בקשה להקמת שתי אנטנות עוקץ על מעקה הגג של מלון

בקשה להקמת שתי אנטנות עוקץ על מעקה הגג של מלון ערר על החלטה שלא לאשר הצבת שתי אנטנות עוקץ על בניין קיים. רקע מדובר על בקשה להקמת שתי אנטנות עוקץ על מעקה הגג של מלון קיסר בירושלים. על הגג קיימות כיום 4 אנטנות עוקץ נוספות בהיתר של חברת סלקום. אין מחלוקת, כי הבקשה תואמת את תמ"א 36 מבחינת מספר העוקצים וביתר הפרמטרים הנדרשים על פי תמ"א 36. עם זאת, הבקשה מחייבת יידוע הציבור וזאת לאור טווחי ההשפעה המפורטים בתמ"א 36. לאור הליך יידוע הציבור, הוגשה התנגדות על ידי דיירים בבניינים שכנים. לאחר שמיעת ההתנגדויות, החליטה המשיבה מס' 1 לדחות את הבקשה. המשיבה מס' 1 קבעה אמנם כי אין חשש לקרינה, אולם לאור "רגישות הציבור" ולמרות חוות דעת המשרד לאיכות הסביבה המסירה חשש מקרינה, החליטה לסרב לבקשה. הערר על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. בערר פירטה העוררת, כי הבקשה להיתר תואמת את תמ"א 36. העוררת צירפה את כל המסמכים המוכיחים כי אין כל חשש מקרינה, לרבות אישור המחלקה לאיכות הסביבה, אישור הממונה על הקרינה הסביבתית, אישור הממונה לעניין חוק הקרינה הבלתי מייננת ואף צירפה סקר בטיחות. בנסיבות אלו, טענה העוררת אין כל נימוק מהותי לדחיית הבקשה להיתר. דיון כללי בחנו את הבקשה להיתר ואת הנספחים שצורפו לה, ולטעמנו הבקשה הינה בקשה התואמת את תמ"א 36. למעשה, אין טענה ממשית כי הבקשה להיתר אינה תואמת את תמ"א 36. במצב דברים שכזה כאשר אין מחלוקת של ממש, כי הבקשה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין, ההלכה הינה, כי מוסדות התכנון יסרבו לבקשה התואמת תכנית רק במקרים נדירים. ראה לענין זה פסק הדין המנחה בסוגיה בענין בג"צ 18/82, חברה קדיש"א גחש"א ת"א נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א ואח', פ"ד לח(1), עמ' 701, אשר צוטט בהסכמה בהחלטות רבות מספור של בתי המשפט ומוסדות התכנון. לפיכך, על מנת שהמשיבה מס' 1 תהיה רשאית לסרב לבקשה להיתר זו, עליה להראות כי קיימות אותן נסיבות מיוחדות, המצדיקות סירוב לבקשה תואמת תכנית. מלבד אותן נסיבות מיוחדות ונדירות, תמ"א 36 בעצמה העניקה לועדות המקומיות מרווח שיקול דעת לסרב לבקשות מכוחה, אולם זאת בנושאים של עיצוב ואדריכלות ולא משיקולי קרינה. במקרה שבפנינו ציינה המשיבה מס' 1 בהחלטתה נימוק אחד (המהווה לטעמה נסיבה מיוחדת המצדיקה סירוב לבקשה להיתר) והוא התחשבות ברגישות הציבור. נציין, כי אין כל טענה של המשיבה 1, או של המתנגדים, לגבי העיצוב או האדריכלות של האנטנות המבוקשות. קרינה חשש מקרינה סלולארית הוא חשש החוצה שכבות בקרב הציבור הישראלי. אולם, מוסדות התכנון אינם יכולים לקבל החלטות על סמך חשש כזה או אחר שפשה בציבור, אלא על סמך נתונים, עובדות ומחקרים, וכמובן לאור הקבוע בחוק. הדין הקובע לנושאי הקרינה הינו תמ"א 36 וההוראות מכוחה. לפיכך, משאושרה תמ"א 36 ופורסמה ההנחה לה מחויבים כל מוסדות התכנון הינה, כי קיום התנאים הקבועים בתמ"א 36 מבטיח את הציבור מנזקי הקרינה, היה וקיימים כאלה. האיזון בין הרצון לקיום רשת סלולארית יעילה וזמינה לבין החשש מקרינה נעשה על ידי המחוקק במסגרת תמ"א 36, ואין מקום לעריכת איזון כזה על ידי מוסדות התכנון העוסקים בהליכי רישוי וזאת על מסך תחושות וחששות. המחוקק קבע במסגרת תמ"א 36 מה הם המסמכים, האישורים וחוות הדעת הנדרשים להקמת אנטנות סלולאריות, כך שיובטח כי לא יהיו נזקי קרינה. לפיכך, משהוגשו מסמכים אלו (ובמקרה שלפנינו אין מחלוקת כי הוגשו) נקודת המוצא הינה, כי אין סכנת קרינה וזאת לאור אישור הגורמים המוסמכים לפי קריטריונים שקבע הדין. לטעמנו, היה ומוסד התכנון סבור כי נפל פגם באישורים או בחוות הדעת המקצועיות, רשאי הוא להזמין חוות דעת מקצועיות נגדיות ואז, לאמץ חוות דעת אחרות אלו, כמובן בנימוק מתאים מדוע הועדפה חוות דעת מומחה א' על פני חוות דעת מומחה ב'. בכל מקרה, ברור ונהיר, כי מוסד התכנון אינו רשאי לדחות חוות דעת מקצועיות ולסרב לבקשה להיתר להקמת מתקן תקשורת סלולארי רק מכוח חשש ערטילאי לסכנת קרינה, חשש שאינו מתבסס על חוות דעת מקצועית כלשהי. לפיכך, לא ניתן לסרב לבקשה להיתר שבפנינו מטעמי סכנת קרינה. רגשות הציבור באופן כללי, איננו רואים מניעה להביא במסגרת שיקול התכנון אף פרמטר של רגשות הציבור. התחושה וההרגשה של ציבור מסוים, או כללי, ביחס לתכנון מסוים בהחלט יכולה להוות שיקול בנדבך השיקולים של מוסד תכנון לאשר או לדחות תכנון מסוים. אולם, יש לתחום את ההתחשבות בפרמטר זה של רגשות הציבור בשני מישורים: במישור הראשון, יש להבחין בין הליכי תכנון לבין הליכי רישוי. בעוד שבמסגרת הליכי תכנון שיקול דעת מוסדות התכנון רחב יותר וניתן להביא במסגרתו גם שיקולים של רגשות הציבור, הרי בהליכי רישוי, ובפרט בהליכים שהינם תואמים תכנית, יכולת מוסד התכנון לשקול שיקולים רחבים בכלל ושיקולי רגשות הציבור בפרט, הינה מצומצמת מאוד. המישור השני הינו לגופם של דברים, כך שההתחשבות ברגשות הציבור צריכה להיעשות כאשר רגשות אלו מבוססים בצורה זו או אחרת על נתונים אובייקטיביים ואמיתיים ולא חששות שווא. במקרה שבפנינו, מדובר בהליך רישוי התואם תכנית ורגשות הציבור, כפי שהסברנו לעיל בנושא הקרינה, הינם רגשות כלליים אשר אינם מבוססים על עובדות. לפיכך, לא ניתן במקרה שלפנינו לסרב לבקשה להיתר רק על סמך רישות הציבור, ללא נימוק מהותי ואובייקטיבי התומך ברגשות אלו, בפרט שאנו עוסקים בהיתר התואם תוכנית. עוד על העדפת חוות דעת מקצועיות ואובייקטיביות על פני חששות כלליים של הציבור ר' החלטת ועדת הערר מחוז דרום בערר (דרום) 6101/07 ברקוביץ' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד ואח' וכן החלטת ועדת הערר מחוז י-ם בערר 400/08 אבקו כימיקלים בע"מ נ' הועדה המקומית בית שמש ואח'. נציין כי הלכה זו לגבי העדר סמכות לסרב להקמת אנטנות סלולאריות עקב רגישות הציבור בלבד הינה הלכה מבוססת היטב בפסיקת ועדות הערר וכן בתי המשפט על ערכאותיהם השונות. ר' למשל החלטת וועדת הערר מחוז תל אביב בערר (ת"א) 5023/03 פרטנר תקשורת בע"מ נ. הועדה המקומית הרצליה: "המשיבה כפופה איפוא להוראות תוכנית המתאר הארצית כפי שהיא כפופה להוראותיהן של תוכניות מתאר ארציות אחרות והיא חייבת לתת היתרי בניה התואמים את הוראות תוכנית המתאר הארצית..." טענות המשיב מס' 2 המשיב מס' 2 הינו דייר המתגורר בסמוך לאתר האנטנה המבוקשת. המשיב מס' 2 העלה במסמך מטעמו טענות טכניות, המתייחסות למרחקים שסומנו וכן להעדר סימון מרפסת לכיוון האנטנה. עיון בנספחים שהגישה העוררת אינו מגלה בבירור האם יש ממש בטענותיו, והאם אכן נבדקו טווחי הבטיחות ביחס למרחקים שמציין המשיב 2. לפיכך, אנו מורים כי תנאי להוצאת ההיתר יהיה אישור מטעם המחלקה לאיכות הסביבה של עיריית ירושלים וכן אישור עורך הסקר, כי טענות המשיב מס' 2 נבחנו וכי האנטנות המבוקשות עומדות בכל התקנים, גם לאחר שטענות המשיב 2 נלקחו בחשבון. סיכום לאור האמור לעיל אנו מקבלים את הערר, וקובעים כי ניתן יהיה להוציא את ההיתר לאנטנות המבוקשות. ההיתר יוצא רק לאחר שיוגשו האישורים המפורטים בסעיף 41 לעיל ביחס לטענות המשיב מס' 2. גגאנטנותבית מלון