עבירה של פציעה כשהעבריין מזויין, לפי סעיף 334 + 335(א)(1) של חוק העונשין, התשל"ז-1977 ד. המשיב כפר בעובדות כתב האישום לפיכך נפרשה מסכת הראיות בשלמותה בפני בית משפט קמא שבהכרעת הדין מיום 3.6.2012 קבע, כי הוכח מעבר לספק סביר שהמשיב ביצע את העבירה המיוחסת לו. ה. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, שעדות המתלונן נתמכת בתעודה רפואית (ת/3), וכן גיליון תצלומים (נ/1), ואלה מתעדים 4 סימני צלקת ברורים במספר מקומות בראשו של המתלונן, כל זאת שעה שהמשיב קושר עצמו לאירוע ואין לו הסבר לחבלות. לפיכך, הרשיע בית משפט קמא את המשיב, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ו. הוזמן תסקיר שירות המבחן ממנו עולה, שאין למשיב הרשעות קודמות. המשיב מודה בביצוע העבירה נשוא הדיון, מביע צער על התנהגותו האלימה כלפי המתלונן, ומבטא חרטה על הפגיעה בו. תחילה טען המשיב, כי מעשיו היו כתוצאה מהתנהגותו הפוגענית של המתלונן כלפיו, אך בהמשך הכיר המשיב בכשלונו ההתנהגותי ובקשייו לשלוט על כעסיו עת חש עלבון ותסכול מול המתלונן. ז. התרשמות שירות המבחן הייתה שהמשיב איננו בעל תפיסות ודפוסי התנהגות שוליים ותוקפניים. יחד עם זאת, במצבי דוחק וקונפליקט, עלול המשיב לפעול מתוך דחף וללא שיקול דעת מותאם. שירות המבחן הוסיף בתסקירו, שלהערכתו, הסיכון להישנות עבירות דומות נמוך, זאת בנוסף להליכים המשטרתיים והמשפטיים שחידדו עבור המשיב את חומרת התנהגותו והבהירו בפניו את גבולות החוק. ח. שירות המבחן סבור, שהמסגרת המשפחתית הנורמטיבית והמגובשת של המשיב, תסייע בהפחתת הסכנה להישנות מעשים דומים בעתיד. התסקיר מסיים את דבריו בציינו, כי נוכח מאפייני אישיותו החיוביים של המשיב, ויכולת ההפנמה והתובנה שלו, וכן מערכות תמיכה והכוונה יעילות, אין צורך לגייס את המשיב להליך טיפולי במסגרת שירות המבחן. מכאן ההמלצה שבתסקיר, להטלת מאסר בפועל על דרך של עבודות שירות, וכן מאסר מותנה משמעותי, ופיצוי למתלונן. ט. בגזר הדין מיום 25.6.2013 עומד בית משפט קמא על חומרת העבירה בנסיבות בהן בוצעה, במיוחד נוכח פוטנציאל הנזק הגלום בה. מכות בחפץ מברזל בראש אדם יכלו להסתיים במותו. יחד עם זאת, מעיר בית משפט קמא, שהמתלונן אמנם נזקק לטיפול רפואי, אך יצא מבית החולים שעה קצרה לאחר שהגיע אליו, כלומר, פציעתו לא הייתה חמורה. בין המתלונן למשיב נעשה הסכם סולחה, הסכם שאף הוגש לעיוננו. י. בית משפט קמא הביא בחשבון שהעבירה שביצע המשיב לא הייתה פרי תכנון מוקדם, אלא נעברה באופן ספונטני. כמו כן, נתן בית משפט קמא משקל לכך שהמשיב שהה במעצר בית חלקי על פני מחצית השנה. בית משפט קמא סבר, שיש לקבל את המלצת שירות המבחן כמפורט בתסקיר שהוגש, גם לנוכח חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, שהיא הסתבכותו היחידה של המשיב בפלילים. יא. אמנם, הממונה על עבודות שירות כותב בחוות דעתו כי ההמלצה, לאחר בדיקת גורמי מודיעין, היא שלא להעסיק את המשיב נוכח מסוכנות ממנו כלפי אחרים, וכן מצד אחרים כלפיו, וזאת אם ירצה מאסר בעבודות שירות, ולכן אין המשיב, כך נכתב, ניתן להשמה בעבודות שירות. ואולם, בית משפט קמא דחה את עמדתו זו של הממונה בציינו שאין מניעה לשבץ את המשיב בעבודות שירות במקום כמו תחנת משטרה, שם הסיכוי שיפגע באחרים או שבעצמו ייפגע - קלוש. לפיכך, הטיל בית משפט קמא על המשיב את הענישה שפירטנו בפתח דברינו. יב. על גזר דין זה מלינה המערערת וטוענת, כי עובדות כתב האישום שיוחסו למשיב, בגינן הורשע, מלמדות כי ענייננו במי שבחר לנהוג באלימות מעוררת פלצות כלפי המתלונן, וכי האירוע נשוא כתב האישום עלול היה להסתיים בנקל בתוצאות אחרות חמורות בהרבה. מוסיפה המערערת, כי עבירות אלימות מהוות מכת מדינה ויש להשית בגינן ענישה מחמירה של מאסרים בפועל לתקופה של שנים, וזאת כדי לשרת את האינטרס הציבורי שבמיגור תופעה זו. יג. עוד נטען בערעור המדינה, כי מנסיבות ביצוע העבירה, נלמדת מסוכנותו של המשיב. לטענת המערערת, היעדר עבר פלילי איננו אמור לשמש מטריית הגנה לעבריין, הואיל ומערכת המשפט אמורה להרתיע גם את אלה שזו העבירה הראשונה שלהם, במיוחד כשעסקינן בעבירות כה חמורות. יד. באשר לתסקיר שירות המבחן מצביעה המערערת על כך, שהמשיב ממשיך להשליך את האחריות לתקיפה על המתלונן, נוכח היות זה מכור לאלכוהול וזממו (של המתלונן) להצית את רכבו של המשיב, דבר שגרם לעימות ביניהם. בנוסף, לפי התסקיר במצבי דחק וקונפליקט עלול המשיב לפעול מתוך דחף וללא שיקול דעת מותאם. טו. המערערת מדגישה ששיקוליו של שירות המבחן אינם חופפים בהכרח עם שיקוליו של בית המשפט, שהרי בית המשפט מופקד על הראייה הכוללת הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי. טז. לטענת המערערת, התרשם שירות המבחן באופן שגוי מיכולת ההפנמה והתובנה של המשיב, והיה מקום לכך שבית משפט קמא יסטה מהמלצתו הסופית של שירות המבחן ויחמיר בעונשו של המשיב. מה גם, שהמלצת שירות המבחן אינה מבטאת באופן ראוי את אופיו של המשיב, נוכח העבירה אותה ביצע, וכתוצאה מכך את סיכויי שיקומו והסיכוי להישנות העבירה. יז. במסגרת גזר הדין ציין בית משפט קמא שהמתלונן ריצה (בעת מתן גזר הדין) עונש מאסר בפועל בגין עבירת שוד, ולכן לא הגיע המתלונן לבית משפט קמא כדי להתייחס לעניין הסכם הסולחה. לטענת המערערת, העובדה שהמתלונן הוא אסיר המרצה עונש מאסר אינה מעלה ואינה מורידה לעניין נסיבות ביצוע העבירה שביצע המשיב, או לעניין משקלו של הסכם הסולחה. אדרבא, נסיבות אלה מפחיתות ממידת אמינותו ומהימנותו של הסכם הסולחה כשהמתלונן, שהינו אסיר, לא נכח באולם בית המשפט בשעת הדיון בכל הנוגע לגזר הדין, וממילא לא ניתן היה לקבל התייחסותו לעניין הסולחה. יח. לגישת המערערת, המקרה שבפנינו אינו מצדיק הטלת ענישה חינוכית בדמות עבודות שירות ולכן היה מקום לכך שבית משפט קמא יעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי הצר של המשיב. לפיכך, עותרת המערערת להטלת עונש מאסר בפועל על המשיב, בנוסף לעונשים האחרים שהוטלו עליו. יט. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 14.11.13 חזרה באת כוחה של המערערת על תמצית הטענות שבערעור ועמדה על חומרת המקרה, שבמהלכו תקף המשיב את המתלונן בעזרת מוט ברזל, גרם לפציעתו בראש, באופן שהסב לו שישה חתכים בראש. לטעמה, לפי התסקיר, משליך המשיב את האחריות לאירוע על המתלונן, ולא היה מקום לקבל את המלצתו של שירות המבחן. מה גם שהמשיב ניהל את ההוכחות ולא חסך מזמנו של בית המשפט. באת כוחה של המערערת הפנתה אותנו למקרים דומים בהם הטילו בתי המשפט עונשים של 12 חודשי מאסר בפועל, ואף 18 חודשי מאסר בפועל, ולטעמה העונש הראוי בענייננו הינו מאסר בפועל, שיעמוד לכל הפחות על אותם ששה חודשי מאסר שקבע בית משפט קמא, אך זאת מאחורי סורג ובריח. כ. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שלחובת המשיב אין הרשעות קודמות. הסניגור הגיש לעיוננו את הסכם הסולחה שנעשה בין הצדדים, ממנו עולה כי הצדדים מצהירים שהם השלימו ביניהם, ואין לאיש מהם טענה או תביעה כנגד רעהו. כמו כן, עמד הסניגור על כך שפגיעתו של המתלונן הייתה קלה יחסית שהרי לפי המסמך הרפואי המתלונן לא אושפז כלל והטיפול הרפואי בו נמשך כ - 40 דקות. לדעת הסניגור, אין עילה כלשהיא להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דינו של בית משפט קמא. כא. לטעמו של הסניגור, ראוי בענייננו לאמץ את עמדתו של שירות המבחן שנתן ביטוי ראוי לאינטרסים של הציבור ושל המשיב, מה גם שהאירוע התרחש לפני למעלה משלוש שנים. אין לחובת המשיב עבר פלילי ומדובר באירוע בודד בו הסתבך בפלילים בימי חייו, בהיותו אדם צעיר, כבן 20, ובפני שירות המבחן הודה, והביע צער וחרטה על הפגיעה. כב. שירות המבחן הגיע בתסקירו למסקנה שהמשיב איננו זקוק להליך טיפולי וזאת נוכח מאפייני אישיותו החיובית של המשיב וקיומה של יכולת הבנה והפנמה. הסניגור הדגיש, שהמשיב מעד באירוע נקודתי, ואין המדובר במעשה שהתרחש מתוך פעולת תכנון והכנה מוקדמת, אלא מעידה ברגע של חוסר שיקול דעת. כג. כמו כן, עמד הסניגור על כך שלמתלונן עצמו היה חלק באירוע שהרי לפי הכרעת הדין (סעיף 4) זרק המתלונן ג'ריקן סולר לעבר המשיב ופגע ברכבו. לכן טוען הסניגור שאין להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. כד. לאחר שנתנו דעתנו לכתב האישום, להכרעת הדין, לנימוקי הערעור שהגישה המדינה, ולטיעונים של ב"כ שני הצדדים, הן בפני בית משפט קמא והן בפנינו, הגענו למסקנה, לא בלי התלבטות, לפיה אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לריצויו של עונש המאסר בפועל שהטיל בית משפט קמא על המשיב, על דרך של עבודות שירות. עם זאת, סבורים אנו שיש להגדיל את עונש המאסר המותנה בבחינת הרתעה הצופה פני עתיד. כה. דומה שאיש אינו יכול לחלוק על חומרת העבירה בה הורשע המשיב, וכפי שאכן כתב בית משפט קמא בסעיף 14 של גזר הדין: "אין צורך להכביר מילים על חומרתה של העבירה גם בנסיבות בהן נעברה, אך במיוחד לאור פוטנציאל הנזק שגלום בה. מכות בחפץ ברזל בראש אדם יכלו להסתיים במותו". כו. מכאן גם מובנת טענת המדינה בערעורה כי האירוע נשוא כתב האישום עלול היה להסתיים, בנקל, בתוצאות אחרות, חמורות בהרבה, וכי קיים צורך להטיל ענישה מחמירה בדמות מאסרים בפועל כדי לנסות ולמגר את התופעה של עבירות אלימות שהינן בבחינת רעה חולה. כז. ואולם, לצד האינטרס הציבורי הדורש ענישה מרתיעה כנגד מי שנוקט אלימות, הרי העיקרון השולט בתורת הענישה במדינת ישראל הוא: "זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים "להקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך ישמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך. חזקה על בית המשפט שיידע להבחין בין מקרה למקרה לגופן של נסיבות ולעיצומם של דברים..." (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג (4) 170, עמ' 175-174). כח. בענייננו, הביא בית משפט קמא בחשבון, לצד עצם חומרת המעשה, את העובדה שהמתלונן אמנם נזקק לטיפול רפואי, אך יצא מבית החולים לאחר שעה קצרה, דהיינו, פציעתו לא הייתה חמורה. כמו כן, מעשה העבירה לא היה פרי הכנה ותכנון מוקדם, אלא התבצע, כעולה מן האמור בהכרעת הדין, באופן ספונטני. בין המשיב לבין המתלונן נערך הסכם סולחה, שאף הוצג לעיוננו (אם כי המתלונן, בגלל מאסרו, לא הגיע לבית משפט קמא כדי להתייחס להסכם סולחה). כט. עוד הובאה בחשבון היותו של המשיב במעצר בית חלקי תקופה של כמחצית השנה. אין לחובת המשיב מעורבות בפלילים. האירוע עצמו התרחש לפני למעלה משלוש שנים ושירות המבחן המליץ להטיל על המשיב עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. ל. איננו סבורים שנפלה בשיקוליו אלה של בית משפט קמא, בכל הנוגע למסקנתו להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, טעות שיש בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. כפי שכותב כב' השופט ס' ג'ובראן בע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' דניס ברזינסקי (מיום 22.3.10), בפיסקה 11: "עם זאת הלכה היא כי ערכאת הערעור התערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (מיום 3.7.2006), ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (מיום 3.2.1998), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (מיום 29.1.2009). לא בלי התלבטות נראה לנו כי על אף חומרת מעשיו של המשיב אין זה אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת ערעור בעונש לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי איזן את כלל השיקולים הרלוונטיים הן מבחינת נסיבות האירוע והן מבחינת נסיבותיו האישיות של המשיב, וכי העונש שהוטל הינו ראוי...". לא. במקרה שבפנינו, פרש בית משפט קמא את שיקוליו לקולא לצד עצם חומרת העבירה, זאת בנוסף להערכה שבתסקיר שירות המבחן לפיה הסיכון להישנות עבירות דומות נמוך, בנוסף לכך שההליכים המשטרתיים והמשפטיים חידדו עבור המשיב את חומרת התנהגותו והבהירו בפניו את גבולות החוק. גם המסגרת המשפחתית הנורמטיבית והמגובשת, כך מציין שירות המבחן, תסייע בהפחתת הסכנה להישנות מעשים דומים בעתיד. שירות המבחן סבר שאין צורך לגייס את המשיב להליך טיפולי במסגרת השירות נוכח מאפייני אישיותו החיוביים וההתרשמות מקיומה של יכולת הפנמה ותובנה, עם מערכות תמיכה והכוונה יעילות. לב. נוכח כל האמור, ולאחר שנתנו דעתנו לפסיקה שכל אחד מבאי כוח שני הצדדים הניח בפנינו לתמיכה בעמדתו, החלטנו, לא בלי היסוס, שלא להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע להטלת עונש מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, לריצוי בעבודות שירות. לג. יחד עם זאת, סבורים אנו שלא היה מקום להסתפק במסגרת הענישה הצופה פני עתיד, בהטלת 6 חודשי מאסר על תנאי בלבד, לתקופה של שלוש שנים, למקרה והמשיב יעבור עבירת אלימות פיזית נגד אדם שעונשה שנתיים מאסר ומעלה. לפיכך, ולעניין זה בלבד, אנו מתערבים בגזר דינו של בית משפט קמא ומעמידים את עונש המאסר המותנה (פיסקה 9(ב) בגזר דינו של בית משפט קמא) על 10 חודשים (במקום 6 חודשים). המשיב מוזהר בזאת, שעונש המאסר המותנה התלוי ועומד כנגדו, לתקופה של שלוש שנים, הוא איפוא מאסר מותנה בן 10 חודשים, למקרה ויעבור עבירת אלימות פיזית נגד אדם, שעונשה שנתיים מאסר ומעלה. לד. פרט להתערבות זו, אנו דוחים את הערעור על גזר הדין. לה. על המשיב להתייצב בתאריך 15.12.2013 שעה 08:00 במפקדת מחוז צפון, יחידת עבודות שירות, בתחנת המשטרה של טבריה, לצורך קליטה והצבה (כשלעניין הצבתו של המשיב בהעסקה מתאימה, יביא הממונה על עבודות שירות בחשבון את האמור בעניין זה בגזר דינו של בית משפט קמא). המשיב מוזהר בזאת שתנאי ההעסקה הם קפדניים וכי אם יפר או לא יקיים את תנאי העסקתו כנדרש תופסק עבודת השירות הפסקה מינהלית ויהא על המשיב לרצות את יתרת מאסרו מאחורי סורג ובריח. משפט פליליחוק העונשין