האם בפסק הדין נוצר מעשה בית דין, המונע את האפשרות לדון בתביעה הנוכחית, ומהווה עילה לסילוקה על הסף. הנתבעים הפנו, בהקשר זה, לע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, בו חזר בית המשפט על הרציונליים לכלל של מעשה בית דין: "בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העשויה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (להרחבה ראו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991) 15-12)". שיקולים אלה יפים אף לענייננו, אם וככל שהעילה בשתי תביעות, תביעת 2011 והתביעה הנוכחית, זהה. ביסוד טענתם של התובעים לפיה תביעת 2011 והתביעה הנוכחית אינן עוסקות באותה עילה, ניצבת טענתם לפיה התביעה הנוכחית מושתתת על ההסכם (משנת 2008), בעוד שהמרצת הפתיחה שנדונה והוכרעה בפסק דינו של כ' השופט כבוב, עסקה בהסכם שנחתם עם יואל בשנת 2005. לשיטתם, התנהלות הנתבעים ביחס להסכם 2008 לא נדונה, ולמצער לא הוכרעה, בפסק הדין בתביעת 2011, ועל כן אין מעשה בית דין ביחס לעילה זו, ואין הם מושתקים מהעלאתה כעת. טענת התובעים לפיה התביעות הושתתו על הסכמים שונים, מקובלת עלי. אכן, הסעדים בתביעת 2011, ובתביעה הנוכחית, נתבעו מכוחם של הסכמים שונים. עם זאת, מסקנתם של התובעים, לפיה התביעות בגין ההסכמים השונים שוללת את היותן באותה "עילה", אינה עולה בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה. "עילה", בהקשר של השתק עילה ומעשה בית דין, מתפרשת במובן הרחב: "לצורך המבחן של זהות העילה נקבע, כי המושג "עילת תביעה" "...הוא רחב וחורג מעבר למשמעותו הרגילה, כשהשיקול הקובע הוא שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה"". ...המבחן הוא אם יכול התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות, למעשה, בתובענה אחת. מפאת עיקרון זה וההגדרה הרחבה של המושג "עילת התביעה" בהקשר להשתק עילה, אזי "גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת, אין לדקדק במרכיבים משניים ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה". לשון אחר: אם שני ההליכים מתייחסים לאותה מסכת עובדתית ולאותן פעולות שהיו בין הצדדים, אזי גם אם כתב הטענות בהליך הראשון אינו זהה לכתב הטענות המאוחר יותר, ואפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת - יחול העיקרון של מעשה בית דין" (מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (2007) (להלן: "קשת"), כרך א', בעמ' 670-669, וההפניות שם). מהן, אם כן, העילות בכל אחת מן התביעות? התובעים הגישו בשנת 2011 המרצת פתיחה לפיה סולקו מהתקשרות עם החברה, תוך שהחברה נמנעה מלשלם את התמורה המגיעה להם עבור שירותי ייעוץ שהיו, במהותם, שירות של גיוס משקיעים והשגת עסקאות עבור החברה. המרצת הפתיחה הוגשה לאחר חתימתם של שלושה הסכמים (משנת 2005, 2006 ו-2008), ולאחר סילוקם המוחלט והסופי מההתקשרות עם החברה, לרבות מההסכם, עליו מושתתת התביעה הנוכחית. העילה, העומדת במרכזה של התביעה הנוכחית, התגבשה עוד קודם להגשת תביעת 2011, גם אם הסעדים המתבקשים בעטיה עדיין לא היו ברורים לתובעים כל צורכם, בעת הגשת תביעת 2011. על כן, בראייה כוללת, מתקיים מכנה משותף ממשי בין התביעות, אף על פי שהושתתו על הסכמים שונים. בכך, מתקיים במקרה שלפניי מבחן זהות העילה, לפיו נוהגים בתי המשפט להכריע אם מתקיים מעשה בית דין בשל השתק עילה. מבחן זה בואר בע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ מיום 4.3.2010: "...כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (2003) (להלן: עניין זיסר); עניין חזן, פסקה 7; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 112-114 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). עוד נפסק כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות (ראו: עניין זיסר, 181; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 453 (2004); עניין חזן, פסקה 7; גורן, 113). ודוק: אין צורך שההליך הראשון יכלול את כל המרכיבים הנכללים בהליך הנוסף וכדברי השופטת א' פרוקצ'יה: מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (עניין זיסר, 181)". נוסף על הדמיון הברור בין העילה בכל אחת מהתביעות, המסקנה בדבר קיומו של מעשה בית דין והשתק עילה מתחזקת נוכח העובדה שהנתבעים, בתגובתם להמרצת הפתיחה (תביעת 2011), שטחו בפני בית המשפט עובדות רבות הנוגעות להסכם, ואף העלו טענה לפיה בתכתובות שהוחלפו בין הצדדים, השמיע יואל טענות לזכויות המגיעות לו מכוח ההסכם, טענות שהוכחשו מכל וכל על ידי הנתבעים. הנתבעים הביעו, באותה נשימה, התנגדות לטענת יואל לפיה הוא מתעתד, ולכל הפחות שומר לעצמו את הזכות, להגיש תביעה בגין זכויות נטענות אלו (סעיף 28 לתגובה להמרצת הפתיחה). זהו, למעשה, לב העניין. אילו ביקשו התובעים לפצל בין סעדים שונים על יסוד ההסכמים השונים ולדון, במסגרת המרצת הפתיחה, רק בחלק מהם (למשל בשל פשטותן היחסית של העובדות הנוגעות הסכמי 2006-2005, אשר אפשרה את הגשתה של המרצת הפתיחה, לעומת המורכבות היחסית של עובדות הפסקת ההתקשרות שיסודה בהסכם 2008 - כנטען בסעיפים 16-14 להמרצת הפתיחה), היה עליהם לבקש לעשות כן. התובעים אף הודיעו בהמרצת הפתיחה, בזו הלשון: "...משכך, יפעל המבקש במסגרת המרצת פתיחה זאת לקבל סעד בעניין התמורה שלא שולמה בנוגע לחוזה משנת 2005, ומצהיר על כך כי הוא יפנה בהליכים בעניין ההסכם המאוחר יותר ולמען הסר כל ספק אין בהגשת המרצת פתיחה זו כדי למצות את זכויותיו וטענותיו של המבקש בכל הקשר שהוא". אלא, שאין די בהודעה כאמור. מהותה ותכליתה של ההודעה המצוטטת לעיל (מתוך סעיף 16 להמרצת הפתיחה) היא בקשה לפיצול סעדים, אשר על בעל דין המבקש לפצל סעדיו בין תביעות להגישה, לפי תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשנ"ד-1984. אולם, בקשה לפיצול סעדים כשמה כן היא - בקשה, ולא "הודעה" (או "הצהרה", כלשון התובעים בהמרצת הפתיחה) חד צדדית, אשר בעל דין מורשה להודיעה לבית המשפט ובכך לפצל, על דעתו, בין תביעות שונות הנובעות ממסכת עובדתית אחת, הידועה לו במועד הגשת ההליך הראשון המוגש על ידיו. "לתובע יותר לתבוע את כל הסעדים המתאפשרים לו, בין במצטבר ובין לחילופין, אך אפשר שהתובע יחליט לתבוע רק סעד אחד או מקצת הסעדים שהוא זכאי להם. במקרה שהתובע בחר להצטמצם בבחירת סעדיו, הוא ייחשב כמי שמחל על יתרת הסעדים שהיה זכאי להם. לכלל זה יוצא מן הכלל: ההיתר לפיצול סעדים שבית המשפט רשאי לתיתו. היתר זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. בתי המשפט אינם ששים להיענות לבקשות לפיצול סעדים, והרשות לא תינתן אלא בהתקיים נסיבות המצדיקות את נתינתה" (קשת, בעמ' 615). בהערת אגב יוער, כי דומה שהתובעים היו ערים לכך ובהגישם את כתב התביעה הנוכחי, שילבו בו גם, כאמור, בקשה לפיצול סעדים (סעיף 6 לכתב התביעה). מהמרצת הפתיחה, נפקדה בקשה כזו. לא זו בלבד שבקשה לפיצול סעדים לא הוגשה על ידי התובעים במסגרת המרצת הפתיחה, אלא שספק אם בקשה כזו הייתה נענית בחיוב. יחסי הצדדים ההסכם (משנת 2008), כמו ההסכם שנדון בהמרצת הפתיחה, כבר ניתקו בעת הגשת התביעה. בנסיבות אלה, אפשר שבית המשפט היה מעריך כי הצדדים עתידים להביא ראיות דומות להוכחת טענותיהם ביחס לשני ההסכמים גם יחד, ועל אף רצונם של התובעים לקבל סעד בהמרצת פתיחה, הליך מקוצר יחסית, היה חותר למנוע כפל התדיינויות, על כל הכרוך בו מבחינת יעילות הדיון (לצדדים ולבית המשפט), וסופיותו. כך או כך, היה על התובעים להגיש בקשה כאמור, או לכל הפחות להעלותה במסגרת הדיון שהתקיים בפני בית המשפט, על מנת לאפשר לנתבעים להשמיע את טענותיהם ביחס לבקשה כזו. יתרה מזאת. יש מקום להתייחס גם לאחת מטענות הנתבעים לגופו של עניין, אשר הובאה במסגרת התגובה שהגישו להמרצת הפתיחה. לטענת הנתבעים, בהסכם 2008 נקבע כי הוא גובר על כל הסכמה מוקדמת בין הצדדים וממצה באופן סופי ומוחלט את כלל טענות המבקש (המבקש שם, הוא התובע 1 כאן). אמנם, פסק הדין, שניתן על דרך הפשרה, בעקבות הסכמת הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בדרך זו, לא דן במישרין בהסכם 2008. עם זאת, נאמר בו במפורש כי הוא ניתן "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את השתלשלות ההתקשרות בין הצדדים החל משלהי שנת 2005 ועד שנת 2010, את מצבה של החברה נכון להיום, את טיעוני הצדדים, וכל החומר שמצוי בתיק..." (ההדגשות שלי - ד.ק.). משמעות הדברים היא, כי בשונה מטענות התובעים בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, בית המשפט הביא בחשבון גם את ההסכם, ואת טענות הצדדים - ככל שבחרו להעלותן - ביחס אליו, כמו גם את הטענות ביחס לעסקאות הנדונות בתביעה הנוכחית. על יסוד שקילתן של כל טענות אלו גם יחד, הכריע כב' השופט כבוב כפי שהכריע. על רקע אמירות מפורשות אלו, הן של הנתבעים (במסגרת תגובתם להמרצת הפתיחה), הן של כב' השופט בפסק הדין, אין מקום לטענה, כי עניין סילוקם של התובעים מההתקשרות עם החברה לא מוצה, או כי קיימות להם זכויות מכוח הסכם 2008, אשר טרם נדונו. בדין טענו הנתבעים, כי עילה שנדונה בהליך משפטי נבלעת בהכרעתו, ואין להיזקק לה בהליכים עתידיים. טענת התובעים, לפיה "ההמרצה דיברה אך ורק על הסכמי DSEM ו-SVIC" נכונה, אלא שהתגובה להמרצת הפתיחה הרחיבה את היריעה שעמדה להכרעת כב' השופט כבוב, גם לעבר טענות ביחס להסכם. כפי שעולה מלשון פסק הדין באופן ברור, גם זכויות הצדדים מכוח ההסכם והתנהלותם ביחס אליו, הובאו בחשבון, בעת שכב' השופט פסק על דרך הפשרה. על כן, למרות שלא הוגדרו בעת תיחום העילה בהמרצת הפתיחה, יש לקבוע כי העילות מכוח ההסכם הוכרעו בפסק הדין, נוצר לגביהן מעשה בית דין, ממנו נגזר גם השתק עילה. ד. התייחסות ליתר טענות הנתבעים בבקשה לאור המסקנה לעיל, לפיה תביעת 2011 יצרה מעשה בית דין והשתק עילה שתוצאתו היא קבלת הבקשה לסילוק, מתייתר הצורך לדון ביתר טענותיהם של הנתבעים בבקשה - הטענה להעדר עילה ולהעדר יריבות כלפי הנתבעים 4-2, הטענה להיות התביעה קנטרנית וטורדנית והטענה לחוסר תום לב ולשימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, למעלה מן הצורך, אבהיר בקצרה כי אני מוצאת לנכון לקבל גם את הטענה לפיה כתב התביעה נעדר עילה או יריבות ביחס לנתבעים 4-2. אמת נכון הדבר, כטענת התובעים, הנתבעים 4-2 לא היו חלק מן הצדדים לתביעת 2011. אולם, הוספת הצדדים 4-2 להליך בתביעה הנוכחית, נעשה רק על יסוד היותם בעלי מניות בנתבעת 1, וזאת מבלי שהונחה כל תשתית - אף לא לכאורה - לקיומה של עילה אישית נגדם (להוציא, אולי, את הנתבע 2, אליו אתייחס מיד). בלשון רפה נטען, כי הוראת סעיף 6 לחוק החברות מאפשרת הגשת תביעה כלפי נתבעים אלו, אך הא ותו לא; לא הועלתה ולו ראשית טענה להצדקת הפעלתה של הרמת מסך במקרה הנדון. ביחס למשיב 2 טענו הנתבעים, כי הוא זה שהביא לסילוקם מההתקשרות עם החברה. אך אפילו אם יש ממש בטענה זו, הנתבע 2 פעל בעניין זה בשמה של החברה, כנציגה, כחליפה, וודאי מתקיים ביחס אליו הכלל בדבר צדדים קרובים. לפיכך, בבואתו של השתק העילה, היא גם השתק פלוגתא ביחס למעשיו של הנתבע 2. ה. סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מחמת מעשה בית דין, מתקבלת. התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי דינם בסכום כולל של 10,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מעשה בית דיןשאלות משפטיות