אי ציות להוראת מציל, סדרן או מפקח, לפי סעיף 15 לחוק עזר לתל אביב יפו העובדות ואלה בתמצית, העובדות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת: ביום 27/7/2012, רחצו המשיבים ב"חוף גאולה" בתל אביב, שאינו חוף מוכרז ואסור לרחצה. מפקח שהגיע למקום, יוחאי ברק, הורה למשיבים לצאת מהמים (להלן: "המפקח ברק"). משלא יצאו המשיבים, הזעיק המפקח ברק למקום את מנהלו, המפקח יוחאי דואק (להלן: "המפקח דואק"). משהגיע המפקח דואק, יצאו המשיבים מהמים ובין הצדדים התפתח דין ודברים, במסגרתו, בין היתר, קראו המשיבים למפקחים בשמות גנאי ואף הוזעק למקום שוטר. המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא התמקדה בשאלה האם יש בהתנהגותם של המשיבים, בנסיבות המתוארות, כדי להקים עבירה של אי ציות להוראות מפקח לפי סעיף 15 לחוק העזר. הכרעת דינו של בית משפט קמא בית משפט קמא - בהכרעת דין מפורטת ומנומקת - לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, השיב לשאלה זו בשלילה. בית המשפט ביסס תשובתו זו בעיקר על ממצאיו שהמשיבים יצאו מהמים דקות ספורות לאחר שהתבקשו לעשות כן על ידי המפקחים, והוסיף כי "אפילו התעורר ויכוח קצר; אפילו עמדו הנאשמים, במה שנראה למפקחים כעמידה מופרזת, על זכותם להבין לאשורה את ההוראה; אפילו התעכב מילוי ההוראה, הרי שמקץ דקה או שתיים, כשראו הנאשמים כי המפקח ברק עומד איתן על עמדתו וכי לפי קריאתו הגיע אל המקום מפקח נוסף, מר דואק, הם מחלו על כבודם ויצאו מן המים" (הכרעת הדין, עמוד 12, שורות 2-5). בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הויכוח בין הצדדים, שהיווה את חלקו הקשה של האירוע - והוביל לבסוף לרישומן של הודעות הקנס - התרחש שעה שהמשיבים היו מחוץ למים. עוד קבע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, שהנאשמים לא ירדו לפשרה של הוראת המפקח ברק, וביקשו לברר אותה. בית משפט קמא ציין כי "מסופקני אם עלה בידיו של מר ברק להסבירה כל צרכה, אלא אך לשננה באוזניהם: "ניגשתי אליהם, אמרתי להם 'תשמעו, אסור לכם להיכנס פה לים, אתם צריכים לעבוד 75 מ' מסוכת ההצלה, שעד שם מותר' (עמ' 7, ש' 9- 10). דומה, כי בשל כך נדרש מפקח זה לעזרתו של עמיתו, מר דואק "ראיתי שזה לא מסתדר, אז דיברתי במירס עם המנהל שלי שיבוא לעזור לי" (שם, בש' 18- 19)". (הכרעת הדין, עמוד 11, שורות 24-29). 5. בהכרעת הדין, תמה בית משפט קמא על בחירת המערערת להאשים את המשיבים בעבירה של אי ציות למפקח ולא בעבירה של רחצה במקום אסור בניגוד לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, וציין ש"באחרונה מצויה הייתה דרך המלך, ומתקשה אני לחמוק מן המחשבה כי לא בכדי ננקטה דרך זו. מוקד הדברים היה, כך נדמה, בפגיעה שחשו המפקחים - ואפשר כי היא מוצדקת - בשל חילופי הדברים שהתנהלו, אך לא בכך שהוראתם לא מולאה.." (סעיף 12 להכרעת הדין). נימוקי הערעור 6. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא, בכך שלא הסיק את המסקנה המתבקשת מהממצאים העובדתיים שקבע, לפיהם המשיבים לא יצאו מהמים מיד משהתבקשו לעשות כן, ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבים. 7. המערערת הדגישה הטלת חשיבות הטלת אחריות פלילית על התנהגות המשיבים, על מנת לאפשר למפקחים להמשיך להגן על הציבור בכלל ובמיוחד במקרים של סכנה לציבור מרחצה במקומות אסורים. דיון והכרעה 8. לאחר שבחנתי מכלול הנסיבות הקונקרטיות בענייננו, טיעוני הצדדים, הכרעת הדין והראיות הרלבנטיות, דעתי היא שמסקנת בית משפט קמא מעוגנת בראיות ומוצדקת, כפי שיפורט בהמשך, ולפיכך דין הערעור להידחות. להלן יפורטו טעמיי. 9. בית משפט קמא בחן באופן יסודי ומעמיק את השאלות העובדתיות שהיו במחלוקת בפניו, וקבע כי המשיבים - שנכנסו למים רדודים, בעומק של כחצי מטר ואף ישבו בתוך המים, כשהמים מגיעים עד למרפקיהם- יצאו מהמים זמן סביר לאחר שהתבקשו לעשות כן, ולאחר שביקשו להבין את פשר ההוראה, באופן שאינו מקים את עבירת אי הציות (הכרעת הדין, עמוד 5, שורה 23 - עמוד 12, שורה 5). 10. המערערת אינה חולקת על ממצאי העובדה שקבע בית משפט קמא ולמותר לציין כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה. מעבר לכך, ומבלי להיכנס לטעמים העומדים בבסיס הגשת כתב האישום בעבירה של אי ציות לפקח ולא בעבירה של רחצה במקום אסור - שאינם יסוד מיסודות העבירה - הרי שבחינת התשתית הראייתית עליה מבוססת הכרעת הדין מעלה כי הכרעת הדין בדין יסודה וכי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מעוגנים היטב בראיות. אמנם, המשיבים המשיכו להתווכח עם המפקחים, אף לאחר שיצאו מהמים, והאירוע אף הסלים באופן שהצריך הזעקת שוטר למקום, אך אין בעצם הויכוח - שהתרחש כשהמשיבים היו מחוץ למים, כלומר לאחר שצייתו להוראות המפקחים - כדי להקים את עבירת אי הציות. 11. הטעם העיקרי המוביל אותי למסקנה שדין הערעור להידחות הוא פרשנות תכליתית של העבירה שיוחסה למשיבים. סעיף 15 (א) לחוק העזר קובע כי: "מי שקיבל אות, אזהרה או הוראה ממציל, מסדרן או מפקח, למניעת סכנה לעצמו או לאדם אחר, או למניעת הפרעה למתרחצים, או לשמירת הסדר והניקיון על שפת הים, יציית להם". מניסוח חובת הציות להוראה, עולה שחובה זו אינה מוחלטת, אלא מותנית בכך שההוראה ניתנת לצורך אחת מהתכליות הקבועות בסעיף 15(א) לחוק. התכלית הרלוונטית לענייננו, היא מניעת סכנה עצמית למשיבים. מכאן, קמה זכותם של המשיבים להבין את תכלית ההוראה. 12. בשים לב לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא - שמצאתי מקום לאמצם - הרי שעצם השיח שהתפתח בין המפקח ברק למשיבים, בתגובה להוראת המפקח, שמטרתו הייתה להבין את תכלית הוראת המפקח, מעוגנת בהגדרת חובת הציות להוראות מפקח, שבסעיף 15(א) לחוק, ולפיכך אין בעצם השיח, לכשעצמו, כדי להפוך, באופן אוטומאטי, את התנהגות המשיבים לעבירה. מובן, שיש לבחון את התנהגות המשיבים בפרמטרים של סבירות ומידתיות, בשים לב למכלול הנסיבות, ובין היתר, עצמת הסכנה העצמית שנשקפה להם. לצורך זה, מובן שנדרשת זיקה הדוקה בין עצמת הסכנה, למיידיות הציות. ככל שעצמת הסכנה גבוהה יותר, כך יידרש ציות סמוך יותר בזמן למתן ההוראה. בענייננו, בחינת מכלול הנסיבות מלמדת על כך שאף אם נשקפה למשיבים סכנה מהרחצה במקום אסור, אין מדובר בסכנת חיים ממשית ומיידית. בית משפט קמא - ששמע את מכלול העדויות, בחן וניתח אותם בקפדנות - הגיע לכלל מסקנה שבנסיבות העניין אין בתגובת המשיבים - שביקשו לברר את תכלית הוראת המפקחים - כדי לחרוג מהסבירות. משהבינו המשיבים את תכלית ההוראה - ואף קודם לכן - צייתו לה, לא ניתן לומר שנפלה טעות במסקנת בית משפט קמא, באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור. 13. יודגש כי אין בזיכוי המשיבים משום מתן הכשר לפגיעה אישית במפקחים, שמילאו תפקידם כדין. סוף דבר 14. לאור כל האמור, הערעור נדחה. חוף היםמקומות רחצהתל אביבחוקי עזרמצילים