אופן חישוב שטחי הבניה בדין הישראלי מוסדר בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים בתכניות ובהיתרי בניה), התשנ"ב - 1992. עקרון היסוד של תקנות חישוב שטחים הינו כי כל השטח המקורה נכלל בתחשיב זכויות הבניה. כך, למשל, היה ותכנית מעניקה 100 מ"ר זכויות בניה, ניתן לבנות דירה בת 100 מ"ר כאשר כל השטח המקורה, לרבות השטח מתחת לקירות החיצוניים והפנימיים, נכלל בשטח זה. עם זאת, תקנות חישוב שטחים כוללות שורה של חריגים לעקרון העל דלעיל, חריגים לגביהם נקבע כי למרות שהשטח הינו שטח מקורה, לא יחושב שטח זה כשטח עיקרי אלא כשטח שירות, או במקרים מסוימים לא יחושב כלל. החריג הרלוונטי לדיון שבפנינו מפורט בתקנה 4(ז) לתקנות חישוב שטחים אשר קובעת חריג לעניין השטח מתחת לקירות החיצוניים: "4(ז) עלה עוביו של קיר חיצוני, כולו או מקצתו, על 0.25 מטר, יהיה דין החלק שעוביו עולה על 0.25 מטר, כדין בליטה והוא יחושב כשטח שירות; אולם במקום שלפי כל תכנית או כל דין אחר חייבים לבנות קיר חיצוני בעובי העולה על 0.25 מטר, יבוא במקום 0.25 מטר, העובי המזערי המתחייב לפי התכנית או הדין האחר, לפי הענין." לשון התקנות הינו חד משמעי וברור: השטח מתחת קירות בעובי של עד 25 ס"מ אכן ייספר בהתאם לעקרון הכללי כשטח עיקרי, אולם כל עובי קיר חיצוני עודף מעל לעובי זה לא ייספר כשטח עיקרי אלא כשטח שירות. התקנה גם קובעת חריג לחריג וזאת כאשר התכנית מחייבת עובי קיר מינימאלי אחר, במקרה שכזה מלוא עובי הקיר ייספר כשטח עיקרי.בניהחישוב שטחחוק התכנון והבניהתכנון ובניה