הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של התפרצות למקום מגורים וניסיון גניבה. המשיב התפרץ ביום 15.11.2012, בשעות אחר-הצהריים, לדירה בקומה שנייה, נכנס לדירה דרך החלון לאחר שטיפס על סורגי חלון הקומה הראשונה. המשיב פתח ארון מגירות בדירה ופיזר חפצים רבים על רצפת הדירה ובכך ניסה לגנוב את רכוש המתלוננים. המשיב הינו יליד נובמבר 1993, ביצע את העבירות בהיותו חייל כבן 19, בשירותו הסדיר שהופסק בשל ההליך. המשיב נעדר כל עבר פלילי. בית משפט קמא קבע בגזר הדין כי הערך החברתי שנפגע מהעבירות בהן הורשע המשיב, הינו הגנה על שלום הציבור ורכושו והגנה על תחושת ביטחונו. באשר למידת הפגיעה בערך המוגן, צוין כי אירוע הפריצה אינו ברף הגבוה של עבירה זו בשל העדר הוכחת תכנון מראש, העדר גרימת נזק לרכוש למעט אי הסדר, וכן העובדה שבסופו של דבר לא נגנב כל רכוש. לאור זאת, קבע בית משפט קמא, כי מתחם העונש ההולם בגין העבירות בהן הורשע המשיב, נע בין מאסר על תנאי ל-16 חודשים מאסר בפועל. בהמשך גזר דינו, התייחס בית משפט קמא לעתירת הסנגור לסטות מהמתחם ולהורות על סיום ההליך ללא הרשעה, בשל שיקול השיקום. בעניין זה צוין, כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, כי המשיב השתלב בהליך טיפולי מזה כחצי שנה, גילה היענות לטיפול שהוצע, השירות התרשם מכנות רצונו לערוך שינוי בדפוסיו הבעייתיים ולא התרשם מדפוסי חשיבה עברייניים אצל המשיב. יחד עם זאת, התרשם שירות המבחן מחוסר מוטיבציה של המשיב להשתלב בצבא וקושי של ממש להתמודד עם מסגרת נוקשה וברורה. שירות המבחן המליץ על הטלת מאסר מותנה לצד צו מבחן. בית משפט קמא לאחר שבחן את מכלול הנסיבות והפסיקה הרלוונטית, החליט שאין מקום לסטות ממתחם העונש בשל ההליך השיקומי, וכי עניינו אינו עומד במבחנים שנקבעו להימנעות מהרשעה. בית משפט קמא התייחס לגילו הצעיר של המשיב, אשר מחד גם האינטרס הציבורי ייצא נשכר אם ישוב המשיב למוטב, ומאידך אין בגיל שלעצמו להוביל להימנעות מהרשעה. בצד שיקולי הקולא, ציין בית משפט קמא את התרשמות שירות המבחן מכנות רצונו של המשיב לערוך שינוי בדפוסיו הבעייתיים ועברו הנקי. בסופו של יום, גזר בית משפט קמא על המשיב שישה חודשים מאסר על תנאי והעמידו בפיקוח של שירות המבחן. בדיון הראשון בערעור זה, הוברר מפי ב"כ המשיב, כי מאז מתן גזר הדין חלה התקדמות משמעותית בהליך השיקום של המשיב, הוא חזר למסגרת צבאית, השתלב בתוכנית אקדמאית, ושירות המבחן ממליץ לשלב אותו בפרויקט תעסוקה. מטעם זה, הורינו על קבלת תסקיר משלים. בהודעת הערעור ובטיעוניה לפנינו, טוענת המערערת, כי העונש חורג לקולא בצורה קיצונית מרף הענישה הראוי והנוהג, כאשר לפי מדיניות הענישה, העונש הראוי הינו של מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח. ב"כ המערערת טוענת כי קביעת המתחם ההולם ע"י בית משפט קמא מוטעה, כאשר עפ"י פסקי דין שניתנו בעת האחרונה בערכאות השונות, מתחם העונש ההולם בעבירות הנדונות נע בין 12 ל-24 חודשים מאסר בפועל, ובהקשר לכך הפנתה לפסקי דין בערכאות השונות. עוד נטען נגד מתחם העונש ההולם שנקבע ע"י בית משפט קמא, כי הוא מתעלם מהמסר הברור והחד משמעי שיש להעביר ביחס לעבירות התפרצות וגניבה, בפרט לבתי מגורים, נוכח חומרתן וחומרת הנזק שנגרם בגינן. באשר לעונש הראוי, נטען כי בית משפט קמא נתן את מלוא כובד המשקל לשיקול השיקום של המשיב ולגילו הצעיר, והתעלם משיקולי ענישה נוספים של גמול והרתעה. לטעמה של המערערת, נסיבותיו האישיות של המשיב צריכות לקבל ביטוי רק לגבי משך תקופת המאסר בפועל. עוד נטען, כי גזר הדין התעלם מעתירת המאשימה להטלת פיצוי לנפגע העבירה, ללא כל נימוק בעניין. עוד מציינת ב"כ המערערת, כי בתסקיר המשלים אמנם צוין כי המשיב משרת בצבא ומתפקד לשביעות רצון מפקדיו, אך אין אינדיקציה בכתב על כך ובכל מקרה אינטרסים נוספים של הרתעה וגמול מצדיקים קבלת הערעור, למרות האמור בתסקיר. לפיכך, עותרת ב"כ המערערת לקבל את הערעור, להחמיר בעונשו של המשיב ולהטיל עליו מאסר בפועל התואם את מדיניות הענישה, קנס כספי ופיצוי לנפגע העבירה. ב"כ המשיב מתנגד לקבלת הערעור, וטוען כי מתחם העונש ההולם לו עותרת המערערת הינו שגוי ואינו מיישם נכונה את תיקון 113 לחוק העונשין. שכן בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה, מדובר ברף נמוך ביותר של עבירת התפרצות לדירה, וזאת בשונה במובהק מפסקי הדין אליהם הפנתה המערערת בהודעת הערעור. בענייננו, לא היה תכנון מוקדם, לא היה תחכום ושימוש בכלי פריצה. בנוסף, מדובר בעבירה המבוצעת על-ידי "בגיר צעיר", וזהו שיקול שיש לקחתו בעת קביעת מתחם העונש ההולם. נתונים אלה לא נלקחו בחשבון על-ידי המערערת בעת עתירתה לקביעת מתחם עונש הולם, כפי שציינה בהודעת הערעור. בהקשר זה ערך ב"כ המשיב טבלה ובה ענישה בעבירות פריצה הראשונה בעניינם של נאשמים "בגירים צעירים", ללא עבר פלילי וללא הליך שיקומי. מהטבלה עולה כי מדובר בעונשים הנעים בין מאסר על תנאי לבין מאסר לריצוי בעבודות שירות. לעניין השיקום, ציין ב"כ המשיב, כי עפ"י התסקיר המשיב מקיים אחר כל המרכיבים החשובים לצורך השיקום. הוא חזר לשירות צבאי סדיר לשביעות רצון מפקדיו, וכן משלב הליך טיפולי באמצעות שירות המבחן. בנסיבות אלה, האינטרס הציבורי והאינטרס של המשיב חד הם, ועל כן מבקש ב"כ המשיב לדחות את הערעור. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו במסמכים השונים, לרבות בתסקיר המשלים שהוגש היום, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. נקדים ונאמר, כי ייתכן והגשת הערעור, במועד הגשתו, בטרם הוברר שהמשיב חזר לשירות צבאי סדיר ומשלב עם השירות הצבאי הליך טיפולי מוצלח - הייתה מוצדקת. עם זאת, היום, לאחר שהובררו הנתונים החדשים, נסיבות המקרה, ובעיקר ההליך השיקומי המוצלח שעובר המשיב, נוכח גילו הצעיר ונסיבותיו האישיות - גזר דינו של בית משפט קמא נכון וכל שכן איננו מצדיק התערבות ערכאה זו. באשר למבחן העונש ההולם, כאמור בית משפט קמא קבע מתחם הנע בין מאסר על תנאי ל-16 חודשים מאסר בפועל, ואילו המערערת עותרת לאמץ מתחם שנקבע ע"י הערכאות השונות של 12 עד 24 חודשים מאסר בפועל. עיינו בפסקי הדין אליהם הפנתה ב"כ המערערת בסעיף 5 להודעת הערעור, ולטעמנו, לא מדובר בנסיבות הקשורות לביצוע העבירה הדומות לעניינו. כפי שנקבע ברע"פ 4088/13, אחמד בן שחאדה הדרי נ' מדינת ישראל ( 11.6.2013), לא ניתן לקבוע אפריורית מתחם ענישה הולם אחיד לכל עבירה ועבירה, וגם לא יהיה נכון ללכת בדרך זו, שכן דרך זו חותרת תחת הוראותיו, נוסחו ורוחו של תיקון 113 לחוק העונשין. על כן, עתירת המערערת לחזור ולאמץ את "מתחם העונש ההולם שנקבע ע"י הערכאות המנחות ..." (סעיפים 5 ו-6 להודעת הערעור), מתעלם מהנסיבות הקונקרטיות של ענייננו. במסגרת מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בענייננו, בעובדה כי העבירות מצויות ברף הנמוך של עבירת ההתפרצות וניסיון הגניבה. כפי שפורט לעיל בהרחבה, ההתפרצות שבוצעה על-ידי המשיב בוצעה ללא תכנון מוקדם, ללא תחכום, ללא גרימת נזק כלשהו, למעט אי סדר בדירה, ללא גניבה וללא ביצוע בצוותא עם אחרים. בכך שונה המקרה דנן לאותם פסקי-דין אליהם הפנתה המערערת בהם בוצעו העבירות תוך תכנון, שימוש בכלי פריצה וגרימת נזק לרכוש וגניבה מתוכו. עוד יש ליתן משקל מסוים לעובדה כי מדובר בענייננו ב"בגיר צעיר", המשליכה על יכולתו להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשיו (סעיף 40ט(א)(6) לחוק). לפיכך, סבורים אני כי מתחם העונש ההולם שראוי לקבוע בענייננו, נע בין מספר חודשי מאסר לריצוי בעבודת שירות ועד 15 חודשים מאסר בפועל. עם זאת, שלא כבית משפט קמא, שלא היו לפניו הנתונים על התקדמות ההליך הטיפולי של המשיב וכן שינוי נסיבות משמעותי של חזרתו לשירות הצבאי, סבורים אני כי נכון לסטות ממתחם העונש ההולם בשל שיקול השיקום, לפי סעיף 40ד לחוק. מהתסקיר המשלים של שירות המבחן, עולה כי יש סיכוי של ממש שהמשיב ישתקם, הצבא הסכים לקבלו חזרה לשורותיו, הוא מתפקד לשביעות רצון מפקדיו, משלב הליך טיפולי מוצלח עם שירות המבחן וישנו אופק שיקומי הנראה על-ידי שירות המבחן. בנסיבות אלה, שמדובר במשיב צעיר כל-כך, נעדר כל עבר פלילי, נעדר דפוסים עבריינים, אשר נרתם להליך טיפולי, חזר לשירות צבאי סדיר וישנה אינדיקציה לסיכויי שיקום טובים - אף האינטרס הציבורי מצדיק ליתן יד להמשך הליך שיקומי זה. מאחר והמשיב משרת בשירות צבאי סדיר, ולא ניתן לבחון מאסר לריצוי בעבודת שירות, נכון בעניינו, בשל שיקול השיקום, לסטות ממתחם העונש ההולם ולהותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו. בשים לב לכך שמדובר בחייל בשירות סדיר, לאור העובדה שלא נגרם נזק כספי למתלוננים, לא מצאנו לנכון להוסיף רכיב כספי כלשהו. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. משפט פליליהתפרצות למקום מגוריםהרשעהפריצהגניבה