עתירה מנהלית בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר כנגד החלטת הממונה על עבודות שירות להורות על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שבהן מרצה העותר את עונש המאסר שנגזר עליו ביום 26.11.12 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיקים ע"פ 8226-05-11 וע"פ 11970-05-11. לאחר עיון בכתב העתירה ושמיעת טענות הצדדים ובאי כוחם, החלטתי לקבל את העתירה בחלקה ולהורות כי ייערך לעותר שימוע חלף זה שאמור היה להתקיים ביום 31.7.13, ולא התקיים מחמת שהעותר לא התייצב אליו. הרקע, בקיצור הדרוש, הוא שכאמור ביום 26.11.12 נגזר על העותר עונש מאסר של ששה חודשים ונקבע שהוא ירוצה בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד חוות דעתו של המשיב, שעבודת השירות תבוצע במועצה הדתית נשר. מכתב העתירה, וביתר שאת מכתב התשובה כמו גם מטענות באי כוח הצדדים, מתקבל הרושם שהאופן שבו ריצה העותר את העונש עד להחלטה על הפסקת עבודות השירות רחוק מלהניח את הדעת. המשיב טוען, והוא תומך זאת באסמכתאות, שהתקבלו תלונות רבות מן המעסיקים במקומות שבהם הוצב העותר לביצוע עבודות השירות. מנגד טוען העותר כי המשיב מתנכל לו, כי אין מתחשבים בצרכיו המיוחדים (נטען כי הוא נכה וסובל ממחלות ומוגבלויות שאין צורך לפרטן), וכי מרבית התלונות נגדו הן חסרות יסוד ומקצתן הן פועל יוצא של הקשיים שבהם הוא נתון. כך או כך, לאחר שהתקבלו תלונות רבות על התנהלותו של העותר, התקיים לו שימוע ביום 19.6.13 אשר בעקבותיו הוחלט לתת לו הזדמנות נוספת ולאפשר את חזרתו לעבודות השירות. סמוך לאחר מכן, משהתקבלו תלונות נוספות, זומן העותר לשיחת בירור שהתקיימה ביום 15.7.13, שסוכמה בכך שהעותר הוזהר כי חזרתו לעבודות שירות היא לפנים משורת הדין ובבחינת ניסיון אחרון לשלבו, טרם החלטה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. על רקע הפרות נוספות זומן העותר לשימוע טרם קבלת החלטה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. השימוע נועד ליום 31.7.13, אלא שהעותר לא התייצב, ומגיליון השימוע שצורף לתשובת המשיב עולה כי האירוע סוכם כך: "עובד השירות זומן לשימוע כדין בתאריך 31.7.13 אך לא התייצב ללא הצדק סביר ועל כן נערך לו שימוע שלא בפניו היום". בהמשך, ועל יסוד סיכום השימוע, המליץ עורך השימוע ביום 8.8.13, ובעקבות כך התקבלה ביום 15.9.13 החלטה, על הפסקה מנהלית של עבודות השירות והמשך ריצוי המאסר בכלא. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה. עיקר טענותיו של העותר כנגד ההחלטה הן שהמשיב לא נהג בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולא הציב אותו לעבודת השירות כפי שנקבע בפסק הדין. בקשר לכך הוא טען כי המשיב לא התחשב בקשייו ובמגבלותיו והציב אותו במקומות מרוחקים, ובכך הכביד עליו את ריצוי עבודת השירות. טענה נוספת - והיא העיקר לענייננו - היא שבמועד שבו הוזמן לשימוע התקיימה אזכרה לבתו שנפטרה בשנת 2002, וכי הוא הודיע על כך למשיב מבעוד מועד, ואף על פי כן התקיים השימוע שלא בפניו ובעקבותיו ניתנה ההחלטה בעניין הפסקת עבודות שירות. המשיב טוען כי הצבת העותר לביצוע עבודות השירות היא עניין שבסמכותו, ואין לקבל את טענת העותר שבית המשפט המחוזי הוא זה שהורה על הצבת העותר לעבודת שירות במועצה הדתית נשר. לעניין השימוע שלא בפני העותר טוען המשיב שביום 30.7.13 התקשר אמנם העותר להודיע שלא יתייצב לשימוע בשל קיום אזכרה לבתו, אלא שבאותו מעמד התבקש העותר להמציא אסמכתא לגבי קיום האזכרה ולגבי מצבו הרפואי המונע ממנו להגיע, והוא לא עשה כן. טענת העותר, שהיה על המשיב להציבו לביצוע עבודות שירות בהתאם לקביעה בפסק הדין, אינה מקובלת עליי ואני דוחה אותה. עיון בפסק הדין מלמד את שהוא ממילא מובן מאליו, שכאשר בית משפט קובע את מקום עבודת השירות הוא עושה כן על פי חוות דעתו של המשיב, ומפסק הדין לא ניתן להסיק שיש בו משום ציווי שעבודת השירות תבוצע במקום כזה ולא אחר. עניין זה הוא בסמכותו של הממונה על עבודות השירות, ולטענות העותר בקשר לכך אין יסוד מספיק. כאן המקום להעיר כי בשולי פסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי "הובהר למשיב (העותר, א"ק) הבהר היטב כי היה ולא יבצע את עבודות השירות כתקנם ועל פי הוראות הממונים בשב"ס, עלול הדבר לגרום להפסקה מנהלית שלהם ולריצוי יתרת העונש בדרך של מאסר בפועל ...". לעומת זאת, דומה שטענת העותר בעניין הפגם בהליך השימוע אינה משוללת יסוד, וגם על רקע התנהלותו הבעייתית של העותר, כפי שתוארה בהרחבה בכתב התשובה, לא היה מקום לפגוע בזכות השימוע. משום כך החלטתי להורות שיקוים לעותר שימוע, תוך שאני רואה להדגיש כי לאחר מכן יוכל המשיב להחליט בעניינו של העותר בהתאם למיטב שיקול דעתו. תקנה 13 לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), תשע"ב-2011 ("התקנות"), מסבירה את השימוש בסמכותו של נציב בתי הסוהר, או מי שהוא הסמיך לכך, להחליט על הפסקה מנהלית של עבודת השירות. בתקנת משנה (א) נקבע כי כאשר המשיב סבור שמתקיימת בעובד שירות עילה המצדיקה הפסקה מנהלית של עבודת השירות, יש להזמין את עובד השירות לשימוע, ותקנת משנה (ו) קובעת כי "לא הגיע עובד השירות לשימוע על אף שהוזמן כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותו כמי שוויתר על זכותו לשימוע, ואולם הממונה יהיה רשאי לערוך לו שימוע לפי שיקול דעתו". מן הנסיבות, שלגביהן אין מחלוקת של ממש, לא ניתן להסיק שהעותר ויתר על זכות השימוע, וטענתו שביום שנועד השימוע להתקיים נמנע ממנו להתייצב איננה מופרכת במידה המצדיקה את שלילת זכותו לכך. ייתכן, ואיני פוסק כך, שעל רקע תפקודו הלקוי והתנהלותו הבעייתית קודם לכן, הסיק המשיב שלאור הוראת תקנה 13(ו) ניתן לראות בעותר כמי שוויתר על זכות השימוע. אולם דעתי היא שמסקנה כזו - אם אכן עמדה ביסוד החלטת עורך השימוע - אינה מבוססת די הצורך, ומטעם זה ראיתי להורות על קיומו של השימוע. מעבר לתקנה 13(א) האמורה, זכות השימוע היא זכות יסוד הנתונה לכל מי שצפוי להיפגע מהחלטה של רשות מנהלית ועל הרשות לקיימה "בנפש חפצה" (בג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.6.06)), ובנסיבות העניין כאן לא ניתן לומר שחובה זו קוימה. משהודיע העותר את הסיבה שבעטיה לא יוכל להתייצב לשימוע, לא היה מקום לקבוע שהוא ויתר על זכותו, והתוצאה היא שיש להחזיר את העניין למשיב על מנת שיקוים שימוע בהתאם לתקנות. מועד ומקום השימוע ייקבעו על ידי המשיב, ויהיה על העותר לנהוג בעניין זה כפי שיקבע המשיב. לאחר שיקוים השימוע, יחליט המשיב בעניינו של העותר כמיטב שיקול דעתו. בית סוהר / כלאמשפט פליליעבודות שירותמאסרעתירה מנהלית