אין כאן ועל כן אין במקרה דנן זכות ערר. יחד עם זאת נוכח האמור אנו ממליצים לועדה המקומית לאפשר פרק זמן אחרון של כ - 30 יום לעוררים על מנת לנסות ולהשיג הסכמתו של קבלן לקדם פרויקט על פי תמ"א 38 בבניין. אין לעכב ההיתר מעבר לתקופה האמורה. הריסת מבנהבניהבתים משותפיםמעליתמדרגות