נהיגה בשכרות - 325 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות - זאת בניגוד לסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א -1961. בכתב האישום נטען כי ביום 27/01/08, בשעה 20:38, נהג המערער ברכבו ברחוב הנביאים שבחיפה בהיותו שיכור. דגימת אוויר נשוף שנלקחה מהמערער הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 325 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. המערער זומן לדיון בבית משפט לתעבורה, הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים. מטעם המשיבה העידו שני השוטרים שערכו את בדיקת הינשוף ומטעם המערער העיד המערער בעצמו ושני עדים מבית חולים רמבם אשר ערכו, לבקשת המערער, בדיקת דם לשם בירור רמת ריכוז האלכוהול בדמו. לאחר שבית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים, ולבקשת נציג המאשימה דאז (המשיבה בערעור) והורה לצדדים להגיש סיכומים בכתב, בחרה המשיבה שלא להגיש סיכומיה, לעומת זאת המערער הגיש את סיכומיו ביום 27/11/13. בית משפט לתעבורה נתן את הכרעת דינו והרשיע את המערער בביצוע העבירה המיוחסת לו. באותו המועד, נשמעו טיעונים לעונש ובית משפט לתעבורה גזר את דינו של המערער שהחליט להשית עליו את העונשים הבאים: פסילה בפועל למשך 24 חודשים וזאת בניכוי 30 יום פסילה מנהלית, מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים ולמשך 3 שנים, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס כספי בסך 1000 ₪. כאמור, הערעור מופנה כנגד הרשעתו בדין של המערער ולחילופין לעניין חומרת העונש. בא כוח המערער טען כי המערער הגיש מסמכים הנוגעים לתוצאות בדיקת דם שעשה סמוך ולאחר בדיקת הינשוף ואשר בהם נקבע שרמת ריכוז האלכוהול בדמו הינה 0% כשלעניין זה העידו ונחקרו עורכי המסמכים. עוד טען בעניין זה כי בית משפט לתעבורה טעה בכך שקבע כי בדיקת הדם אינה של המערער כאשר הוא מסתמך על השערות שאין להן בסיס ראייתי בראיות שהונחו בפניו. ב"כ המערער סבור כי בית משפט לתעבורה טעה משהרשיע בדין את המערער והוסיף כי הוא לא נתן כל ביטוי לספקות שהועלו בפניו. בא כוח המערער טען כי בית משפט לתעבורה טעה משהתעלם מהסתירות בעדויות התביעה. עוד טעה משביסס קביעתו על תשובה לשאלת התביעה לעניין שעת כיול מכשיר הינשוף כאשר עד תביעה אחד העיד שהמשמרת התחילה בשעה 13:00 ואילו העד השני העיד כי המשמרת התחילה כ- 3 שעות לאחר כיול מכשיר הינשוף. לטענת המערער, לא ניתן להתעלם מסתירה זו. עוד טען בא כוח המערער כי העדים לא ידעו לספר כמה בדיקות בוצעו במכשיר הינשוף ביום האירוע וכמה מהן בוצעו לפני בדיקת המערער, כשהוא מפנה לסתירות נוספות. בא כוח המערער הוסיף וטען כי בית משפט לתעבורה שגה בכך שהתעלם מממצאי דו"ח המאפיינים שהוגשו לו על ידי התביעה עצמה ומהן עולה, לטענתו, כי המערער לא היה שיכור במועד הרלוונטי. המערער, טען כי תוצאת בדיקת המאפיינים הצביעה על העדר מאפיינים של שכרות. לטענת המערער הוא שתה שני בקבוקים של מיץ תפוזים ובקבוק סודה אחד. המערער הפנה לרובריקה בטופס המאפיינים שם רשמו השוטרים כי המערער לא נראה תחת השפעת אלכוהול ולו הקלה ביותר ובעצם לא יכלו לקבוע עמדה בעניין זה. עוד הוסיף בא כוחו של המערער כי המערער הורשה לנהוג ברכב עם סיום כתיבת הדו"ח ומיד נסע לבית החולים רמבם לשם ביצוע בדיקת דם. בבי"ח רמבם נתבקש המערער לשלם אגרת בדיקה משום שהגיע ללא הפניה, לכן נסע הביתה וקיבל הפניה ביחד עמה הוא פנה לבי"ח העמק, שם נאמר לו כי הבדיקות האלה מבוצעות רק בבי"ח רמבם, לכן שב לשם ובשעה 23:58 בוצעה בדיקת דם שקבעה כי אין בדמו של המערער אלכוהול כלל ועיקר וכאמור במסמכי הבדיקה: 0%. לדעתו, במידה והיה תחת השפעת אלכוהול ונהג בשכרות תוצאות בדיקת הדם היו תומכות בתוצאות בדיקת הינשוף ולא הייתה מתקבלת תוצאה ברורה שאין כל אלכוהול בדמו . מה גם, אין להתעלם, לטענתו, מכך שלאחר בדיקת הינשוף, הורשה להמשיך ולנהוג ברכב. עוד טען בא כוח המערער כי המערער לא סתר עצמו וגרסתו נשארה עקבית וקוהרנטית החל מהיום הראשון - יום הבדיקה על ידי הינשוף, ולאורך כל הדיונים. בא כוח המערער ביקש לקבל את הערעור, ולזכות את המערער בדין. לחילופין, טען המערער כי בנסיבות העניין, העונש שהושת עליו חמור ומחייב התערבות ערכאת הערעור. בא כוח המשיבה טען כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, אכן לא הוגשו סיכומים מטעמה, אך ברי כי הכרעת הדין ניתנה על סמך הראיות שהוגשו בתיק והעדויות שנשמעו. עוד טען בא כוח המשיבה כי בצדק קבע בית משפט לתעבורה שהמכשיר נמצא תקין וזאת כעולה מתשובותיו של המפעיל. בא כוח המשיבה הוסיף וטען כי המערער נכשל בשתי בדיקות: בדיקת הנשפון ובדיקת הינשוף. הוסיף כי העדים הריחו ריח אלכוהול מפיו של המערער וכי הבדיקה העלתה כי בגופו נמצא 325 מיקרוגרם של אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. לעניין בדיקת הדם שביצע המערער באופן פרטי בבית החולים, טען בא כוח המשיבה כי הבדיקה נעשתה לאחר 4 שעות וכי אכן אדם אחר יכול היה לבצע את הבדיקה במקומו של המערער כשהוא מתחזה בשמו ודגימת דמו של האחר הייתה נבדקת במקום דגימת דם המערער. ב"כ המשיבה ציין כי הזיהוי של המערער, כעולה מדברי עדי ההגנה שביצעו את בדיקת הדם ושהעידו בבית משפט לתעבורה, בוצע אך ורק בדלפק הקבלה ועל כן, יכול אדם אחר לבוא ולמסור דגימת דם במקומו של המערער. לטעמו, המשיבה הוכיחה כי הבדיקה שנערכה למערער תקינה ושאכן המערער היה שיכור, כמשמעותו בחוק. בעניין הבדיקה הפרטית שעשה המערער בבי"ח רמבם, טען ב"כ המשיבה כי יש משמעות לכך שהבדיקה נערכה לאחר שחלפו מספר שעות משעת ביצוע בדיקת הינשוף, זאת מאחר ורמת האלכוהול בדם המערער הייתה נמוכה ויכולה הייתה להתפוגג בחלוף שעות אלו. כאן המקום לציין כי עדי ההגנה לא נשאלו על חשיבות חלוף הזמן מעת ביצוע בדיקת הינשוף ועד לביצוע בדיקת הדם ברמבם כלל ועיקר. עוד ראוי לציין כבר עתה כי עדי ההגנה העידו על ביצוע בדיקה רפואית נכונה שתוצאתה חד משמעית ועדותם לא נסתרה. בדיקת הינשוף בוצעה בשעה 20:58, כך עולה מפלט הבדיקה; לעומת זאת הבדיקה בבית החולים בוצעה בשעה 23:46 כעולה מהכרעת הדין (עמ' 35 ש' 18 ואילך) - (עמלתי וניסיתי למצוא את המוצגים - מסמכי הבדיקה ברמבם - נ/2 ו- נ/3 אך ניסיונותיי לא צלחו וממזכירות בימ"ש השלום לתעבורה נמסר כי התיק המקורי לא נמצא וחבל). לדעת המשיבה גם הערעור לעניין העונש דינו להידחות. לגישתו של ב"כ המשיבה, מאחר ומדובר בעונש המינימום הקבוע בחוק אין מקום להתערבות ערכאת הערעור כי עונש זה אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים; נהפוך הוא, מדובר בעונש מינימום שנקבע לצידה של עבירה זו; על כן, אין למערער על מה להלין. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני בימ"ש לתעבורה, קראתי בעיון את הכרעת הדין, עיינתי בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער בדין ולו מחמת הספק. אכן, מחומר הראיות שהגישה המשיבה עלה כי קיימות ראיות לכאורה שהמערער נהג בשכרות. קביעה זו מתבססת בעיקר על תוצאות בדיקת הינשוף. תוצאה זו עומדת בסתירה לתוצאות בדיקת הדם שהמערער עשה בסמוך לאחר בדיקת הינשוף בבית חולים רמבם ( ראו נ/2 ו- נ/3). יש להזכיר כי המערער ביקש מיד עם ביצוע בדיקת הינשוף להיבדק בעניין זה בבית חולים כשהוא טוען שהוא לא שתה משקה אלכוהולי - ראו דו"ח תחקור חשוד. אין מחלוקת שחזקת התקינות חלה על פעולות רשות האכיפה, ובענייננו המשטרה, אך חזקה זו חלה גם כן על רשויות אחרות, כגון בית חולים, לכן גם תוצאות בדיקת הדם מחייבות התייחסות בהתאם להלכה זו. האפשרות שאחר יתחזה ותייצב לבדיקה במקום המערער לשם ביצוע בדיקת הדם במקום המערער היא אפשרות קיימת, יחד עם זאת, לא די בהעלאת אפשרות זו ולטעמי, היה ראוי שהעניין יבחן באופן יסודי ויובאו מטעם המשיבה ראיות של ממש שיונחו בפני בימ"ש לתעבורה. זאת ועוד, לא די בכך שנטען כי חלוף הזמן (חלוף מספר שעות), יכול להשפיע על תוצאות הבדיקה כהסבר לקיומו של הבדל ושוני בין תוצאות בדיקת הדם שביצע המערער ביוזמתו לבין תוצאת בדיקת הינשוף. לי נראה כי היה על המשיבה להביא ראיות לעניין זה ובעיקר למשמעות חלוף מספר שעות - [משעה 20:58 (בדיקת הינשוף) ועד לשעה 23:43 (הבדיקה בבי"ח רמבם)], שיש בכך כדי לבסס את טענתה שאין לסמוך על תוצאות בדיקת הדם. יש לזכור כי המערער פנה לרמבם מיד אחרי בדיקת הינשוף ללא הפניה ובשל הדרישה ממנו לתשלום סכום כסף עבור בדיקת הדם שביקש לעשות, הוא נאלץ לנסוע הביתה להצטייד בהפניה ולפנות תחילה לבי"ח העמק משם הופנה שוב לרמב"ם. כמו כן, אין להתעלם מראיות המשיבה כגון דו"ח המאפיינים ממנו עולה כי תוצאות הבדיקות שבוצעו למערער במסגרת זו, תמכו בטענת האחרון שהוא לא שתה אלכוהול. ריח אלכוהול מהפה היה "קל", הופעתו "מסודרת" והגיב לעניין - ראו סעיף 4 לדו"ח הפעולה. זאת ועוד גם מבחני הביצוע תמכו בטענת המערער שהוא לא שתה אלכוהול כי הרי, עמידתו הייתה יציבה, גם הליכתו על קו הייתה יציבה ומבחן הבאת האצבע לאף הייתה מוצלחת. עקב כך, העריך השוטר עורך הדו"ח כי על פי התרשמותו - " לא ניתן לקבוע" שהמערער היה תחת השפעת אלכוהול. כאשר בפני בימ"ש מונחות ראיות לחובת הנאשם שיש בהן כדי לבסס הרשעתו מחד גיסא ומאידך גיסא הובאו על ידי הנאשם עצמו גם כן, ראיות מזכות שהונחו בפני בית המשפט, ראיות מזכות שיש בהן כדי לסתור את הראיות המרשיעות; יש להעדיף במצב דברים זה את הראיות המזכות על פני הראיות המרשיעות. כאמור מצב דברים זה לכל הפחות יוצר שוויון בין ראיות הצדדים, דבר שמחייב בחירת והעדפת התוצאה הנוחה והמקלה עם הנאשם, קרי זיכויו בדין ולו מחמת הספק. עוד יש להפנות לכך שהמערער דבק בטענתו מלכתחילה ועד הסוף שהוא שתה 2 בקבוקי מיץ ובקבוק סודה ולעניין זה אפנה לעפ"ת (י-ם) 25457-04-10 מדינת ישראל נגד עוזרי (ניתן ביום 14.10.10), בו התייחסו להשפעת משקאות קלים על תוצאות הבדיקה. מכל המקובץ לטעמי, המערער הניח ראיות בפני בימ"ש לתעבורה שיש בהן כדי ליצור ספק סביר ביחס לאשמתו ומכאן שיש לקבל את הערעור. אשר על כן, אני מקבל את הערעור ומזכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו. כפועל יוצא מכך גם גזר הדין מבוטל, על כן יש להחזיר למערער את רישיונו, במידה ולא קיימת נגדו פסילה אחרת. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהולבדיקת שכרות (אלכוהול)