מקצועיותו של שופט מקימה חזקה כי הוא מקצועי ומיומן דיו כדי לערוך הפרדה בין עניינם של בעלי הדין לבין ב"כ (גם אם במקרה דנן מדובר בקרבה משפחתית ראשונה) ולהכריע בהליך לגופו של עניין וללא פניות. הנשיאה נילי ארד לפניי ערעור על החלטת שופטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שרה שדיאור, מיום 8.5.2013, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת כי השופטת תפסול עצמה מהמשך הדיון בהליכים. הרקע לסכסוך ולבקשת הפסלות המערערת (להלן בפרק זה: התובעת) הועסקה כספרנית ביד יצחק בן צבי (להלן בפרק זה: הנתבעת). בתקופה שמיום 1.1.1997 ועד 31.8.1998 עבדה בהיקף של 50% משרה. ובתקופה שבין חודש ספטמבר 1998 עד סיום עבודתה ביום 31.8.2008 ויציאתה לגמלאות בגיל 66 ו- 8 חודשים, עבדה בהיקף של שליש משרה. ביום 5.1.2012 הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה להשלמת פיצויי פיטורים בשיעור 28%, פיצוי בגין תשלום חסר לקופת הפנסיה, קרן השתלמות וחופשה שנתית, פיצוי בשל מניעת 4 חודשי שכר בגין פיטורים מוקדמים ופיצוי בשל הפרת הדין (ס"ע 11285-01-12). בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת פרשה לגמלאות לפי חוק גיל פרישה ו"עם פרישתה קיבלה את כל המגיע לה עקב הפרישה"; כי "דין התביעה להימחק על הסף מחמת חוסר עילה". עוד טענה, כי התובעת "מושתקת ומנועה מלתבוע זכויות" וכל עילה אשר נוצרה 7 שנים ומעלה קודם להגשת התביעה התיישנה. זאת, מן הטעם שלא תבעה זכויותיה בתקופת העסקתה ואף לא בחלוף 3.5 שנים מסיום העסקתה. הדיון המוקדם והחלטות בית הדין האזורי בקדם משפט שנועד ביום 11.9.2012 נתן בית הדין האזורי (השופטת שרה שדיאור) תוקף של החלטה לרשימה המוסכמת של הפלוגתאות והמוסכמות. במסגרת אותו הליך, נדחתה בקשת בא-כוח התובעת לחיוב הנתבעת בהגשת בקשה בכתב בכל הנוגע להתיישנות עילות התביעה ושיהוי והעדרו של תחשיב בגין נזק להפרשות לגמלה. זאת, משהטענות נטענו בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה. בסיום, הורה בית הדין על גילוי מסמכים ותצהירים וקבע דיון הוכחות ליום 11.7.2013. ביום 16.4.2013 דחה בית הדין (השופטת שרה שדיאור) בקשת התובעת להעדת עדים שלא נתנו תצהיר (כל ההחלטות לעיל יכונו להלן: ההחלטות הדיוניות). בקשת הפסלות 6. ביום 24.4.2013 הגיש בא-כוח התובעת "בקשה מכב' השופטת - לפסול עצמה מלדון בתיק". בבקשה ציין, בין היתר, כי ביקש בעבר "לא להעביר תיקים שהינו מייצג בהם לדיון בפני כב' השופטת, כי חשש שתתנכל לו על לא עוול בכפו! 'על לא עוול בכפו - קרי: תלונה מוצדקת שהגיש על התנהגותה. ואמנם, מלכתחילה נראה היה וכך חש גם הח"מ [בא כח המערערת - נ.א.], שכב' השופטת מתנכלת לו ולתובעת באופן חד צדדי, תוך אפליה בוטה ובולטת, כשמגמתה 'לחסל' באיבה את תביעת התובעת". כתימוכין לבקשתו, סמך על ההחלטות הדיוניות בהליך (להלן: בקשת הפסלות). הנתבעת התנגדה לבקשת הפסלות, תוך שציינה כי "הבקשה אינה מעלה כל חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים ומטעם זה, יש לדחותה אף לגופה"; וכי "לא עולה ולו טעם יחיד, המבסס, ולו בצורה קלושה", הצדקה לפסלות. עוד טענה, כי בקשת הפסלות הוגשה באיחור וכי בבקשה זו מנסה התובעת להשיג על החלטת בית הדין הדוחה בקשתה להעדת עדים נוספים. החלטת השופטת הדוחה את בקשת הפסלות בהחלטה מיום 8.5.2013 דחתה השופטת שדיאור את בקשת הפסלות, מן הטעם שלא הוכחה כל עילה לפסלות, וכך קבעה: " במקרה הנוכחי, תחושתו של ב"כ התובעת, אינה יכולה להקים עילת פסלות. התובע לא ביסס כלל את טענתו ולא הראה כי התקיימו נסיבות מיוחדות, אשר מעוררות חשש ממשי למשוא פנים... מעיון בכלל טענות התובעת וב"כ כמתואר לעיל, עולה כי מדובר בהשגות על החלטות דיוניות של בית הדין. כבר נפסק פעמים רבות, כי אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, כשלעצמן, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות כדי לבסס עילה לפסילתו, מקום שניתן לתקוף החלטות אלו בערכאת ערעור על פי סדרי הדין. כך גם אופן ניהול המשפט יהווה עילה לפסלות שופט אך במקרים חריגים. החלטות בית הדין "ניתן לראות כי נתקבלו בשיקול דעת ומנימוקים ענייניים על פי סדרי הדין והפסיקה . לא נגרעה מהתובעת כל זכות. על כן אין הן עומדות לה לרועץ כטענתה. אולם, גם אם זו פרשנותה את החלטות בית הדין, אין בכך די כדי להקים טענת פסלות. בידי התובעת וב"כ האפשרות להשיג על החלטות בית הדין זאת על פי סדרי הדין. הדבר לא נעשה ביחס לאף לא אחת מההחלטות נשוא בקשת הפסלות…. למותר לציין כי כל בקשה, של מי מהצדדים נבחנת לגופה, בשים לב לתוכנה ולמהותה, ולאופן בו הוגשה על פי סדרי הדין, על מנת להבטיח כי לכל אחד מהצדדים יהיה יומו בפני בית הדין. כל בקשה נבדקת ונשקלת על מנת שלא תשלל חו"ח זכות דיונית או מהותית של מי מהצדדים... מקצועיותו של בעל התפקיד השיפוטי מקימה חזקה כי הוא מקצועי ומיומן דיו כדי לערוך הפרדה בין עניינם של בעלי הדין לבין ב"כ (גם אם במקרה דנן מדובר בקרבה משפחתית ראשונה) ולהכריע בהליך לגופו של עניין וללא פניות." 9. השופטת דחתה לגופן את טענות התובעת ככל שכוונו נגד החלטות הדיוניות שניתנו בהליך כבסיס לעילת פסלות, תוך שקבעה: "אין אני מוצאת כי הדוגמאות שהובאו על ידי ב"כ התובעת בבקשתה יש בהן כדי לבסס ולו חשש קל למשוא פנים ולסתור את החזקה בדבר יכולתי לנהל את ההליך באובייקטיביות ויכולתי לשפוט בהליך ללא משוא פנים". 10. בהתייחס לטענות התובעת נגד ההחלטה להתיר לנתבעת לטעון טענת התיישנות, הפנתה השופטת להחלטת בית הדין במועד הדיון, במסגרתה התייחסה לטענות שהועלו בשנית בבקשת הפסלות, והוסיפה וציינה: " על החלטה זו לא הגישה התובעת בקשת רשות ערעור. למעלה מן הדרוש נציין כי החלטה זו התקבלה משיקולים ענייניים בלבד והיא מנומקת ומתבססת על הפסיקה בנושא המועד והאופן להעלאת טענת ההתיישנות. כמו כן אין לקבל טענתו של ב"כ התובעת לפיה בית הדין ביצע שינוי שרירותי מהחלטתו שלו, משאין מדובר בהחלטתו שלו מיום 27/3/12., אלא בהחלטה של מזכיר בית הדין ממנה עולה כי בעת הדיון המקדמי יתבררו "כל הנושאים שיש להעלותם בדיון מקדמי בכלל". "מה גם שבדיון המקדמי גופו ביקש ב"כ התובעת לכלול את שאלת ההתיישנות והשהוי ברשימת הפלוגתאות. גם מהותית אין סתירה בין ההחלטות זו של מזכיר בית הדין וזו שלי." 11. אשר להחלטת בית הדין מיום 27.3.13 לפיה התובעת תמציא את כל תלושי השכר לבית הדין ולצד שכנגד, ולטענת התובעת כי הנתבעת הצהירה בתצהיר גילוי מסמכים כי בחזקתה כל תלושי השכר של התובעת. בהקשר זה, הטעימה השופטת: " מושכלות ראשונים כי כל מסמך אשר מוגש לבית הדין על ידי מי מהצדדים, יש להגישו, כפי שהוגש לבית הדין, גם לצד שכנגד. וכן, על אף שתצהירי גילוי מסמכים הוגשו על ידי הצדדים לתיק בית הדין, פשיטא הוא כי בית הדין אינו לוקח חלק בהליך גילוי המסמכים שבין הצדדים. בהקשר זה החלטה זו גם ניתנה על הודעתה של התובעת בעניין הגשת תצהירי עדות ראשית. ככל שסבר ב"כ התובעת כי אין צורך להעביר תלושים לנתבעת יכול היה להגיש בקשה מוסכמת על דעת הצד שכנגד. זאת לא נעשה. בהחלטה עצמה אין פגם מאחר וסדרי הדין מחייבים כאמור להעביר לצד שכנגד כל מה שהוגש לבית הדין" 12. טענת התובעת לפיה החלטת בית הדין מיום 16.4.2013 אשר דחתה בקשתה להעדת עדים, מבלי לאפשר לה להשיב לתגובת הנתבעת לבקשתה להזמנת עדים, שרירותית ומחמירה כלפיה ומונעת ממנה הבאת ראיה, נדחתה. בנדון זה קבעה השופטת: " גם על החלטה זו לא השיגה התובעת בדרך הקבועה בדין. גם כאן מיותר לציין כי החלטה זו ניתנה מטעמים עניינים בלבד והוכרעה על פי הדין. דרך הגשת בקשה ובה עובדות, לצורך קבלת אישור לסדרי דין שונים, צריכה להיות מגובה בתצהיר. החלטות כגון זו הם דבר שבשגרה ואינן מיוחדות לתיק זה ולצדדים בו. התובעת טוענת עוד כי החלטתי מיום 16/4/13 ניתנה מבלי שניתנה לה זכות תשובה. נציין כי התובעת הגישה את הבקשה להזמנת הגב' שרית נוי, בה פירטה את נימוקיה לבקשה, והנתבעת הגישה את תגובתה. מכאן שלתובעת ניתן יומה ואין כל חובה על בית הדין לאפשר לתובעת להגיש תשובה לתגובה בטרם תינתן ההחלטה בבקשה. מכל מקום כל בקשה להגשת תשובה לתגובה לא הוגשה על ידי התובעת". אשר לטענה כי בית הדין התעלם מטענת התובעת כי "הנתבע לא אפשר לבא כוחה לעיין במסמכים, ולא הודיע לתובעת את זכויותיה כקבוע בחוק", ציינה השופטת כי "טענה זו של התובעת וב"כ בלתי ברורה" והוסיפה: " יגענו ולא מצאנו בכתבי הטענות של התובעת ובפרוטוקול הדיון טענה שכזו מפי התובעת ו/או ב"כ. כל טענה לא נשמעה מצד התובעת כי לא בוצע הליך עיון במסמכים או כי לא נתאפשר לה עיון במסמכי הנתבעת במסגרת הליך זה. כך גם לא נשמעה כל טרוניה מפיה של התובעת כי לא קיבלה הודעה לעובד, למעט טענה סתמית בלתי מפורטת בכתב התביעה לפיה 'הנתבע לא נעתר לבקשת ב"כ התובעת להמציא מכתב בו יפורטו זכויותיה' ... התובעת החלה את עבודתה בנתבעת בשנת 1997, בטרם חקיקת חוק הודעה לעובד. אולם בכך לא די, בין התובעת לנתבעת לא פחות מ-12 חוזי עבודה חתומים על ידה ועל ידי הנתבעת (החל מ 1/11/97 וכלה ב- 25/2/08) עוד נציין כי לגרסת התובעת בית הדין רשאי להורות לנתבע להתחיל בהבאת ראיותיו. רשאי ולא חייב. וכל בקשה מטעם התובעת לעשות כן לא הובאה בפני בית הדין. לפיכך, טרוניה זו של התובעת תמוהה ביותר. סדרי הדין קובעים כי התובע יתחיל בהבאת ראיותיו בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה, והיפוך סדרי הדין הוא החריג המחייב הנמקה מיוחדת שאינה ניתנת אלא במשורה בלבד כיאה לחריג. על כן לא היה מקום מהותית להיפוך סדרי הדין." נדחתה טענת התובעת לפסלות שעילתה משוא פנים בגין תלונה שהגיש בא-כוחה בעבר נגד השופטת. בהקשר זה, ציינה השופטת בהחלטתה: "התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי עולה חשש על פיו ניתן לקבוע כי נבצר ממני להכריע בהליך זה, ללא משוא פנים אך בשל התלונה שהוגשה נגדי על ידי ב"כ התובעת. (תלונה זו התבררה לפני זמן רב ונמצאה במילא בלתי מוצדקת.)" הוסיפה השופטת והטעימה כי "לא נעלמו מעיני" טענות נוספות שהועלו על ידי המערערת, אולם "נוכח טענות אלו בנוסחן, מעדיף בית הדין להימנע מלהתייחס להן". בסיכומו של דבר, נדחתה בקשת הפסלות ללא הוצאות. על החלטה זו הוגש הערעור מושא ההליך שלפניי. הערעור על החלטת הפסלות - מושא דיוננו המערערת חזרה על טענותיה בבקשת הפסלות בבית הדין האזורי, תוך שציינה כי בא-כוחה ביקש בעבר "לא להעביר תיקים שהנו מייצג בהם לדיון בפני כב' השופטת, כי חשש שתתנכל לו על לא עוול בכפו" בעקבות תלונה מוצדקת, לטענתו, שהגיש לנציב קבילות השופטים על התנהגותה. לטענתה "מלכתחילה נראה היה" לתחושת בא-כוחה, כי "השופטת מתנכלת לו ולתובעת באופן חד צדדי, תוך אפליה בוטה ובולטת, כשמגמתה 'לחסל' באיבה את תביעת התובעת", ובמשוא פנים. עוד טענה כי השופטת "טעתה בנימוקיה" בהחלטותיה והתעלמה מהראיות. המשיבה לא הגישה עמדה בערעור, כפי הרשות הנתונה לה בתקנה 112ג(ד) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. הכרעה לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפניי הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, מן הטעמים שלהלן. חזקת המקצועיות והאובייקטיביות של השופט חזקה שבדין היא, כי השופט "היושב בדין, מקצועי ומיומן ובידו לבחון את העניינים המובאים בפניו ללא משוא פנים" וכי השופט "נותר פתוח לשכנוע בכפוף לתשתית הראייתית ולטענות שיובאו לפניו בהליך העיקרי". בנוסף, כלל הוא, כי לעמדת השופט הסבור כי אינו מנוע מלישב בדין, יינתן משקל רב וכי ערכאת הערעור לא תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, אלא במקרים קיצוניים בלבד . זאת ועוד. הלכה היא כי "מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על שופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות". עוד נפסק כי ככל שמדובר בתחושותיו ובהשקפותיו הסובייקטיביות של המערער, הרי אלה כשלעצמן אינן מקימות עילה לפסלות המותב ואב בית הדין . בענייננו, המערערת לא הציגה ראיה לנסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי למשוא פנים, בהתנהלות השופטת בדיון ובהחלטותיה ולא הופרכה חזקת האובייקטיביות והמקצועיות של השופטת. משכך הוא, אין מתקיימות נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים ו"נסיבות המקרה אינן באות בגדר המקרים החריגים בהם ערכאת הערעור תתערב בחוות דעתו של השופט הסבור כי בידו לנהל את ההליך באובייקטיביות". השגה על החלטות דיוניות במסגרת ערעור הפסלות דין טענות המערערת בדבר התנהלות השופטת בהחלטותיה להידחות. בנדון זה ציינתי בעניין דחוח הלוי כי ככל שהחלטת הפסילה מכוונת נגד החלטות דיוניות אחרות של השופט שניתנו בהליך " 'הלכה היא כי בהחלטות דיוניות, כשלעצמן אין די כדי לבסס עילת פסלות', בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר בסדרת החלטות". השופטת התייחסה בהחלטתה להלכות אלה, ואף התייחסה לטענות המערערת לגופן והבהירה החלטותיה. לפיכך, התנהלות השופטת והחלטותיה אינן לוקות בחוסר סבירות קיצוני שיש בו כדי להעיד על משוא פנים. התלונה לנציב קבילות השופטים אינה מהווה עילה לפסלות שופט ככלל, עצם הגשת תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים נגד שופט אינה מצדיקה את פסילתו מלדון בהליך. עמד על כך הנשיא גרוניס בעניין אברהם סימון תוך שציין: "הכלל הוא, כי הגשת תלונה נגד שופט אינה מקימה עילת פסלות אם לא הוכח חשש ממשי למשוא פנים מעבר לעצם הגשת התלונה." הנשיאה בייניש עמדה על אותו רציונאל בעניין פהמי זיר תוך שהטעימה: "ביסודו של כלל זה הטעם לפיו אין לאפשר לבעלי דין לנסות ולהחליף את השופט הדן בעניינם ללא כל יסוד בדין, מהטעם היחיד שהוגשה על ידם תלונה כנגד השופט, שיכול שאין בה ממש". נילי ארד -/ יפים הדברים גם לענייננו. ומשכך הוא, בדין דחתה השופטת את בקשת הפסלות בעילה של תלונה שהוגשה נגדה בעבר לנציבות קבילות השופטים על ידי בא-כוח המערערת. סוף דבר: לאור כלל האמור לעיל, הערעור נדחה. משלא הוגשה תגובה מטעם המשיבה, אין צו להוצאות בערעור. שופטיםפסלות שופט