הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש

הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש על-פי הנטען, בתאריך 30.4.10 ברחוב הנחל 23 רמת-גן, שזוהי כתובת מגוריהם של המערער והמתלונן גם יחד תקף המערער את המתלונן שהוא שכנו, בכך שהיכה בפניו באגרופו. כתוצאה מכך, נגרם למתלונן פצע מתחת לעין שמאל. נבהיר כבר בפתח הדברים, כי המערער הוא יליד שנת 1967 והמתלונן היה כבן 74 בזמן האירוע. 2. בבית-משפט קמא העידו המערער והמתלונן. אין מחלוקת, כי מדובר באירוע שתחילתו בסכסוך על מקום חנייה, או ליתר דיוק בסכסוך על הדרך שבה החנה המערער את מכוניתו. הסכסוך התפתח מלכתחילה בין המערער לאחד השכנים האחרים בבנין. המתלונן, ששמע את הסכסוך, ירד למטה והתערב. כאמור, התביעה טענה שהמערער תקף אותו לאחר שהתפתח ביניהם דו-שיח מילולי אלים באופיו. טענתו המרכזית של המערער היתה, כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית. המתלונן תקף אותו, הוא ניגש אליו בידיים פרושות ונתן לו מכה בכתף. או-אז, כדי להתגונן מפניו, נתן לו המערער אגרוף בפניו, ועל-כך הואשם בתקיפה. בית-משפט קמא פירט בהרחבה את כל העדויות שנשמעו בהן, ושמא בהרחבה מופרזת, ולאחר-מכן, בפרק הממצאים, קבע כדלקמן: א) לא ניתן לקבוע את שאירע בין המתלונן לנאשם, בטרם תקף את המתלונן וגרם לו, כאמור, חבלה. ב) בפני המערער עמדה אפשרות להיכנס לרכבו או להיכנס לבית המגורים, ולא היה כל צורך לכך שיתקוף את המתלונן. ג) עוד קבע בית-משפט קמא, כי מכת האגרוף שנתן הנאשם בפניו של המתלונן לא היתה מידתית. ד) גירסאותיו של המערער באשר לנסיבות התקיפה לא היו עקביות ולא ניתן לתת בהן אמון. 3. תוך התייחסות לפסיקה הרלוונטית (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, קבעה כב' השופטת קמא, כי לא התקיימו התנאים להתקיימותה של הגנה עצמית. משכך, ומשמכת האגרוף בפני עצמה לא הוכחשה כלל, הורשע המערער. 4. על-כך הערעור בפנינו. לטענת בא-כוח המערער, בית-משפט קמא שגה בקביעת הממצאים. המתלונן הוא שהתערב בוויכוח שהתנהל בין המערער לבין שכן אחר (הכוונה לעד תביעה מס' 2 שלמה אורן). המתלונן הוא שהחל לאיים על המערער כי ידאג שלא יתגורר בבנין. המערער הוא גם שהגיע ראשון למשטרה להתלונן על האירוע. המתלונן הגיע בעקבותיו ונחקר באזהרה, ורק במהלך גביית ההודעה באזהרה עלתה הטענה, כי הותקף ולא תקף. עוד טען בא-כוח המערער, כי לענין זה נראה שהיתה השפעה לכך שבנו של המתלונן, הוא חוקר באותה תחנת המשטרה שבה התנהלה החקירה, ושמא החקירה הושפעה מכך. עוד מלין בא-כוח המערער על-כך, שבית-משפט קמא לא בחן נכונה את עדות בת-זוגו של המערער, העדה קרן. על-סמך עדות עדה זו ניתן היה לקבוע ממצאים של ממש. בניגוד לקביעת בית-משפט קמא, העדה ראתה את כל שלבי האירוע ותיארה כי המתלונן הוא שתקף והמערער, כאמור, פעל רק על דרך הגנה עצמית. בית-משפט קמא מנה סתירות בין גירסתה לגירסת המערער, אולם הסתירות הן סתירות "מדומות" והיה מקום להתעלם מהן ולאמץ את דבריה. בנוסף להשגותיו על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט, העלה הסניגור גם טענה של הגנה מן הצדק, המבוססת על שנאמר לעיל, דהיינו - כי בנו של המתלונן חוקר בתחנת המשטרה. עוד טוען הסניגור, באותו הקשר, כי העד עמוס אייזנשטט (אחד העדים לאירוע) העיד כי יצר קשר עם בניו של המתלונן. בנו האחר של המתלונן היה נוכח בדיוני ההוכחות ולחש מידי פעם דברים לתובע במהלך הדיון. בשורה התחתונה הטענה היא, כי שגה בית-משפט קמא במסקנותיו, הן באשר להתקיימותם של רכיבי ההגנה העצמית והן באשר לטענה של הגנה מן הצדק. לענין ההגנה העצמית: מזכיר הסניגור בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו, כי ספק במקרה זה אמור לפעול לטובת המערער ולא היפוכו של דבר. 5. התביעה משיבה, כי אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של כב' השופטת קמא. הגירסה הבסיסית של המערער היתה כי הוא קיבל מכה בכתף אחר כך היו גירסאות נוספות. במהלך הדיונים בבית-משפט קמא (שחלקם התנהלו בפני שופטים שונים בהליכים שונים) לבשה הגירסה פנים מאיימות וחמורות יותר, ככל שהדבר אמור בהתנהגותו של המתלונן. גירסת "הנסיגה אחורנית", שהיא גירסתו הנוכחית של המערער, לא הופיעה מלכתחילה בהודעתו במשטרה. בית-משפט קמא לא נתן אמון בגירסה זו, ובכך ממילא לא התמלאו דרישותיה של ההגנה העצמית שלה טוען המערער. באשר לגירסתה של העדה קרן - צדק בית-משפט קמא בצטטו מפיה כי היא לא ראתה את כל האירוע, שעל-כן, ולו מטעם זה, לא היה מקום להשתמש בדבריה כבסיס לקביעת ממצאים עובדתיים. 6. שקלנו את טיעוניו של המערער, עיינו בקפידה בהודעת הערעור ונראה לנו כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא. אנו מוכנים להסכים, כי הממצאים העובדתיים טעונים הבהרה מסויימת, אולם בסופו של דבר נראה, כי הם חד-משמעיים. בית-משפט קמא לא נתן אמון בכל גירסאותיו המאוחרות של המערער, ולמעשה גירסאות אלה הן שמבססות את ההגנה העצמית הנטענת. גירסתו הבסיסית של המערער הינה, כי ביום האירוע כאשר נחקר במשירה (ת/1). בהודעה זו מתאר המערער את השתלשלות הדברים כדלקמן: "... ואז ירד השכן שמשון דניאל (המתלונן9 הוא ירד והתערב בוויכוח". בהמשך מתאר המערער את העימות המילולי ביניהם, ובעקבות אותו עימות מילולי: ,... בא אלי והביא לי מכה בכתף, הוא רצה להכניס לי את האגרוף לפנים ואני זזתי. יש לציין שהוא בעל מבנה גוף מוצק ממני וכהגנה עצמית נתתי לו אגרוף בפנים ואחר-כך הפריד בינינו השכן אורי שלמה והחברה שלי קרן ...". הנה-כי-כן, זו הגירסה, הא ותו לא. אין כל אמירה על נסיגה, אין כל אמירה על הגדר שחסמה את דרך המילוט של המערער, שזו הטענה שהעלה היום בפנינו הסניגור. טענה זו עלתה רק בשלבים מאוחרים בבית המשפט ולא נאמרה בשעה שהמערער נחקר מלכתחילה. 7. כאמור, בית המשפט לא נתן אמון בגירסאותיו המאוחרות של המערער, ודבר זה נקבע חד-משמעית. למעשה יכולנו לסיים בנקודה זו ולומר, כי משהעיד המערער על עצמו במו פיו שלמעשה לא נקט בכל צעד שמשמעותו נסיגה וניסיון לעזוב את המקום, הוא אינו יכול להישמע בטענה של הגנה עצמית. אולם, בבחינת מעבר לנדרש אנו רואים לציין כדלקמן: המערער טען, כזכור, כי התקיפה שספג מידיו של המתלונן הינה מכה בכתף. דא עקא, דווקא לגבי אותה מכה בכתף היתה בפי המערער גירסה, שאם נגדיר אותה כמוזרה ולא מעוררת אמון, אמרנו מעט. לטענת המערער, הוא רצה להתלונן במשטרה על הממצאים בכתפו, המבססים את טענתו בנושא זה. את הממצאים הללו הוא גילה בעודו בחקירה במשטרה. הוא פשט את חולצתו ורצה להראות זאת לחוקרת, אלא שזו האחרונה יעצה לו שלא להתלונן על-כך, כי אחרת יאמרו שמדובר בתקיפה הדדית, ובית המשפט יטיל עליו עבודות שירות. הוא קיבל את עצתה של החוקרת ונמנע מהזכרת החבלה בכתפו. נכונותו של המערער, לדבריו, לשקר בנושא זה יש לה השלכה לענין קבלת גירסתו, ולפיה המכה בכתף הביאה לתקיפת האגרוף. טול רכיב זה בגירסה, וכל נושא ההגנה העצמית - קורס. שאלנו את בא-כוח המערער בפנינו כיצד מתיישב האמור לעיל עם הטענה העובדתית בדבר הגנה עצמית. על-כך השיב הסניגור, כי גם אם לא הצביע המערער על הממצאים בכתף, אין בכך כדי לשלול את טענתו שאכן ספג מכה באיזור זה של הגוף. יתכן שכך, עדיין, כהשלכה על אמינותו, בוודאי יש לכך משמעות והיא מכרסמת במשקל דבריו. 7. התוצאה היא, כי אין בפנינו למעשה ממצא של ממש על התקיפה שהולידה את מכת האגרוף. לכך מצטרפת שאלת המידתיות, שהיא אחד התנאים לקבלתה של הטענה של הגנה עצמית. גם אם נצא מנקודת הנחה כי המכה בכתף שרירה וקיימת, אין מידתיות בין מכה עם אגרוף שגרמה למתלונן את הנזק שגרמה, במיוחד כך בהינתן פער הגילים ביניהם ובמיוחד כך בהינתן העובדה שהמערער לא נקט בדרך הפשוטה והמתבקשת, דהיינו - עזיבת המקום. התוצאה היא כי אנו דוחים את ערעורו של המערער לענין הממצאים העובדתיים, שמכוחם נשללה טענתו בדבר קיומה של הגנה עצמית. לא מצאנו לנכון להתעכב על נושא ההגנה מן הצדק, שהיא טענה ערטילאית. יתכן כי טוב היה שהמקרה ייחקר בתחנה אחרת, עדיין לא ראינו כי היתה לכך השלכה כלשהי באשר לחקירה במקרה הנוכחי. הענישה היא מינימלית. הפיצוי שנפסק למתלונן הוא מינימלי, שעל-כן אנו דוחים את הערעור הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין.משפט פליליאלימותחבלה של ממשהרשעהתקיפה