תביעת פיצויים לאחר קבלת ההודעה על דחיית התביעה מהוועדה המקומית

תביעת פיצויים אמורה להיות מוגשת תוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על דחיית התביעה מהוועדה המקומית (ר' לעניין זה סעיף 198(ד) לחוק. מועד זה אכן יכול להיות מוארך, אולם הדבר אינו יכול להיעשות באופן שגרתי, אלא יש צורך כי יו"ר ועדת הערר ישתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיימת סיבה לקבל את הערר, חרף האיחור בהגשתו. כמו כן, יש להתייחס לקבוע בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות ערר בעררים לפי סעיף 198 לחוק), התשנ"ח-1997 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), המקנה ליו"ר ועדת הערר סמכות להאריך מועדים הקבועים באותן התקנות (במובחן מהקבוע בחוק), ל-60 יום בלבד, סה"כ. כך נפסק בפרשת וכט הנ"ל, בעמ' 399: "למרות זאת הגעתי למסקנה שיש טעם בעמדת הוועדה המקומית שלפיה אין לקבוע אמת מידה מחמירה של "טעמים מיוחדים" דווקא בנוגע להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע. אין בתקנות הוראה מפורשת המחייבת אימוץ אמת מידה נוקשה בעניין זה, ובנסיבות העניין אין זה רצוי לאמץ אמת מידה כזו מהטעם שהשימוש באמת מידה זו לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד מתאים יותר למקרים שבהם מושא הערעור הוא החלטה של גוף שיפוטי, ולא חוות-דעת של גוף מקצועי, כגון שמאי מכריע. כאשר ההליך מושא בקשת הארכת מועד להגשת ערר הוא חוות-דעת של גוף מקצועי, קביעת אמת מידה נוקשה יתר על המידה עלולה לחסום באופן גורף מדי ביקורת של גוף שיפוטי או מעין-שיפוטי על חוות-הדעת המקצועית. יש לזכור כי קביעת אמת מידה מחמירה בעניין זה עלולה לפגוע קשות בעיקר בזכויותיהם של אזרחים רבים המבקשים לערער על קביעת שמאי מכריע. מדברים אלה אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשיגרה. על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו. נזכיר בהקשר זה שעוסקים אנו במועד שנקבע בחוק, וכי תקנה 19 לתקנות מגבילה את ההארכה שבית-המשפט לעניינים מינהליים (צ"ל - יו"ר ועדת הערר - ו.ע.ל.צ) רשאי ליתן, לשישים ימים. דברים אלה ראוי שתהיה בהם השראה ליושב-ראש הוועדה בבואו להחליט על הארכת מועד, גם אם אין בהם לגרוע מסמכותו להחליט בעניין על-פי כלל נסיבותיו. על יושב-ראש ועדת הערר לשקול כל מקרה ולהחליט אם טעמיו של המבקש להארכת מועד מצדיקים את דחיית האינטרס של המשיב ושל הציבור בכללו בסופיות הדיון. " 10. הגבול של 60 יום, אשר נקבע בתקנה 19 לתקנות סדרי הדין, אינו קשיח, שכן אין המדובר בהארכה של מועד הקבוע בתקנות עצמן, אלא בחוק. עם זאת, ברור כי חריגה מתקופה זו, צריכה להיעשות רק כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל עד מאוד - אם כל יתר ההליכים אמורים להתארך ב-60 יום בלבד, בסך הכל, אין זה ראוי שהערר עצמו יוגש תקופה ארוכה לאחר המועד הקבוע בדין. מאחר והבקשה הוגשה כ-8 חודשים המועד האחרון להגשת הערר, המדובר בחריגה משמעותית ביותר מהמועד הקבוע בדין, ודי בכך בכדי להוות עילה לדחיית הבקשה. 11. יתר על כן, המבקש ידע, כבר ביום 13.10.2009, כי המשיבה טוענת כי הוא אינו זכאי להגיש תביעה, אלא עליו ללכת במסלול של ערר. באותו המועד לא היה זקוק הוא לקבלת ארכה, שכן דחיית תביעתו נעשתה רק ביום 30.9.2009. דהיינו, אילו זה לא היה מתרשל, היה יכול הוא להגיש את הערר,במועד! 12. העובדה כי העורר בחר בהליך שגוי, אינה עומדת לזכותו, בטח כאשר הוא מיוצג. דברים יפים לעניין זה נפסקו על ידי בית המשפט העליון, בבש"א 3321/98 גרפינקל נ' חזקיה, : "הכלל הוא, כי טעותו של בעל דין בבחירת ההליך אינה עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. איני רואה הצדקה לסטות מן הכלל במקרה זה. ראשית, המדובר בתקופת איחור ממושכת ביותר, שנדרשים טעמים כבדי משקל ביותר כדי להתגבר עליה. שנית, החלטת בית המשפט המחוזי מדברת בעד עצמה, ועל פיה נמחקה התביעה. זוהי החלטה סופית המסיימת את הדיון בתובענה, וככזו היא נתונה לערעור בפני ערכאת ערעור. על המבקש, אשר טעה בסיווג ההחלטה והגיש הליך השגה מוטעה, להלין על עצמו בלבד, ואין לומר בנסיבות הענין כי בית המשפט היה שותף בהטעייתו." 13. על כן, מבחינה זו, אין שום הצדקה לאיחור בהגשת הערר. המבקש טעה בהליך, והגיש תביעה לבית המשפט, על אף שסעיף 198 לחוק מורהו להגיש ערר. הוא נמנע מלהגיש ערר גם כאשר המשיבה הפנתה את תשומת ליבו לעניין, ודרשה ממנו למחוק את התביעה, ולערור על ההחלטה. 14. על כן, בהעדר כל סיבה ראויה להגשת הערר באיחור, יש לדחות את הבקשה. 15. אך הטעם העיקרי המצדיק את דחיית הבקשה, נוגע לכך כי המדובר בערר שגוי מתחילתו ועד סופו. אין המדובר באדם אשר פעולה תכנונית הקטינה את שווי חלקותיו, אלא להפך. המדובר באדם אשר יצא נשכר מאוד מפעולתה התכנונית של הרשות, ועליו לשלם עקב כך היטל השבחה. קרקעותיו היו בעבר קרקעות חקלאיות, ורק בשל אישור התכנית, זכאי הוא לבצע בנייה במקום. 16. לדעתנו, לא בכדי לא צורפה חוות דעתו של השמאי עאטף עאלם לערר. כפי שעולה מהתגובה של שמאי המשיבה, מר עאלם לא טען כי קיימת ירידת ערך המצדיקה תביעה מכוח סעיף 197 לחוק, אלא נטען כי המדובר בחוסר פרופורציה נכונה של זכויות הבעלים אשר הוקנו במסגרת התכנית. 17. המבקש טועה לחשוב, כי הוא זכאי לתבוע פיצויים בגין זאת. תביעת פיצויים מוגשת כאשר תכנית פוגעת בקרקע. הדרך לחישוב ירידת הערך נעשית על ידי השוואת שווי הקרקע במצב הקודם לאישור התכנית, אל מול מצבה לאחר אישורה. כך נפסק, לדוגמה בע"א 600/89 גדעון וכרמלה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה ואח', פ"ד מז (2) 402, 409-410: "הלכה פסוקה היא, כי פגיעה כמשמעה בסעיף 197(א) היא גריעת ערכם הכלכלי של המקרקעין בהשוואה לערך שהיה להם קודם להחלתה של התכנית הפוגעת. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 474/83 הוועדה המקומית לבנייה ולתכנון ערים, ראשון לציון נ' חממי ואח' וערעור שכנגד (להלן - הלכת חממי [2]), בעמ' 381: "שינוי הייעוד מזכה בפיצויים על יסוד השוואה של השווי של המקרקעין לפי מצבם ערב תחילתה של התכנית עם המצב אחרי תחילתה של זו". כן ראה... מהלכות אלה עולה, כי ההשוואה הנדרשת היא קונקרטית. עליה להתייחס לתכנית הפוגעת ולחלקת הקרקע הנפגעת. את שווי החלקה אחרי תחילתה של התכנית הפוגעת יש לבחון על יסוד תכונותיה וסגולותיה המיוחדות של החלקה המסוימת ערב תחילתה של התכנית. בחינה זו יש לקיים מתוך התחשבות בכל גורמי השפעתה של התכנית הפוגעת ורק בהם." וכך נקבע בע"ש (חי') 5071/98 שריאל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, : "הפגיעה בה עוסק סעיף 197 לחוק היא פגיעה בערכם של המקרקעין בהשוואה לערך שהיה להם עובר לאישור התכנית הפוגעת, היינו, חישוב הפיצויים נעשה ע"י השוואת ערכם של המקרקעין לפני אישור התכנית הפוגעת ולאחריה. במלים אחרות, הזכות לפיצויים, מקורה בנזק שנגרם בשל השינוי שחל בנורמות התכנוניות שחלו על המקרקעין ערב אישור התכנית הפוגעת, לעומת הנורמה התכנונית, שקבעה התכנית הפוגעת." 18. על מנת להראות פגיעה, היה על המבקש להצביע על כך כי שווי החלקה, לפני אישורה של התכנית, בייעודה כקרקע חקלאית, היה נמוך מהשווי של המגרש אותו מקבל בעל החלקה, בייעוד החדש של המגורים. טענה שכזו לא נשמעה ככל הנראה על ידי השמאי עאלם (ואילו הייתה זו מועלית, ספק אם היה מקום לקבלה). 19. למעשה, הטענות אותן מעלה המבקש, אינן במישור תביעות הפיצויים הקבועות בסעיף 198 לחוק, אלא במסגרת שאלות של איזון פנימי בתכניות. המדובר בנושאים שונים בתכלית, כפי שהבהיר זאת בית המשפט העליון בע"א 2665/96 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חיפה פ"ד נב (4) 124, 143 (ההדגשות הוספו - ו.ע.ל.צ.): "לדעתי, יש לדחות גם את טענתה המקדמית השנייה של חברת החשמל, ולפיה היה על בית-משפט קמא להורות על עיכוב הליכים בתובענה שבפנינו עד לסיום ההליכים בתביעתה של חברת החשמל לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. המדובר בהליכים המצויים במישורי התייחסות שונים. ראשית, קיים פער מושגי בין שני ההליכים. עניינם של הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק בירידה בערכים המוחלטים של שווי המקרקעין שבידיו של בעל זכות במקרקעין. לעומת זאת, תשלומי האיזון עניינם באיזון הערכים היחסיים של שווי זה, לעומת שווי המקרקעין של אחרים שבתחום התכנית (ראו דברי השופט מצא בפרשת איראני, בעמ' 770). שוני זה במאטריה מצביע על היעדרה של תלות הכרחית בין שני ההליכים מבחינת מהותם ותוצאתם. לשוני המושגי מצטרף במקרה שבפנינו גם הבדל יישומי. מדובר במקרה זה בהליכים המתייחסים לשווי המקרקעין בנקודות זמן שונות. תשלומי האיזון מתייחסים להשוואה בין שוויים היחסי של המקרקעין לפני התכנית, לבין שוויים היחסי על-פי התכנית. כפי שראינו, על-פי סעיף 28(ב) לתכנית במקרה שבפנינו, היחסיות החדשה הקובעת לעניין זה מתגבשת ביום הפקדת התכנית (היינו - שנת 1981). לעומת זאת, המועד שבו מתגבשים הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק הוא מועד כניסת התכנית לתוקף (ראו, לעניין זה: ע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' קהתי ואח'; דנ"א 1748/94 קהתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה). קביעת הפיצויים מחייבת השוואה בין שוויים המוחלט של המקרקעין לפני כניסת התכנית לתוקף, לבין שוויים המוחלט לאחר כניסתה לתוקף - היינו, בשנת 1986." 20. השוואת המצב התכנוני הקודם, בו הייתה החלקה מוגדרת כקרקע חקלאית, בשטח של 746 מ"ר (לכל היותר), אל מול המצב התכנוני החדש, בו המדובר במגרש בשטח של 537 מ"ר, המיועדים למגורים, מחייבת את המסקנה כי המדובר בתכנית משביחה, מבחינת בעל הקרקע. 21. הנטל להוכחת ירידת הערך מוטל על שכמו של התובע. עליו להוכיח את תביעתו, בהסתמך על חוות דעת שמאית המוכיחה כי קיימת ירידת ערך אל מול המצב התכנוני הקודם לאישורה של התכנית. אי עמידה בנטל זה, מחייבת את דחיית התביעה. כך קבע בית המשפט העליון בע"א 1968/00 חברת גוש 2842 חלקה 10 בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה ואח', פ"ד נח(1) 550, 575: "גישתו של השמאי מטעם המערערת, המתעלמת מהשלכותיה של ת.מ.א 3 על אפשרויות הבנייה בחלקה, שומטת את הקרקע תחת חוות הדעת השמאית. משכך, בהעדר חוות דעת שמאית משכנעת, הכוללת את מלוא הנתונים החיוניים לתביעת הפיצויים, אין תשתית עובדתית המבססת את תביעת הפיצויים. נוכח מסקנה זו, אין צורך להידרש לשאלות המורכבות הנוגעות להשלכותיה של ההכרזה על-ידי הועדה לשמירה על קרקע חקלאית על תביעת הפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וניתן להותירן לעת הזו בצריך עיון." וכך נקבע בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא ואח', פ"ד מו(4) 627, 643: "במקרה הנדון לפנינו קבועה הזכות לפיצויים בגין פגיעה על-ידי תכנית בסעיף 197(א) לחוק. לפיכך נטל השכנוע, שיסודותיו של סעיף 197(א) התקיימו, מוטל על מי שתובע פיצויים על-פי סעיף זה. הווה אומר, על התובע להרים את נטל השכנוע, שהמקרקעין אכן נפגעו על-ידי תכנית, לרבות, כמובן, הוכחת שיעור הפגיעה. כן עליו נטל השכנוע, שאין מדובר בהפקעה, שהמקרקעין נמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, וכן שביום תחילתה של התכנית היה התובע בעל המקרקעין או בעל זכות בהם. כל אלה הם יסודות סעיף 197(א)." 22. המבקש אינו מבסס כל עילה תכנונית המצביעה על פגיעה, בהשוואה בין המצב הקודם לתכנית למצב לאחריה. כל שטוען הוא כי האיזון הפנימי בין הבעלים הופר. טענה זו, כפי שהבהרנו לעיל, אינה טענה המתאימה לתביעת פיצויים, אלא הינה טענה הנוגעת להליכי אישור התכנית. 23. טענה זו אין זה ראוי להעלות כעת. זוהי התקפה על התכנית, אשר אושרה לפני שנים מספר בוועדה המחוזית, והמועד להתנגד לה חלף מזה זמן רב. לפיכך, אין מקום לאפשר לעורר להביא את טענותיו בעניין כעת (כאשר אין המדובר ממילא בעניין שבסמכותנו). דברים אלו הובהרו בפרשת חברת החשמל הנ"ל, בעמ' 141: "מדברים אלה עולה, כי ניסיונה של חברת החשמל, במסגרת ההליך שבפנינו, לתקוף את היחסיות החדשה שבתכנית שעל-פיה חושבו תשלומי האיזון, מהווה התקפת מצח על הוראה מפורשת בתכנית שנקבעה בסמכות. האם רשאית חברת החשמל לתקוף את התכנית בדרך זו? על-מנת להשיב לשאלה זו עלינו ליתן את הדעת לכך שלחברת החשמל עמדו ההליכים הקבועים בדין לתקוף את התכנית שבפנינו - הם הליכי ההתנגדות. היא מימשה את זכותה לנקוט הליכים אלה. היא הגישה התנגדות לגורמי התכנון המוסמכים. התנגדותה נדחתה. חברת החשמל לא המשיכה ופנתה לערכאות בעניין זה. ... על רקע תיאור זה, צדק לדעתי בית-משפט קמא כאשר לא התיר לחברת החשמל לעורר טענות אלה בהליך שבפנינו. תביעת הוועדה המקומית לתשלומי איזון אינה מעין מקצה שיפורים, אשר נועד לתקן את שהוחמץ לפני כן. לחברת החשמל עמדה ההזדמנות, שלא נוצלה, להביא לשינוי בדמי האיזון שהוטלו עליה, ככל שאלה משתקפים בתכנית. אין כל היגיון דיוני בכך, שאחרי שתמו ההליכים הקבועים בדין לדיון בתכניות ובקביעותיה, יישאר נושא זה פתוח להתקפה (עקיפה) נוספת כעבור שנים." 24. דברים אלו יפים גם לעניין שבפנינו. בעלי הקרקע הכלולה בתכנית, יצאו כולם נשכרים מאישורה. מי יותר ומי פחות. עליהם לשלם היטלי השבחה בגין אישורה, ודין כל טענה שונה, דחייה. הניסיון לקבוע כי החלוקה הפנימית בתכנית אינה נכונה, אינה בת תקיפה במסגרת הליכי תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק, וממילא אין להעלותה כעת. 25. לפיכך, גם לגופו של עניין אין בערר מאומה, ואין מקום להאריך את המועד לדון בו. 26. אשר על כן, משמצאנו כי אין שום הצדקה לאיחור בהגשת הערר, ושמצאנו כי לגופו של עניין, אין בו מאום, הרי שאין שום סיבה להאריך את המועד להגשתו, לתקופה של 8 חודשים. 27. כמו כן, ראוי לציין כי התנהלותו של המבקש, אשר בבקשה לפנינו לפתע טוען (מבלי שיש כל אסמכתא המאששת טענה זו) כי הוא מייצג גם את קרובי משפחתו, מהווה ניסיון לעקוף את הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 197 לחוק. קרובים אלו לא הגישו תביעה למשיבה, והם אינם זכאים לערור על החלטתה של זו. אם היו אלו מנסים להגיש תביעה כיום בשל ירידת ערך שנגרמה להם בשל אישור התכנית, הרי שתביעה זו הייתה חייבת להידחות על הסף, בשל איחור בהגשתה. הארכת מועד יכולה הייתה להתקבל רק משר הפנים, ולא מהוועדה המקומית או מוועדת הערר. הניסיון להגדיל את תביעת הפיצויים בדרך זו, הינה דרך שאין לקבל בשום פנים ואופן, וראוי לקבוע כי די בכך, בכדי לדחות את הבקשה, אגב חיוב העורר בהוצאות. 28. אשר על כן, ולנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית, תוך חיוב המבקש בהוצאות בסך 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק. בניהפיצוייםועדה מקומית לתכנון ובניה