נטען כי באישור התוכנית הוצג מצג מטעה לעניין מספר היחידות בבניין

נטען כי באישור התוכנית הוצג מצג מטעה לעניין מספר היחידות בבניין רקע: הבקשה להיתר נשוא ערר זה עניינה בבקשה לבנית תוספת יחידת דיור בת שתי קומות בבנין קיים, וכן שינויים נוספים, כגון סגירת מרפסות בקומה א', בנית מבנה חדר מדרגות בחזית המזרחית וכן פרטים נוספים הממורטים בבקשה. הבקשה כוללת הקלה אחת וזאת מההוראה בתוכנית הקובעת כי הבניה תתבצע בהינף אחד. הבנין בו מבוקשת הבניה הנוספת מכיל כיום שני דיירים בלבד. מבקשת ההיתר שהינה בעלת הזכויות ביחידה בקומה השניה והעוררים בעלי הזכויות בקומת הקרקע. נציין, כי הן העוררים והן המשיבה 2 אינם הבעלים אלא חוכרים ל - 999 בהתאם לתנאי שטר החכירה. אין מחלוקת בן הצדדים, כי לגבי הבנין נשוא הערר אושרה תוכנית ספציפית - תב"ע 9199א' (להלן: "התוכנית"). העוררים הגישו התנגדות לבקשה, והתנגדותם נדחתה על ידי המשיבה 1 בהחלטה שהינה נשוא ערר זה. הטענות בערר: העוררת הגישו כתב ערר אשר בו כללות מספר טענות, נסקור את הטענות בתמצית ולאחר מכן נדון בהן כסדרן: באישור התוכנית הוצג מצג מטעה לענין מספר היחידות בבניין. והחדרון על הגג אינו יכול להחשב דירת מגורים. יש להסתמך על המלצת המחלקה המשפטית בדיון בהתנגדויות ולסרב לבקשה וזאת על סמך הפרשנות לגבי החדרון שנבנה על הגג. דירת המשיבה 2 תגדל ל - 2 יחידות נוספות ב- 2 קומות באופן בלתי סביר. פגיעה אדריכלית - הדירה תהיה "חנוקה במבנה רב קומות" ובניה גרם המדרגות תגרום "פגיעה קשה ובלתי הפיכה. טענות קנייניות - לגבי הבניה על הגג - לפי שטר החכירה מותר לבנות קומה אחת בלבד. לגבי בנית מבנה המדרגות, מדובר בבניה ברכוש המשותף ללא רוב מתאים. דיון: נקודת המוצא - תב"ע 9119 א' הצדדים אינם חלוקים על העובדה, כי אושרה, ספציפית, לגבי החלקה נשוא הערר תוכנית נקודתית וזאת בסמכות ועדה מחוזית. התוכנית פורסמה למתן תוקף ביום 21.9.06 בילקוט הפרסומים מס' 5580 בעמוד 5027. כאמור לעוררים טענות כנגד תוקף התוכנית וזאת הן לענין ידיעתם על התוכנית והן לגבי מצגים, שלטענתם היוו מצגי שווא, שהובילו לאישור התוכנית. אלא, שלועדה זו אין כל סמכות לדון בטענות הנוגעות לתוכנית בסמכות ועדה מחוזית. חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קבע באופן מפורט היררכיה מסודרת של מוסדות תכנון ושל תוכניות וכן הליכי השגה וערעור על החלטות שונות של מוסדות התכנון לרבות לגבי אישור תוכנית. בהתאם לחוק התכנון והבניה, הליך הערעור על אישור תוכנית כגון תוכנית 9119א' הינו בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים או בבקשת רשות לערער למועצה הארצית. אולם, אין חולק כי לועדת הערר זו אין כל סמכות לדון בהשגה או בערר על תוכנית בסמכות ועדה מחוזית. ראה לענין העדר הסמכות לתקוף תוכנית בסמכות מחוזית, החלטה בערר (ירושלים) 223/05 בנישתי דליה נ' ועדת המשנה לתכנון ולבניה ירושלים ואח': "הועדה המחוזית אישרה תכנית מפורטת נקודתית מס' 5881. העוררת דנן הגישה התנגדותה וזו נדחתה. כל שהיה עליה לעשות הוא לפנות לעתירה מנהלית על החלטת הועדה המחוזית ולא ליצור דיון חדש בועדת הערר המחוזית, שכן אין ועדת הערר המחוזית דנה כערעור על החלטת הועדה המחוזית אשר אישרה תכנית מפורטת נקודתית." ויפים דברים אלו גם לענייננו. למען השלמת התמונה נציין, כי ייתכנו מקרים נדירים ביותר בהם תדון ועדת הערר בתוקף תוכנית בסמכות ועדה מחוזית וזאת בתקיפה עקיפה. אבל מקרים אלו מצומצמים למקרים שעל פניהם ה"תוכנית" בסמכות ועדה מחוזית לאו תוכנית היא, כמו במקרים של זיוף התוכנית או חלק הימנה. אולם, שוב, מקרים אלו הם נדירים שבנדירים. המקרה שבפנינו וודאי שאינו המקרה בו נדון בתוקף התוכנית בסמכות הוועדה המחוזית, כאשר אין כל טענה לזיוף התוכנית או פגם בסדר גודל דומה, וכאשר על פני הדברים אין כל פגם בולט בתוכנית או בהליך אישורה. אשר על כן, מסקנתנו החד משמעית הינה, כי נקודת המוצא לדיון שבפנינו הינה הוראות תוכנית 9119 א' וככל שיש לעוררים טענות כנגדה היה עליהם לפנות לערכאה המתאימה. מהות החדרון על הגג והקמת יחידה נוספת: העוררים ייחדו חלק נכבד מטיעוניהם לענין מהותו של החדרון על גג בית המשיבה 2, כאשר לטענתם אין הוא מהווה יחידה נוספת. אף המשיבה 1 הקדישה לנושא דיון מעמיק לרבות חילוקי דעות עם היועצת המשפטית של המשיבה 1 לענין מהות החדרון. בכל הכבוד הראוי, לטעמנו, אין כל משמעות למהותו של החדרון, בין אם היה יחידת דיור ובין אם לאו. תוכנית 9119 א' קובעת בסעיף 5.1 שעניינו טבלת יעודי קרקע וזכויות בניה, כי הבנין יהיה בן שלוש יחידות דיור. יתרה מזו, אף נספח הבינוי של התוכנית מראה שבמצב החדש הבניין יכיל 3 יחידות דיור, כלומר שתי היחידות הקיימות וכן יחידה שלישית נוספת בת שתי קומות. לפיכך, בין אם החדרון היה, או הינו, יחידת דיור כיום, ובין אם לאו, הרי לאור התוכנית החדשה מותרת גם מותרת הקמת יחידה שלישית, ובענין זה ההיתר תואם את התוכנית. אשר על כן, אנו דוחים את הטענה לענין זה, וקובעים כי הבקשה להקמת היחידה השלישית תואמת את התוכנית שבתוקף. עוד טוענים העוררים בהקשר זה, כי למעשה מדובר בהוספת שתי יחידות דיור. לא מצאנו כל ממש בטענה זו. בבקשה מבוקשת יחידת דיור נוספת. נקודת המוצא הינה כי המבוקש הוא זה אשר ייבנה והנחת המוצא הינה כי מבקשי ההיתר אינם עבריינים בפוטנציה. יתרה מזו, עיון בבקשה להיתר לא מגלה הכנה להפרדה לשתי יחידות דיור, כך שאין אפילו ראשית ראיה בדבר כוונה עתידית שכזו. עוד נבהיר לענין זה, כי על פי התוכנית שבתוקף אמורה הדירה השלישית להיות בת שתי קומות. כאשר התוכנית קובעת מפורשות כי לא יותרו יחידות דיור נוספות ואף תרשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לענין זה. אשר על כן, כל עוד מבוקשת יחידה אחת נוספת בהתאם לתוכנית, וכל עוד אין בהיתר ראשית ראיה להפוך את היחידה המבוקשת לשתי יחידות, יש לדחות טענה זו. פגיעה אדריכלית בעוררים: טוענת העוררת כי הבניה הינה בניה מסיבית אשר תגרום לה לפגיעה קשה ובלתי הפיכה. לטעמנו, אף אם יש ממש בטענות העוררת, ואיננו מביעים את עמדתנו בענין, הרי טענות אלו היו צריכות להטען בהליך אישור התוכנית, ומשלא נטענו, ושהבקשה תואמת את התוכנית (מלבד נושא ההינף האחד שאינו רלוונטי לפגיעה הנטענת), לא ניתן להעלותן כיום, ונבהיר: הלכה ברורה וחד משמעית הינה, כי כאשר מגישים בקשה להיתר התואמת את התוכנית החלה על המקרקעין יהיו מוסדות התכנון רשאים לסרב לתוכנית רק במקרים נדירים ומצומצמים. הלכה זו מוכרת עוד מפסק הדין בענין בג"צ 18/82, חברה קדיש"א גחש"א ת"א נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח', פ"ד לח(1), עמ' 701, ובפסקי דין רבים נוספים (בג"צ 38/87 עמותת ביהכ"נ המרכזי גבעת שפירא נ' הועדה המקומית, פד"י מב (4) 264, בג"צ 663/85 רובינשטיין ושות' בע"מ נ' הועדה המחוזית ת"א, פד"י מב (2) 133, בג"צ 574/81 עיני בע"מ נ' הועדה המקומית קריות, פד"י לו (3) 178,בג"צ 38/87 חדג'ס נ' הועדה המקומית חיפה, פד"י ל (2) 139) אשר צוטטו בהסכמה בהחלטות רבות של ועדר ערר זו, ואין צורך לחזור על כולן. במקרה שלנו הבקשה תואמת את התוכנית החלה על המקרקעין (למעט נושא הבניה בהינף אחד) ואין כל טענה בענין זה. יתרה מזו, הבקשה אף תואמת תוכנית בינוי שהינה חלק מהתוכנית. כך שהיה וקיימת פגיעה בעוררים, הרי זו נובעת מהתוכנית ומנספח הבינוי לתוכנית ולא מהבקשה להיתר או מההקלה לבניה בהינף אחד. בכל מקרה נציין, כי אף אם קיימת פגיעה, הרי אין מדובר בפגיעה חמורה או דרמטית המונעת את השימוש בדירה, אלא בפגיעה מסויימת באיכות החיים, כך שבוודאי שאין בפגיעה מסוג זה להוות טעם שלא לאשר בקשה להיתר תואמת תוכנית. ולסיום בענין זה נזכיר, כי בכל מקרה לעוררים אף עומדת הזכות להגיש תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה לענין הפגיעה הנטענת. אשר על כן, נדחות הטענות לגבי האפקטים האדרכלים של הבקשה והפגיעה בעוררים. טענות הקניין: טוענים העוררים, כי למשיבה 2, אין זכות קנין אשר מאפשרת את הבניה המבוקשת בהיתר. עמדת ועדה זו בענין בחינת הנושא הקנייני בבקשות להיתר הינה עקבית, כאשר העקרון הינו, כי על מוסד התכנון לבחון האם על פניו הוכיח המבקש זכויות קנייניות המאפשרות לו את הבניה המבוקשת. ונצטט מהחלטתנו בענין 114/07 קלינגר ואח' נ. הועדה המקומית הראל ואח': "העקרון שנקבע בהלכות אלו הינו, כי על מוסד התכנון לבחון בחינה ראשונית, מבחינת תנאי סף, האם למבקש ההיתר הזכויות הקנייניות הנדרשות על מנת לבנות את המבוקש על ידו. היה ומבחינה ראשונית זו אכן קיימת זכאות שכזו, הרי שמוסד התכנון ידון בבקשה וייבחן אותה מבחינה תכנונית, ורק במקרה שכבר על פני הדברים ניתן לראות שאין למבקש זכויות קניין המאפשרות הוצאת היתרי בניה, הרי שמוסד התכנון לא יידון בבקשה, היות ודיון שכזה יהיה דיון סרק ויהווה בזבוז משאבים לציבור. חשוב להבהיר, עצם הסכמת מוסד התכנון לדון בבקשה להיתר אינה קובעת דבר לגבי טיב הזכויות הקנייניות של המבקש, כל שיש בכך לומר הינו שמוסד התכנון סבור שעל פני הדברים יש למבקש זכויות. אולם, מוסד התכנון מעבר לבחינה ראשונית של הזכויות לא נכנס למחלוקות קנייניות ובוודאי שאינו מכריע בהם." עוד ראה לענין בחינת הנושא הקנייני, החלטה המפורטת בענין ערר (ירושלים) ערר 200/07 (ירושלים) נוקראי נ. הוועדה המקומית ירושלים ואח'. נבחן עקרון זה לגבי המקרה שבפנינו. לצורך כך יש להבחין בין הבניה על הגג עבור היחידה נוספת לבין סגירת מבנה לצורך גרם מדרגות בחזית המזרחית. לענין הבניה על הגג, הרי שהמשיבה 2 עומדת בתנאי הסף הקניינים. אין מחלוקת כי הגג צמוד אליה והיא רשאית לבנות עליו. אף לגבי זכויות הבניה אין מחלוקת, כי זכויות הבניה על הגג שייכות לה. טוענים העוררים, כי לפי הפרשנות שלהם לשטר החכירה ולתקנון זכויות הבניה על הגג מוצו בעבר על ידי המשיבה 2 בבניית החדרון. טענה זו הינה דוגמא מובהקת לטענה שאינה אמורה להתברר במוסד תכנון. מדובר בשאלה מורכבת של פרשנות התקנון ושטרי חכירה מורכבים, כאשר למוסד התכנון אין את הכלים ואין את הסמכות לדון בה. לעניינו די בכך שהמשיבה 2 הראתה על פני הדברים כי הגג מוצמד אליה וכי זכויות בניה מוצמדות אליה (ואיננו נדרשים לקבוע אילו זכויות בניה) על מנת לעמוד בעקרון המנחה המפורט לעיל, ואין צורך, וגם אין סמכות, לדון בטענות מרוכבות שכנגד. ונזכיר את האמור לעיל, שאין בקביעתנו זו בכדי לקבוע מסמרות לענין חלוקת זכויות הבניה, אלא שכל שיש בה הינה לקבוע שלצורך בקשה להיתר עמדה המשיבה 2 בנטל הלכאורי. לענין בנית מבנה המדרגות, המצב שונה. אין ספק כי מדובר בהרחבה המתבצעת על גבי הרכוש המשותף, כאשר מדובר במבנה אשר מייחד חלק מהרכוש המשותף למשיבה 2. על מנת לעבור את המבחן העקרוני לגבי זכות הקנין היה על המשיבה 2 להוכיח או כי רכוש משותף זה הוצמד אליה (ואין מחלוקת שלא כך הם פני הדברים) או כי יש לה הסכמה של 75% מהבעלים (ואין מחלוקת כי גם בתנאי זה אין היא עומדת), לפיכך, לטעמנו, לא עמדה המשיבה 2 בהוכחה, ולו גם לכאורית, של זכות קנין המאפשרת את הבניה המבוקשת של מבנה חדר המדרגות. נציין, כי ועדת ערר זו, קבעה לא אחת, כי בהרחבה לגבי הרכוש המשותף תנאי הסף הינו חתימה של 75% מהבעלים, אחרת מוסדות התכנון מכלים זמנם לשווא בבקשות שאינן ישימות. ראה לדוגמא: ערר (ירושלים) 152/02 רוזנר ואחרים נ. הועדה המקומית ירושלים ואח': "ועדת ערר זו סבורה, כפי שעולה מהחלטות קודמות שלה בעררים אחרים, כי יש מקום וחשיבות לבדוק האם מבקש ההיתר הוא בעל הנכס, ובמקרה של רכוש משותף, על המבקש להראות כי יש בידיו הסכמה של 75% מבעלי הרכוש המשותף לבנייה על הרכוש המשותף. להכרעה זו כבר התייחסנו בעררים קודמים כגון ערר: 187/01, 191, 193, 194, וכך כתבנו: "תנאי להגשת בקשה הינו כי בעלי הנכס יחתמו על הבקשה. במקרה של בנייה ברכוש המשותף, התנאי הבסיסי וההתחלתי הינו כי יחתמו על הבקשה 75% מבעלי הרכוש המשותף. עולה מהאמור לעיל כי כלל לא ניתן לבנות על הרכוש המשותף, כאשר ברור בוודאות שלא תהיה הסכמה כנדרשת על פי חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, להלן חוק המקרקעין. לשון החוק וגם ההגיון הפנימי שבו מלמדים כי תחילה יש לקבל הסכמה מ - 75% מבעלי הדירות בבית המשותף ורק לאחר מכן ניתן להגיש בקשה להיתר בניה." טוענת המשיבה 2, כי די בכך שהוועדה המחוזית אשרה את התוכנית על מנת להראות כי הינה עוברת מבחן הסף של זכות הקנין. אין בידנו לקבל טענה זו. המבחן הקנייני לצורך אישור תוכנית שונה מהמבחן לצורך קבלת היתר בניה. ונבהיר: לצורך קידום ואישור תוכנית דורש סעיף 61א' (ב) לחוק התכנון והבניה תנאי סף של "בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע". כלומר, המחוקק הרחיב את חוג אלו שיכולים ליזום תוכנית מעבר לבעלים גם לגבי "כל מי שיש לו ענין בקרקע". מובן, כי הרחבה זו אינה חלה לגבי מבקש היתר בניה. בהתאם לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970, רק הבעלים (או החוכר לדורות) רשאי לבקש היתר בניה (אכן בהתאם לתקנות אין צורך בכלל הבעלים, אך חייב להיות חתום לפחות בעלים (או חוכר לדורות אחד)), ואין די במי "שיש לו ענין בקרקע". לפיכך, העובדה כי אושרה תוכנית אינה קובעת דבר במישור הקנייני של הזכות להוצאת היתר. זאת ועוד, המשיבה 2 הודתה בדיון כי הוועדה המחוזית דורשת 50% מהבעלים על מנת לקדם את התוכנית. מספר זה אולי תואם את הדרישה החוקית לגבי "מי שיש לו ענין בקרקע" אך אין ספק כי אינו מאפשר את הוצאתו של ההיתר או את בניית המבוקש בו בפועל. אשר על כן, אנו קובעים כי לענין בנית מבנה עבור המדרגות, לא עומד המבקש בתנאי הסף הקניינים ובנקודה זו הערר מתקבל. במאמר מוסגר נציין, כי בכך גם יש מענה לטענות הפגיעה באיכות החיים עקב מבנה חדר המדרגות. עם זאת, אנו סבורים, כי אין כל מניעה שהמשיבה 2 תמשיך את המדרגות הקיימות ובמהלך מדרגות נוסף תחברו לקומה הנבנית, וזאת כמדרגות חיצוניות לא ללא בנית מבנה. לענין זה המצב הקנייני שונה, היות ואין מדובר בייחוד החצר המשותפת של הבניין למשיבה 2, אלא רק בשימוש בחלל הרום מעל הרכוש המשותף. השאלה האם צריך רוב של 75% גם לגבי שימוש בחלל הרום מעל הרכוש המשותף, או שבעל הדירה הגבוהה זכאי להשתמש בחלל זה (נניח להקמת מרפסת) הינה שאלה קניינית מורכבת שאין לגביה הכרעה חד משמעית בפסיקה. כל מקרה, וודאי שועדת הערר אינה מוסכמת, ואף אין לה את הכלים לדון בה. במקרה שלפנינו די בכך שלכאורה זכאית המשיבה 2 להשתמש בחלל רום זה מבחינה קניינית על מנת לעבור את הסף הקנייני הנדרש לשם דיון בבקשה להיתר. ושוב אין בקביעה זו על מנת להכריע בנושא הקנייני. אשר על כן, אנו קובעים, כי המשיבה 2 תהיה רשאית לתקן את הבקשה כך שבמקום מבנה מדרגות יבנה מהלך מדרגות חיצוני נוסף למדרגות הקיימות. הקלה מהינף אחד: כאמור לעיל, ההקלה היחידה שנתבקשה בגין התוכנית היא לגבי הוראות סעיף 5.3 הדורשות בניה בהינף אחד. נציין כי בכתב הערר לא נשמעה כל טענה של העוררים בענין זה, לעומת זאת בדיון הרחיבו העוררים בענין. בכל הכבוד, לא ברורה טענת העוררים בענין, הרי מדובר בבנין בין שתי קומות ושני בעלים בלבד. יתרה מזו, הם הדיירים של הקומה הראשונה. לפיכך, הבניה בהינף אחד תלויה קודם כל בהם, כך שהיה ויירצו הם יכולים לבנות את המותר להם בכל עת, ומעליהם תבנה המשיבה 2. יובהר, בניית המותר לפי התוכנית לעוררים אינה תלויה כלל בבניית המשיבה 2. לפיכך, העוררים אינם יכולים מחד, לומר שהם אינם מעוניינים לבנות לפי התוכנית ומאידך הינם מתנגדים להקלה מבניה בהינף אחד. קבלת עמדה שכזו משמעותה מתן זכות וטו לעוררים על כל בניה מכוח התוכנית ולא לכך התכוונה התוכנית. אף מבחינה עניינית מהותית לא מצאנו כל נימוק של ממש כיצד ההקלה מהבניה בהינף אחד גורם להם נזק כלשהו. בפרט נכונים הדברים כאשר בנית מבנה חדר מדרגות סורבה על ידנו. ושוב נזכיר, כי העוררים יכולים, גם כעת, להצטרף לבקשה, ולבנות בהינף אחד את אשר מותר להם על פי התוכנית, כך שרק לאור סירובם לבצע את המותר על פי התוכנית נדרשת ההקלה. אשר על כן, אנו סבורים, כי סביר, נכון וראוי להיענות לבקשה להקלה מהדרישה לבניה בהינף אחד. טענות נוספות: במהלך הדיון שהועלו על ידי העוררים טענות נוספת שלא נטענו בערר. למרות שמבחינה פורמאלית לא היה מקום לדון בהן, הרי מהיותנו מוסד תכנון בחנו גם טענות אלו. חניה - מדובר על תוספת יחידת דיור אחת. לפיכך, יש ליתן פתרון חניה בהתאם לתקן החל במקום, לתוספת יחידת דיור. משמעות עבירת בניה על ידי המבקש - הוצג בדיון היתר שניתן לחדרון על הגג, ולפיכך, על פני הדברים, לא בוצעה עבירת בניה. סיכום: מן האמור לעיל עולה, כי הערר נדחה ברובו למעט נושא מבנה חדר המדרגות, אשר אינו מאושר. עם זאת, המשיבה 2 תהיה רשאית להגיש לאישורה של הועדה המקומית תוכנית מתוקנת ללא חדר מדרגות ועם מדרגות חיצוניות בלבד. בשולי החלטה זו מצאנו לנכון לקרוא לצדדים לבוא להדברות ביניהם, בין היתר, לגבי יישום תוספת הבניה של העוררים מכוח התוכנית, הדברות אשר לטעמנו יכולה להיטיב עם שני הצדדים גם יחד. הטעיהבניין