עיכוב ביצוע כניסת צווי הריסה ואיסור שימוש חורג לתוקף העובדות: 1. המערער הנו הבעלים במקרקעין באבן יהודה, גוש 8024 חלקה 33 (להלן: "המקרקעין"). המערער מפעיל במקום עסק למילוי ואחסון גז, על אף שייעוד המקרעין, לפי תוכנית הצ/122, הוא קרקע חקלאית. במהלך השנים הוגשו כנגד המערער ארבעה כתבי אישום בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר, שימוש חורג ללא היתר, אי קיום צוי הפסקה מנהלים ואי קיום צו הפסקה שיפוטי, כולם לאותם מקרקעין. כך הוגש נגדו כתב אישום במרץ 1993 (ת"פ 315/93), כתב אישום נוסף הוגש במרץ 1994 (ת"פ 388/94), כתב אישום שלישי הוגש בדצמבר 2000 (ת"פ 3652/2000) וכתב אישום רביעי הוגש באפריל 2004 (עמ"ק 10656/04). המערער הורשע ועונשו נגזר לקנסות שונים, וכן הוצאו צווי הריסה למבנים שנבנו ללא היתר וצוי הפסקה מנהלים ושיפוטיים לשימושים החורגים. על כך ארחיב בהמשך. על אף שכתב האישום הרביעי, בעמ"ק 10656/04, הוגש כבר בשנת 2004, המערער הורשע באישום שיוחס לו שם רק ביום 9.2.2012, וזאת לאחר בקשות והליכים רבים בתיק כגון בקשה לפסילת שופט ובקשה להימנע מלהשיב לאשמה. פסק הדין כלל הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, לפיו תינתן למערער אורכה נוספת לפנות את המתחם, להפסיק את השימוש החורג, להרוס כל הבניה שאין לה היתר, עד ליום 9.5.13. אורכה זו ניתנה לאחר שלמערער ניתנו שלוש אורכה קודמות בנות שנה כל אחת. עונשו נגזר לקנס בסך 150,000 ₪, הפעלת התחייבות שניתנה במסגרת ת"פ 3652/2000 בסך 70,000 ₪ והטלת התחייבות חדשה בסך 200,000 ₪ למשך שנתיים שתוקפה מיום 9.5.13, לבל יעבור אותן עבירות פעם נוספת. המערער לא קיים את שהוטל עליו על פי הסדר הטיעון ואף פתח תחנת תדלוק כלי רכב בגז במקרקעין, תוך הרחבת השימוש החורג. במקביל הגיש המערער ביום 19.5.2013 בקשה לעיכוב כניסת ההתחייבות הכספית לתוקף. בית משפט קמא דחה את הבקשה ביום 12.6.13. ביום 24.6.2013 הגיש המערער בקשה נוספת, בקשה לעיכוב ביצוע צווי בית משפט בארבעת התיקים השונים נגדו ( ת"פ 315/93, ת"פ 388/94, פ' 3652/00 ו- עמ"ק 10656/04). בבקשתו טען כי מאז מתן גזר הדין בעמ"ק 10656/04, נעשים מצדו מאמצים למצוא מקרקעין אחרים אליהם יוכל להעביר את עסק הגז שהוא מנהל, אולם נתקל בסירוב מטעם ראשי מועצות שאינם מסכימים לקיום עסק לאחסון ומילוי גז בשטחן. עוד ציין כי על המקרקעין חלה תכנית מפורטת שהופקדה ובגינה ישונה ייעוד המקרקעין מחקלאי למגורים, ומכאן, כיון שבלאו הכי יאלץ לעזוב את המקרקעין בשל שינוי הייעוד, יש לעכב את צווי ההריסה ואיסור השימוש החורג שנפסקו נגדו מאז שנת 1994, ולאפשר לו להמשיך להפעיל את העסק עד לשינוי הייעוד בפועל, ומתן היתרי בניה למגורים על המקרקעין. החלטת בית משפט קמא: 2. בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לעיכוב ביצוע הצווים, מבלי שקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה, וקבע ביום 3.9.2013 בזו הלשון: "1. החלטה זו ניתנת לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המאשימה ובתגובת הנאשם. 2. הכלל הוא כי בית המשפט יעכב ביצוע צו הריסה והפסקת השימוש החורג, רק במקרים חריגים וכאשר ההיתר הינו בהישג יד. 3. מהבקשה והתגובה עולה כי אין כל סיכוי להכשרת הבניה או השימוש החורג לאחר ששונה יעודה של הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע המיועדת למגורים. 4. בהתחשב בעובדה שנגד המבקש ננקטים הליכים במשך שנים רבות בגין שימוש חורג בקרקע חקלאית (מאז שנת 93), ובהתחשב במועד הגשת כתב האישום בתיק זה (2004)) ובעובדה כי עד היום אין בידי המבקש היתר לשימוש חורג, אין מקום לארכה נוספת. 5. הבקשה נדחית" יצוין כי לאחר מתן החלטה זו הגישה המשיבה, ביום 5.8.13 בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, נוכח הימנעות המערער מלקיים את הצווים שהוצאו כמפורט לעיל. טענות הצדדים בערעור לפני: 3. המערער טוען כי טעה בית משפט קמא משלא קיים דיון בבקשה לעיכוב ביצוע צווים במעמד הצדדים ולא נתן למערער זכות טיעון בעל פה, על אף שביקש זאת במפורש. בכך סטה בית המשפט מההלכה שנקבעה בע"פ 1318/07 מוחמד אלטורי נ' מדינת ישראל, מיום 31.12.07 (להלן:"ע"פ אלטורי"), לפיה על בקשה לעיכוב ביצוע להישמע במעמד הצדדים. עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מן העובדות הרבות שתוארו בפניו, כך למשל התעלם מכך שמאז ניתן גזר הדין בעמ"ק 10656/04 עושה המערער מאמצים רבים לאתר מקום חלופי לעסק הגז המופעל על ידו, ללא הצלחה, מכך, שבעוד כשנתיים לא ניתן יהיה לקיים עוד את העסק על המקרקעין נוכח שינוי הייעוד, לפיכך בתקופת הביניים, עד לשינוי הייעוד, טובים סיכוייו לקבל היתר לשימוש חורג וכי מהנדסת המועצה המקומית אבן יהודה הודיעה על הסכמתה לבקשה לשימוש חורג לתקופה קצובה. עוד התעלם מכך שמשרדי העסק הועתקו זה מכבר מן המקרקעין אל מקום אחר, כך שלא נעשה עוד שימוש חורג במקרקעין למשרדים, ומעובדת קיומו של רישיון עסק לצמיתות, מאישור משרד האנרגיה לפיו המערער מחזיק ברישיון ספק גז שתוקפו עד ליום 31.7.2016, מאישור מ"איגוד ערים אזור נתניה שירותי כבאות" המאשר בטיחות בעסק ומהיתר רעלים שניתן מטעם המשרד לאיכות הסביבה. ב"כ המערער מפנה אל הפסיקה ממנה עולה, לטענתו, כי מגמת בתי המשפט היא שלא למהר ולסגור עסקים פעילים המעסיקים עובדים, משלמים מיסים, עוזרים לפיתוח האזור ונאנקים תחת עול הבירוקרטיה. במהלך הדיון טען המערער כי נעשו מצדו ניסיונות להעתיק את העסק למקום אחר, על פי היתר, ואף שוחח לאחרונה עם ראש המועצה הנבחר באבן יהודה בנדון. כמו כן נטען במהלך הדיון על ידי המערער, ולא נטען בכתב הטענות, כי המשיבה הגישה בקשה לביזיון בית משפט בנוגע לצווי ההריסה וצוי הפסקת שימוש חורג, זאת בעת בה הוגש ערעור על החלטת בית משפט קמא שלא לעכב ביצוע צווים אלה עוד. לטענת המערער, על פי ההלכה, לא ניתן להגיש בקשה לביזיון בית משפט, כל עוד צד נמצא במהלך שלב ערעורי. נוכח כל אלה מבקש המערער לבטל את החלטת בית משפט קמא ולעכב את ביצוע הצווים למשך 12 חודשים נוספים מיום מתן ההחלטה בערעור זה. 4. המשיבה מצידה מבקשת לדחות הערעור, ולראות בו ניסיון נוסף להנציח עבירות בניה חמורות. המערער, כך המשיבה, מגיש בקשות סרק לבית המשפט ולוועדות התכנון, בכוונה ליצור סחבת ומצגים של טיפול תכנוני, ובינתיים ממשיך בהפקת רווח כלכלי משימוש חורג ומבניה בלתי חוקית, במשך כ- 20 שנים, וזאת בניגוד לצווי בית המשפט. ב"כ המשיבה מציין כי הערעור והבקשות הנלוות לערעור, בקשה דחופה לעיכוב ביצוע ובקשה להארכת מועד לעיכוב ביצוע הוגשו בחוסר תום לב קיצוני תוך שהמערער אינו מגלה לבית המשפט התמונה כולה. דיון והכרעה: 5. דומני כי נוכח טענות המערער בדבר מאמציו למצוא מקום חלופי לעסק אחסון ומילוי גז אותו הוא מפעיל, אין מנוס מלתאר חלק מההליכים שננקטו נגדו עד כה, ואת חוסר האמון שנתן בית המשפט ביכולתו ובנכונותו למצוא מקום חלופי תוך זמן קצר. כאמור לעיל, במרץ 1993 הוגש נגד המערער כתב אישום בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין ובגין אי קיום צו הפסקה מנהלי מיום 28.2.93 ואי קיום צו הפסקה שיפוטי מיום 21.3.93 (ת"פ 315/93). העונש שנגזר במסגרת תיק זה היה קנס בסך 750 ₪ בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר, קנס בסך 3,500 ₪ בגין אי קיום צו הפסקה מנהלי ושיפוטי, הוצא צו להריסה והתאמת המבנים בשטח להיתר הבניה וכן הוצא צו המורה על הפסקת השימוש במבנים שאינם מותרים מיום 31.12.93. ביום 15.3.94 הוגש כתב אישום נוסף נגד המערער - ת"פ 388/94 בגין אי קיום צווי בית המשפט שניתנו בת"פ 315/93, וכן בגין בניה נוספת ללא היתר בשטח של 40 מ"ר, הצבת מכולה בשטח של 15 מ"ר והידוק כורכר על פני קרקע טבעית והכל בניגוד לייעוד חקלאי של המקרקעין. המערער הורשע ובית המשפט גזר עליו 5,000 ₪ קנס כפל אגרה, ניתן צו הריסה מידי לסככה נשוא האישום, ניתן צו לסילוק המכולה שכניסתו לתוקף נדחתה עד ליום 3.2.2000 וצו איסור שימוש חורג שכניסתו לתוקף נדחתה עד ליום 3.2.2000. ביום 15.12.2000 הוגש כתב אישום שלישי נגד המערער, ת"פ 3652/2000, בגין אי קיום צווי בית משפט בתיק פלילי 315/93 ות"פ 388/94 וכן בגין הוספת בניה חדשה בשטח של 74 מ"ר המשמשת כמשרדים וזאת ללא היתר ובניגוד לתב"ע החלה על המקרקעין. הצדדים הגיעו להסדר טיעון בתיק זה, המערער הודה באישומים המיוחסים לו והתחייב לעמוד בהסדר הטיעון, על פיו הורשע. ניתן צו הריסה שכניסתו לתוקף נדחתה ליום 9.10.03. על המערער הושת קנס בסך 12,000 ₪ והתחייבות להימנע מעבירה בסך 70,000 ₪, למשך שנתיים. ביום 25.8.04 הוגש כתב אישום רביעי כנגד המערער במסגרת תיק עמ"ק 10656/04 בגין עבירות של אי קיום צווי בית משפט בתיק פלילי 388/94 ו- ת"פ 3652/00 ובגין בנייה נוספת ללא היתר בשטח של 30 מ"ר למבנה המשמש כמשרדים, הנחת מכולה נוספת ללא היתר, אחסון מאות בלוני גז במקרקעין ללא היתר ושימוש חורג במקרקעין שייעודם חקלאי. ביום 9.2.2012 הורשע המערער. יצויין כי במעבר הזמן מאז הגשת כתב האישום הרביעי ועד לפסק הדין הוגשו בקשות שונות בתיק, בין היתר, בקשה לפסילת שופט ובקשה להימנע מלהשיב לאשמה, וכך חלפו להן השנים. הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו תינתן למערער אורכה נוספת על מנת לפנות את המתחם להפסיק את השימוש החורג ולהרוס כל הבניה שאין לה היתר, זאת עד ליום 9.5.13. בנוסף, הושת על המערער קנס בסך 150,000 ₪, הופעלה ההתחייבות שניתנה במסגרת ת"פ 3652/2000 בסך 70,000 ₪ והוטלה התחייבות חדשה ע"ס 200,000 ₪ למשך שנתיים מיום 9.5.13. המערער לא ביצע המוטל עליו על פי הסדר טיעון זה, ואף פתח תחנת תדלוק כלי רכב בגז. במקביל הגיש בקשה לעיכוב כניסת ההתחייבות בתיק עמ"ק 10656/04 לתוקף, במטרה לנסות להשהות הפסקת השימוש החורג עליה הורה בית משפט כבר בשנת 94 (או לכל המאוחר ב- 98). ביום 12.6.13 דחה בית המשפט בקשת עיכוב כניסה לתוקף של התחייבות המבקש. לאחר מכן, ביום 24.6.2013 הוגשה הבקשה נשוא ערעור זה, בקשה לעיכוב ביצוע צווי בית משפט בת"פ 315/93; 388/94; 3652/2000 ועמ"ק 10656/04, במטרה להשהות הפסקת השימוש החורג. בקשה זו, נשוא הערעור, נדחתה. 6. מן האמור עולה, כי מאז שנת 1993, מאז החלו ההליכים נגד הבניה הבלתי חוקית שבנה ונגד השימושים החורגים שעשה במקרקעין במשך 20 שנה, לא פעל המערער להסיר את המחדל. ויודגש, להוציא היתר חד פעמי שניתן בעבר, מעולם לא ניתן למערער היתר לשימוש חורג, עליו יכול היה לסמוך ידיו ולהמשיך לפעול במקרקעין, אך הדבר לא מנע מבעדו להמשיך ולהפעיל עסק לאחסון ומילוי גז, במרחק של כ- 100 מטרים מבית מגורים, ללא אישור, להרחיב את עסקיו ולבנות בניה נוספת ללא היתר, תוך התעלמות מוחלטת מן ההליכים הפליליים שננקטו נגדו והצווים שהוצאו בגדרם. במהלך הדיון לפני הודה בא כוח המערער כי במהלך השנים, מאז החלו ההליכים המשפטיים נגדו, הצליח המערער לעכב 4 פעמים את הצווים שהוצאו נגדו, למשך 12 חודשים בכל פעם. כלומר, מבלי שניתן למערער היתר לשימוש חורג מעולם, חסה המערער תחת עיכוב ביצוע הצווים שניתנו על ידי בית המשפט, אחרי שהאחרון העניק למערער פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם, הזדמניות להכשיר את פעילות עסקיו. ואולם, תחת הסדרת פעילות העסק, המשיך המערער להפעילו, ולא זאת אלא אף הרחיב את השימוש החורג שעשה במקרקעין והמשיך ובנה מתקנים ללא היתר. טענותיו בדבר הסכמת מהנדסת המועצה המקומית אבן יהודה לבקשה לשימוש חורג, לתקופה קצובה עד למועד בו ינתנו היתרי בניה על המקרקעין, נטענו בעלמא. גם טענתו כי בקשתו לשימוש חורג לאחסון בלוני גז לתקופה של 5 שנים, תידון תוך זמן קצר, לא נשענה על ראיה כלשהי ולא ניתן לייחס לה משקל כלשהו, במיוחד כאשר המערער עצמו מעיד כי "עד כה הוסרה בקשתו זו מסדר היום מנימוקים זרים" (סעיף 5.6 בכתב ערעור). אמר ולא יסף. 7. לגופו של עניין, טענתו של ב"כ המערער בעניין אי קיום דיון במעמד הצדדים ואי מתן זכות הטיעון המשפטי בבקשה שהוגשה לבית משפט לפי סעיף 207 בחוק התכנון והבניה, דינה להידחות מכל וכל. סעיף 207 בחוק התכנון והבניה עוסק בבקשות להארכת מועד לביצוע צווים שיפוטיים לפי סעיפים 205 ו- 206 לחוק. לסעיף 207 הותקנו תקנות, תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק) תשס"ט-2008. תקנה 4 לתקנות קובעת במפורש כי בית המשפט רשאי, לאחר שעיין בבקשה, לקבוע שאין היא מצריכה דיון במעמד הצדדים, וייתן לגביה החלטה מנומקת בכתב. מדובר בהסדר קונקרטי של סדרי הדין לבקשה לפי סעיף 207, ויש לפעול לפיהם. מכאן כי החלטת בית משפט קמא, ניתנה בהתאם לסדרי הדין. עוד אוסיף כי ע"פ אלטורי, אליו הפנה המערער, קודם לתקנות המוזכרות לעיל, מה גם שאינו רלוונטי לענייננו. החלטת בית משפט קמא נומקה כדבעי ואין מקום להתערב בה. בית המשפט התייחס אל ההזדמנויות הרבות שניתנו למערער להסדיר עניינו, תכנונית ומשפטית, התייחס לטענת המערער בדבר שינוי ייעוד הקרקע מחקלאות, ונימק כי שינוי זה מפחית עוד יותר את סיכוייו של המערער להכשיר את הבניה או את השימוש החורג במקרקעין לאחסנה מכלי גז. כן נימק כי עיכוב ביצוע ניתן במקרים חריגים ואין מקרה זה נמנה עימם. לנימוקים אלה אוסיף את הזלזול שהפגין המערער לאורך השנים בהזדמנויות הנשנות שהעניק לו בית המשפט בדמות 4 צווי עיכוב ביצוע שמשכם המצטבר הוא 4 שנים תמימות, ואת העובדה שוועדות התכנון ובניה מעולם לא אישרו למערער שימוש חורג במקרקעין כמבוקשו. כך, יצוין כי הוועדה המקומית החליטה ביום 28.10.07 להמליץ בפני הוועדה המחוזית, לאפשר למערער שימוש חורג לאחסון בלוני גז בקרקע חקלאית לתקופה של 3 שנים בכפוף לכל האישורים הנדרשים, אלא שהמערער לא מילא אחר התנאים שנדרשו והבקשה לא הגיעה לכדי קבלת היתר תקף. ביום 19.1.09 הגיש המערער בקשה להיתר בניה לשימוש חורג בקרקע חקלאית לתקופה של 5 שנים. שוב הוצאו למערער דרישות הוועדה לקידום בקשתו, אך המערער לא עמד בהן והבקשה נסגרה מחוסר טיפול. ביום 6.5.13 הגיש המערער בקשה לשימוש חורג בקרקע חקלאית לאחסון בלוני גז לתקופה נוספת של 5 שנים, בשלישית, הבקשה נבדקה על ידי מחלקת הפיקוח של הוועדה ונמצא כי התוכנית אינה תואמת למציאות. 8. טענה נוספת העלה המערער במהלך הדיון לפני, ועל אף שלא באה בכתב הטענות שהגיש, אתייחס אליה בקצרה; טוען המערער כי לא ניתן להיזקק להליך של פקודת ביזיון בית משפט מקום שהוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערעור, וזאת לאור הילכת א.צ. ברנוביץ (ע"פ 67/53, א.צ. בנוביץ בע"מ ו- 2 אח' נ' חיים ומינדלה צימרמן ו-3 אח' מיום 26.3.53. אני סבורה כי דין טענה זו להידחות. על מקומה של פקודת ביזיון בית המשפט במקרה של צווים מכוח חוק התכנון והבניה התבטא בית המשפט העליון ברע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 29.5.2013 שם נקבע כי אין הצדקה לשלול מהמדינה שימוש במנגנון אכיפה שמתווה הליך ביזיון בית המשפט בצווים כגון אלה. גם המחוקק התייחס לשאלה זו בסעיף 255 בחוק התכנון והבניה. ואולם, כאן טוען ב"כ המערער כי לא ניתן להיזקק להליך של פקודת ביזיון בית משפט מקום בו הוגש ערעור על ההחלטה שלא לעכב את הצווים דנן. משמע; עצם הגשת הערעור מונעת הגשת בקשה בכוח פקודת ביזיון בית המשפט. לשם כך מפנה ב"כ המערער אל הילכת א.צ. ברנוביץ. אכן בהלכת ברנוביץ נקבע כי הליכי ערעור כמוהם כבקשת דחייה לציות לפסק הדין, ומטעם זה אין להרשות הליכים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט תוך הערעור. פסיקה מאוחרת להלכת ברנוביץ, הלכת קוגלר, (ע"פ 6807/06, יהודה קוגלר נ' אשר קוגלר, מיום 21.6.07) תחמה את הלכת ברנוביץ באופן שהטענה בדבר הימנעות מהגשת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בית המשפט, תחול רק מקום בו הצד הנפגע הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ללא דיחוי (ראו סעיפים 7-8 בע"פ קוגלר). ואולם, גם אם אניח כי המערער הגיש ערעורו ללא דיחוי, הרי שבשונה מהלכת ברנוביץ' והלכת קוגלר, בעניינו אין מדובר כלל בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע צווים חלוטים, על תוכנם לא ניתן לערער עוד. מכאן כי אין מדובר בבקשת דחיית הציות לפסק הדין, הוא הרציונל העומד בבסיס הילכת ברנוביץ', משום שאמור וגמור כי את פסק הדין, ובמקרה כאן - את צווי ההריסה וצווי הפסקת שימוש חורג, יש לקיים. אין תוהה עוד אחר החובה לקיימם. חיזוק לנימוק לעיל ניתן למצוא בפסק דין "עץ הזית" (ע"פ 2763/08, גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה", מיום 6.4.2008), שם הובהר ההבדל בין הליך עיקרי להליך נלווה. בית המשפט שם נשען על ההבדל בין הליך עיקרי והליך נלווה במענה על השאלה האם קיימת זכות ערעור על החלטות לעיכוב ביצוע או רשות ערעור בלבד ונפסק כי רק מקום בו קיים, במקביל לבקשה לעיכוב ביצוע, הליך עיקרי שעודנו מתנהל, ישנה זכות ערעור על החלטה בעיכוב ביצוע. בהעדר הליך עיקרי מתנהל, כפי שבענייננו, כאשר ישנו רק הליך נלווה היא הבקשה לעיכוב ביצוע, כאשר ההליך העיקרי (השאלה האם יש להוציא צו הריסה/הפסקת שימוש) הוכרע זה מכבר, לא קיימת זכות ערעור, אלא רשות ערעור בלבד. ניתן להקיש מזאת כי מקום בו לא קיימת עוד זכות ערעור בהליך העיקרי, ואין מקום עוד לתהות אחר החובה לציית לפסק הדין העיקרי, אין מניעה לפנות לבית המשפט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט. יחד עם זאת, דברים אלה נכתבו מעבר לנדרש, וזאת משני טעמים: הראשון- דין הערעור להידחות וכלן אין עוד שאלה האם מדובר בהליך ערעורי אם לאו, והשני, הטענה נגד הליך הביזיון לא עלתה כלל בכתב הטענות. מכאן כי החלטת בית משפט קמא בהליך הביזיון, שרירה וקיימת. 9. אני רואה בערעור זה ובבקשה להאריך המועד לעיכוב ביצוע הצווים כניסיון נוסף להנצחת עבירות בניה שנעשו ונעשות על ידי המערער, ואין ליתן יד להמשך ביצוע עבירות הבניה במתחם המקרקעין נשוא הערעור כפי שנעשות כאן. הפסיקה ציינה לא אחת את זכותו של אדם לבקש להעביר את רוע הגזירה השיפוטית אל מול חובתו של בית משפט לומר עד כאן. ולפעמים "החגיגה נגמרת". יש לחזק ידי המשיבה המנסה בכל דרך לאכוף את החוק. במקרה זה אין סיכוי גם לא אבק של סיכוי להכשרת השימוש הנרחב שנעשה במקרקעין ללא היתר. קבלת הערעור במקרה זה תהיה מנוגדת באופן בוטה לתכלית החקיקה. המסר שיצא מבית משפט בקבלת הערעור יהא שגוי וההשלכות ממסר שכזה תעודדנה עבריינים נוספים. דינה של הבניה הבלתי חוקית במקרקעין להיהרס, השימוש החורג חייב להיפסק מיידית (לעניין זה ראו ע"פ 70079/02 מדינת ישראל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכ ואח', דינים מחוזי לג(2) 59; ע"פ 6720/06 דהרי ואח' נ' מדינת ישראל(); ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל,. 10. גם טענת ב"כ המערער בדבר הנזק שייגרם לעובדים אם יידחה הערעור, לא תושיענו. אין להגן על אינטרסים של העובדים באופן שרשויות התכנון תחויבנה להעניק היתרים שלא כחוק. גישה כזו לא תאפשר לעולם אכיפת חוק התכנון והבניה אך תאפשר הנצחת פעילות עסקית ללא רישיון ושימוש במבנים ללא היתר ובניגוד לצווי בית משפט (ראו ע"א 1805/00 מחצבות כינרת נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עלית, מיום 6.12.01). סוף דבר: 11. סבורני שהערעור לפניי אינו אלא ערעור סרק, שתכליתו להרוויח "זמן נוסף" ולדחות הקץ. אוסיף כי זמן קצר לפני חתימת שורות אלה הגיש המערער בקשה דחופה ל"צירוף חומר לפי בקשת בית המשפט". עיון בחומר המצורף, ומבלי להידרש לתגובת המשיבה בשלב זה, מעלה כי מדובר בהסכמי תיווך וטיוטות הסכמים משנת 2009-2011, וכן בתרשים מהנדס מן הימים האחרונים, אשר אין ביניהם לבין סיכויי המערער לקבל היתר לשימוש חורג או להעביר את מתקניו למקום חלופי בזמן הקרוב דבר וחצי דבר. בנסיבות אלה דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪. עיכוב ביצועהריסת מבנהצו הריסהאיסור שימושצוויםשימוש חורג