המערערות הגישו בקשה בהולה לביטול העיקולים ודיון במעמד הצדדים התקיים ביום 30/05/13. לאחר דיון במעמד הצדדים קבע כב' הרשם כי העיקול יוותר על כנו, אך צמצם את סכום העיקול לסך של 1,500,000 ₪. על החלטה זו (שנחתמה על ידי כב' הרשם בחותמת שופט) הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון. לאחר דיון קבע בית המשפט העליון ביום 24/07/13, כי הוא דוחה את הבר"ע, מבלי להידרש לטענות הצדדים לגופם, תוך שפתח פתח למערערות כאן, להגיש בקשה לעיון מחדש, זאת נוכח מסמך חדש שהוצג בעת הדיון בבית המשפט העליון הנושא כותרת "הודעה מתוקנת להמחאת זכות", אשר בית המשפט העליון שוכנע כי הוא לא הוצג במהלך הדיון שהתקיים בפני כב' הרשם, ועל כן הורה להמציאו למערערות תוך 10 ימים וקבע כי תישמר להן זכותן לשוב ולהעלות טענותיהן בדרך של בקשה לעיון חוזר בפני כב' הרשם. בקשה לעיון חוזר בפני כב' הרשם אכן הוגשה ולאחר דיון וכפי שקבע בהחלטתו מיום 2.9.13, לא מצא כב' הרשם לשנות מהחלטתו הקודמת לעניין העיקולים והורה כי יוותרו על כנם. יחד עם זאת מצא כב' הרשם, להורות על הגדלת סכום העירבון שהופקד כתנאי למתן העיקול, כך שיופקד עירבון נוסף של 50,000 ₪ בנוסף לסך של 20,000 ₪ שכבר הופקד. על החלטה הרשם מיום 2.9.13 מוגש הערעור שבפניי. (בינתיים, הופקד סכום העיקול על ידי המערערות בקופת בית המשפט בהסכמה והעיקולים הנ"ל, ככל שהוטלו אצל צדדים שלישיים, בוטלו. זמן מה לאחר מכן התיר גם כב' הרשם תיקון כתב התביעה באופן המאפשר למשיב לצרף לתביעתו את המסמך הנ"ל הנושא כותרת "כתב תיקון המחאת זכות"). טענות המערערות לטענת המערערות בערעורן בפניי מבוססת התביעה וכן הבקשה למתן עיקולים זמניים על המחאת זכות מזויפת וחסרת תוקף שכן, המחאת הזכות הנ"ל נחזית להיות חתומה על ידי המערערת 2 (להלן: "חברת י.ח.ס"), שעה שהמועד הנקוב בהמחאת הזכות כמועד החתימה עליה, הינו מועד בו חברת י.ח.ס כלל לא הייתה קיימת, שכן, היא נוסדה זמן מה לאחר מועד זה. כן נטען כי בחקירתו של המשיב בבית משפט קמא, נמצא כי הצהרתו שהוא היה מוסמך לחתום בשם המערערת 1 (להלן: "חברת אזריק") במועד חתימת המחאת הזכות, 01/04/10, נמצאה כשקרית, שכן, הובהר בדיון כי מי שהיה מוסמך לחתום הינו מר אנדראוס אשר רכש את כל המניות בחברה מבעליהן, מר זראיק סעאב. נטען גם כי, כתב תיקון המחאת הזכות שהותר צירופו לתביעה במסגרת תיקונה, עליו עמד בית המשפט העליון, הוא מזויף, שכן, לפי הכתוב בו, נפלה טעות בתאריך המחאת הזכות המקורית, בה נרשם שנחתמה בשנת 2010. נטען כי אמנם בכתב התיקון נאמר שהמחאת הזכות המקורית נחתמה בשנת 2011 (לכאורה לאחר הקמת וייסוד חברת י.ח.ס), אולם, לטענת המערערות אין בעריכת כתב התיקון שום היגיון ושכל ישר, שכן, גם המחאת הזכות המתוקנת נושאת אותו תאריך בדיוק (1.4.11) ומה הטעם לערוך המחאת זכות מתוקנת בנפרד, שעה שאפשר באותו יום לתקן את המחאת הזכות המקורית?! נוכח האמור לעיל, נטען כי כתב התיקון מזויף, כי ההמחאה המקורית ובפרט האמור בה ביחס לחברת י.ח.ס, נערך זמן רב לפני ייסודה ורישומה כחברה ועל כן ביקשו המערערות לבטל את העיקולים נגדן, ולחלופין ובפרט כנגד המערערת 2 אשר נטען כי כתב התביעה איננו כולל אף טענה כנגדה ושמה נקשר לפרשת התביעה ולצו העיקול, אך ורק בשל אותן המחאות זכות האחת (המקורית) חסרת תוקף והשנייה, מזויפת. עוד נטען כי הסכום שהופקד כחלף עיקול, הוא סכום גבוה המכביד מאוד על התנהלות שוטפת של חברת י.ח.ס משום שהוא נחוץ לה לצורך תשלום משכורות לעשרות עובדיה. תשובת המשיב המשיב טען כי בית המשפט העליון נתן פתח לטיעון אך ורק על יסוד מסמך תיקון המחאת הזכות בלבד ודחה את הבר"ע שהוגשה כנגד מתן צו העיקול על יסוד המחאת הזכות המקורית. הוא טען גם כי חלק מן המכרזים נשוא התביעה, הועברו מן המשיבים הפורמליים 2-3 לחברת י.ח.ס אשר המשיכה לבצע את העבודות בהן ולא נאמר דבר וחצי דבר לעניין זה על ידי ב"כ המערערות. עוד היפנה למסמכים נוספים המהווים הסכמים בין הצדדים עליהם חתום המשיב בעצמו, על אף טענות של המערערות כי הוא לא היה מוסמך לחתום בשם חברת אזריק במועד הרלוונטי וטען שיש במסמכים אלה כדי ללמד שהוא עדיין היה בעל זכויות באותה חברה. עוד טען כי על יסוד אותם מסמכים נוספים ניתן צו העיקול ולא רק על יסוד המחאת הזכות. הוא טען גם כי אם יבוטל צו העיקול קיים חשש מפני הכבדה ועל כן יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה עיון בכתב התביעה שהוגש מלמד שאכן אין בו טענות ספציפיות לקיומה של התחייבות מצד חברת י.ח.ס כלפי המשיב כתובע. סעיף 6 לכתב התביעה הוא העוסק בחברת י.ח.ס, ונאמר בו רק שהיא חברה רשומה כדין שביצעה פרויקטים שונים, לרבות אצל בתי הזיקוק. החל מסעיף 7 לכתב התביעה, פורש התובע שם/המשיב דנן, מערכת יחסים חוזית בין חברת אזריק ובינו, לבין המשיבות הפורמליות 2-3 דנן. אין בכל התיאור הנ"ל מילה וחצי מילה על מעורבותה של חברת י.ח.ס בקשר החוזי הנ"ל, למעט אותה המחאת זכות מקורית הנושאת תאריך חתימה 01/04/10, אשר לפיה ממחה חברת אזריק למשיב את כל הסכומים המגיעים לה מן המשיבות 2-3 לרבות סכומים המגיעים לה מחברת י.ח.ס/ המערערת 2. אזכיר כי בשלב הדיון הראשון בביטול צו העיקול, לא הוצג כתב התיקון להמחאת הזכות הנ"ל וכב' הרשם לא מצא מקום באותו שלב לקבל את הטענות כי ההמחאה המקורית חסרת תוקף , על אף הטענה שהועלתה בפניו לפיה, מועד הקמת וייסוד חברת יחס הוא מאוחר למועד המחאת הזכות (להלן: "החלטת הרשם הראשונה") . בר"ע שהוגשה על החלטתו הנ"ל, נדחתה על ידי בית המשפט העליון מבלי לדון בטענות לגופן ותוך שנקבע כי למערערות עומדת זכות לפנות בבקשה לעיון מחדש בצו העיקול, נוכח מסמך שהתגלה בהליכים בפני ביה"ש העליון ואשר כונה "הודעה מתוקנת להמחאת זכות". העניין היחיד שיש לדון בו הוא האם נוכח הצגת ההודעה המתוקנת להמחאת הזכות, נתגלו עובדות חדשות אשר יש בהן כדי להביא לשינוי החלטת הרשם הראשונה. לבקשת ב"כ המערערות, אני מוצא להפריד בין עניינן של שתי המערערות. אשר למערערת 1 לגביה לא היה מקום לעיון חוזר כלל, שכן, החלטת כב' הרשם המקורית לא בוססה רק על המחאת הזכות המקורית, אלא גם על מסמכים חוזיים נוספים, לגביהם נטען באותו דיון וכאמור החלטתו זו הפכה להיות חלוטה לאחר דחיית הבר"ע. אשר על כן, ערעורה של המערערת 1 דינו לדחייה. אשר למערערת 2 הטענה כי במועד חתימת המחאת הזכות המקורית חברת י.ח.ס, אליה מתייחסת ההמחאה, כלל לא נוסדה, הועלתה כבר טרם החלטת הרשם הראשונה, לא נתקבלה על ידו, ונטענה גם בדיון ברע"א 4168/13 בפני בית המשפט העליון שם נדחתה מבלי דיון לגוף העניין ומשום שבית המשפט העליון שוכנע כי התשתית העובדתית המלאה ובפרט "כתב תיקון המחאת הזכות" (פסקה 24 בעמ' 5 לתגובה), לא עמדה לפני בית המשפט המחוזי במועד הדיון שהתקיים ביום 30.5.2013." (תיקרא להלן - "כתב התיקון"). לפי הכתוב בכתב התיקון, המועד שנרשם בהמחאת הזכות המקורית, 01/04/10, נרשם בה בטעות, והמועד הנכון הוא 10/04/11. עתה (ומן מועד שקדם לדיון השני בפני כב' הרשם) מעלות המערערות טענת זיוף על יסוד כתב התיקון. לפי טענה זו, אין כל היגיון בעריכת כתב התיקון. שכן, הוא עצמו נושא בדיוק אותו תאריך (10.4.11) שלפי הטענה של המשיב, נערכה בו ההמחאה המקורית, מכאן, שבמועד עריכת כתב התיקון, ניתן היה ממילא כבר לתקן את ההמחאה המקורית עצמה ולא היה שום הגיון או צורך לערוך מסמך נוסף/כתב התיקון. היסק לוגי זה אותו מציעה המבקשת 2 אינו מתבקש באופן חד משמעי מן הנסיבות אותן פירטתי לעיל אשר עמדו גם בפני כב' הרשם טרם החלטתו בבקשה לעיון חוזר. ככל שבפני כב' הרשם בעת הדיון במסגרת עיון חוזר, היו מובאות ראיות לכך, כי ההודעה המתוקנת נערכה ונחתמה באותו מעמד וברצף, לאחר החתימה על ההמחאה המקורית, יתכן שבטענה שמעלה המערערת 2 היה היגיון רב. אולם, מעיון בטיעוני הצדדים בפני בית משפט קמא במסגרת הבקשה לעיון חוזר, לא עולה הדבר באופן מפורש ולא ברור לגמרי, האם המחאת הזכות המקורית וכתב התיקון נחתמו באותו מעמד ברצף אחד, או שמה נחתמה תחילה ההמחאה המקורית, ואולי נעשה בה שימוש ורק מאוחר יותר באותו יום נתגלתה הטעות שהצריכה תיקון, ותוקנה בכתב התיקון במעמד נפרד. ברור שבמקרה אחרון זה המסקנה כי ההמחאה המתוקנת נערכה לצורך זיוף אינה טענה של ממש. משלא הוברר עניין זה ונחקר עד תום בפני בית משפט קמא, ונוכח הנטל המוגבר החל לצורך הוכחת טענות מרמה וזיוף, עומדת לכאורה גם האפשרות השנייה הנ"ל על כנה גם כן, באותה מידת הסתברות לכאורה. ועל כן בנסיבות אלה, לא מצאתי שהיה בתשתית הראייתית הנוספת שהובאה בפני כב' הרשם כדי לתת משקל משמעותי דווקא לאפשרות הראשונה ובכך להביא לשינוי החלטתו. אני דוחה על כן גם את ערעורה של המערערת 2. סוף דבר הערעור בשלמותו נדחה. המערערות תשלמנה למשיב 1 הוצאות הערעור בסכום כולל של 5,000 ₪. ככל שסכום הפיקדון שהופקד עולה על סכום ההוצאות הנ"ל, יועבר חלק ההוצאות שנפסק לידי המשיב 1, אפשר באמצעות בא כוחו והיתרה ככל שנותרה, תוחזר למערערות אפשר באמצעות בא כוחן.עיקול