נתברר כי הקיר לא נבנה במקומו הנכון בגבול שתי החלקות, אלא נבנה בתוך החלקה שלו, כך ששטח של כ-70 מ"ר סופח לחלקת המערערים. עובדה זו נתבררה למשיב רק בשנת 2009, בעת שמודד מטעמו ערך מדידות בשטח. משפניותיו של המשיב אל המערערים לתיקון המעוות לא הועילו, הוגשה התביעה נשוא ערעור זה. 4. המערערים טענו בבית משפט קמא כי בניית הקיר במקום בו הוא ממוקם, לא הייתה מתוך טעות, אלא מתוך הסכמה אשר הושגה בין המשיב לבין אביהם של המערערים, הסכמה אשר אף הועלתה על הכתב בתאריך 27/8/98 בהסכם אשר עותק ממנו הוגש לבית המשפט קמא. המערערים טענו, כי מתוכן ההסכם ניתן ללמוד כי המשיב הסכים ליצור קו גבול חדש בין החלקות, אשר משנה את הגבול הנכון שביניהן. עוד טענו המערערים בבית משפט קמא, כי בניית הקיר במקומו נעשתה אף תוך הבנה כי המערערים אף הם "תורמים" שטח מחלקתם לשם הרחבה של דרך מעבר לכביש רחב יותר, שעובר כיום צפונית לחלקתם של המערערים, אשר ממנו נהנה, כך הטענה, בעיקר המשיב. 5. בית המשפט קמא לא הסתפק בשמיעת טענותיהם של הצדדים, ואף ערך ביקור במקום, והגיע לכלל דעה כי הצדק עם המשיב וכי דין התביעה להתקבל. באשר לטענה כאילו וההסכם משנת 1998 מעיד על כך כי הצדדים נתכוונו להסכים על שינוי גודל החלקות שלהם, קבע בית המשפט קמא, כי עניין זה איננו עולה מההסכם כלל וכלל. בית המשפט ציין כי על פי האמור בהסכם, הקיר נבנה במקום טרסה ישנה שהייתה שם, אולם לא נאמר בהסכם דבר וחצי דבר לגבי העברת בעלות או העברת חזקה בשטח כלשהו מחלקתו של המשיב לחלקתם של המערערים. בעניין זה קבע בית המשפט קמא, כי, ככלל, העברת בעלות, כמו גם העברת חזקה לצמיתות, הינן פעולות שיש לעגן אותן בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ואין בהסכם שבין הצדדים כל רמז לכך כי הוא בא לגרוע מחלקת המשיב ולספח שטח לחלקת המערערים. בית המשפט קמא קבע כי לו נתכוונו הצדדים לבצע העברה כזו של מקרקעין מחלקה לחלקה, חזקה עליהם כי היו מציינים זאת במפורש בהסכם שביניהם. מסקנת בית המשפט קמא הייתה, כי בניית הקיר במקום בו נבנה, נבעה מטעות משותפת של שני הצדדים, וכי המשיב זכאי לקבל חזרה לחזקתו את השטח שנגרע ממנו, בעקבות בניית הקיר במיקומו הנוכחי, וזאת על פי תוכנית המדידה שהוגשה על ידי המשיב, ואשר עליה המערערים לא חלקו. בית המשפט קמא אף לא מצא טעם בטענת המערערים, כי שומה היה על המשיב לצרף לתביעתו אף את המודד שערך את המדידות וסימן את גבול החלקות במקום נבנה הקיר, וקבע כי אף אם בניית הקיר נבעה מטעות במדידה, הרי אין בכך כדי לשלול מבעל הקניין במקרקעין, את קניינו. בנסיבות אלו קבע בית המשפט, כאמור, כי דין התביעה להתקבל והוא הורה למערערים לסלק את ידם משטח חלקת המשיב, על פי תוכנית המדידה שצורפו לכתב התביעה, אך הואיל והתרשם כי בניית הקיר במקומו לא נעשתה מתוך כוונת זדון או מרמה של המערערים, אלא מתוך טעות גרידא, הוא לא מצא לנכון לחייב את המערערים בהריסת הקיר או במימון עלויות ההריסה והורה כי הדבר ייעשה ע"י המשיב. 6. המערערים טוענים בערעורם, כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו וכי לא היה מקום לקבוע כי השיגו את גבולו של המשיב ולהורות להם לסלק את ידם. המערערים טענו כי ההסכם הקובע את מיקום הקיר, הוא זה אשר יוצר את סיפוח השטח מחלקת המשיב לחלקת המערערים, וכי משקבעו הצדדים את מיקום הקיר, יצאו ידי חובת מסמך בכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין. עוד טענו המערערים, כי בית המשפט קמא התעלם מטענת הקיזוז שלהם, אשר על פיה, כזכור, נטען כי אף הם תרמו שטח מחלקתם לזכות מעבר המשמשת אף את המשיב. עוד נטען על ידי המערערים, כי בית המשפט קמא התעלם מן העובדה כי חלק ממתקני החשמל, בורות הביוב והמים המחוברים לביתו של המערער 1, מצויים בחלקה בצמוד לקיר ועלות העברתם תגרום לו נזק רב הרבה מהעולה על שווי המקרקעין שנסתפחו לחלקתם. עוד טענו המערערים, כי החלק שסופח לחלקתם אינו 70 מ"ר כפי שנקבע ע"י בית המשפט, אלא הרבה פחות מזה, ומדידה שנעשתה על ידם לאחר מתן פסק הדין, גילתה כי היקף השטח שסופח כאמור, אינו עולה על 16 מ"ר בלבד. טענה נוספת בפי המערערים הייתה, כי שומה היה על בית המשפט לקבוע כי על המשיב לבנות על חשבונו את הקיר מחדש, וכי לא יהא זה צודק להשית עליהם את העלויות שייגרמו להם כתוצאה מהזזתו של הקיר. הכרעה 7. לא מצאתי כי נפלה שגגה מתחת ידיו של בית המשפט קמא, אשר דורשת את התערבותנו. משנתברר לבית המשפט קמא כי צודקת טענת המשיב, כי הקיר לא הוקם בגבול החלקות, אלא במקום המצוי על חלקתו של המשיב וכתוצאה מכך מספח לחלקת המערערים, שלא כדין, שטח של כ-70 מ"ר, נכונה הייתה מסקנתו כי יש לקבל את התביעה ולהורות על סילוק ידם של המערערים מן השטח המצוי בחזקת המשיב. בעניין זה ראוי לציין, כי המערערים לא חלקו על תוכנית המדידה שהגיש המשיב ואשר ממנה עולה היקף חדירת מקרקעי המערערים למקרקעי המשיב. המערערים ביקשו במהלך הערעור להגיש ראייה חדשה, שהיא מדידה שנעשתה על ידם לאחר מתן פסק הדין, אך לא היתרנו הגשת ראייה חדשה זו, וזה מן הטעם שלא מצאנו כי בנסיבות העניין יש לאפשר עריכת "מקצה שיפורים" במהלך שמיעת הערעור, ומשנמנעו, במהלך הדיון בבית משפט קמא מלחלוק על מפה המדידה שהגיש המשיב, אין מקום להידרש לעניין זה עוד. 8. מסקנתו של בית משפט קמא, כי לו התכוונו הצדדים לגרוע חלק ממקרקעי המשיב ולספחם למערערים, חזקה עליהם שהיו מציינים זאת במפורש בהסכם שביניהם, הינה מסקנה הגיונית ומתבקשת בנסיבות העניין. בנסיבות אלו נראה כי אכן מיקום בניית הקיר, והצבתו על מקרקעי המשיב, נעשה מתוך טעות, ועל מעוות זה לתקון על ידי הריסת הקיר והצבתו בגבול הנכון של החלקות. 9. בית המשפט קמא הורה כי בעלות הריסת הקיר, יישא המשיב, אך לא קבע על מי תושת עלות בנייתו של הקיר מחדש, במקומו הנכון. בעניין זה אני סבור כי ראוי להורות שבעלות הצבתו מחדש של הקיר, יישאו הצדדים בחלקים שווים, כשם שנשאו בעלות הקמתו במקום בו הוא מצוי כעת. 10. בנסיבות אלו, אציע לחברותיי לדחות את הערעור, ולהורות כי בעלות הקמת הקיר במקומו הנכון, יישאו הצדדים בחלקים שווים, כאמור בסעיף 9 לעיל. 11. הייתי מחייב את המערערים בתשלום הוצאות המשיב בסך כולל של 6,500 ₪. ע. זרנקין, שופט כב' השופטת שושנה שטמר - אב"ד: אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] כב' השופטת ברכה בר-זיו: אני מסכימה. ב. בר-זיו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' זרנקין. בהתאם אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיב את הוצאותיו ושכר טרחת עורך דינו בסכום כולל של 6,500 ₪. קירות