טענת "אי הבנת טענות כתב התביעה" המבקשים טענו כי בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא הם העלו טענת קיזוז בסך של 150,000 ₪ (בסעיפים 45 ו- 46 לכתב התביעה), אולם "הבורר לא הבין את הנקרא, וקבע כי המבקשים הודו בחוב של 199,963 ₪". על כן, בבקשת רשות הערעור שהגישו לבית המשפט קמא (סעיפים 55 - 58 לבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים; צורפה כנספח ב' לבקשה) עתרו המבקשים כי בית משפט קמא יתקן את טעותו של הבורר שכן המבקשים (ואף המשיבים בעצמם!) לא טענו בשום מקום כי מגיע לנתבעים סכום של 199,963 ₪. המבקשים צטטו בהליך שלפני את הסעיפים 45 - 46 לכתב התביעה שם טענו כדלקמן: "45. התובעים יטענו כי לו הייתה הדירה מושלמת, גמורה, במצב תקין וללא אי התאמות הייתה מגיעה לנתבעים יתרה בסך 152,823 ₪ וזאת מתוך החישוב כדלקמן: העלות הכוללת של בניית הבית 982,823 ₪. הסכומים ששולמו לנתבעים הם 830,000 ₪. היתרה אשר הייתה מגיעה לנתבעים לו הבית היה גמור ותקין היא 152,823 ₪ לפיכך יופחת סכום היתרה מהסכומים שמגיעים לתובעים בהתאם לכתב תביעה זה. התובעים יטענו כי הנתבעים הגישו חשבון עבור תוספות שבוצעו לטענתם בדירה וסיכמו את העלויות המגיעות להם כל זאת על פי תכתיב של הנתבעים עצמם ובניגוד לכל הסכם. להבהיר, על פי ההסכם שנכרת בין הצדדים, אין רשות לנתבעים לחייב חד צדדית את התובעים בעלויות אשר לא סוכמו בין הצדדים מראש ובכתב. ובכל זאת על פי חשבונם של הנתבעים אותו התובעים שוללים, מגיע לנתבעים במצב בו כל העבודות שבוצעו הן תקינות ובמצב בו כל העבודות אשר הנתבעים טענו כי ביצעו אכן בוצעו סך כולל כדלקמן: 270,973 ₪ פחות 71,010 ₪ = 199,963 ₪. 46. התובעים יטענו כי הם מעמידים את הסכום לקיזוז לטובת הנתבעים בזהירות רבה על סך של 150,000 ₪ כאשר מסכום זה צריך להוריד את עלויות תיקוני הליקויים וביצוע השלמת העבודות, ירידת ערך והוצאות אחרות כמפורט בכתב תביעה זה". למרבה הצער, כך טענו המבקשים, גם בית המשפט קמא "לא הבין" את טענתם בהקשר האמור ודחה את בקשתם (בסעיף 53 להחלטה) בהנמקה כי המדובר בקביעה עובדתית מובהקת של הבורר. המבקשים טענו כי שגה בית המשפט קמא משום שכלל לא מדובר בנושא עובדתי, אלא עסקינן בקריאת כתבי הטענות והבנתם. על כן, בקשו המבקשים להתערב בנקודה זו כך שיקבע קיזוז של 150,000 ₪ (סכום בו הודו התובעים בכתב התביעה), ולא 199,963 ₪ כפי שקבע הבורר. ג. הטעות השנייה שנפלה בהחלטת בית המשפט קמא, לטענת המבקשים, היא שבית המשפט לא התערב בקביעת הבורר לפיה החוזה שנכרת בין הצדדים מחייב את המבקשים להודיע בכתב לקבלן על ליקויים הדורשים תיקון. המבקשים טענו כי "ההפך הוא הנכון" וכי הם נדרשו על פי הוראות ההסכם שלא להתערב בבנייה עד גמר ולא להפריע באופן כלשהו לביצוע העבודות במתחם הפרויקט. לפיכך, טענו המבקשים, היה מקום לקבל את טענותיהם בבקשת רשות הערעור בעניין זה, וכי "טעה בית משפט קמא בכך שלא איתר את השגיאה של הבורר בעניין זה וקיבל "כזה ראה וקדש" את פסק הבוררות על טעויותיו ועל שגיאותיו". ד. הטעות השלישית שנפלה בהחלטת בית המשפט קמא, לטענת המבקשים, היא שהיה מקום לקבל את טענתם על כך שמערכת היחסים שבינם לבין המשיבים היא של מוכר וקונה כמשמעות מונחים אלה בחוק המכר [דירות], וזאת כעולה במפורש מההסכם עליו חתמו הצדדים. המבקשים טענו, כי טעה בית משפט קמא בקובעו (בסעיף 106 להחלטה) כי אין מדובר במכר דירה לפי חוק המכר [דירות]. לטענתם, עסקינן בטעות יסודית של הבורר ושל בית המשפט קמא שלא הבינו נכונה את מערכת היחסים בין הצדדים, וטעות זו היא טעות ביישום הדין והיא גורמת להם עיוות דין. המבקשים טענו כי עיון מעמיק בחוזה עליו חתמו הצדדים, במפרט הטכני שצורף אליו ובנסיבות נוספות מלמדים על טעותו של בית המשפט קמא בעניין זה. ה. על שום כל אלה, טענו המבקשים כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה בתיקון הטעויות האמורות, וכי התערבות זו יש בה אף לחזק את מעמד מוסד הבוררות והמרצת הציבור להגביר את השימוש בו שכן מתאפשרים הביקורת והפיקוח על פסקי הבוררות. 7. תגובת המשיבים א. המשיבים טענו כי דין הבקשה להדחות על הסף. ב. המשיבים טענו כי הבקשה מוקדמת מדי שכן ללא ספק תהיה בידי המבקשים הזכות להגיש ערעור מסודר על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא לכשיינתן פסק דין כזה. המשיבים טענו כי החלטת בית משפט קמא טרם הכריעה בכל הנושאים עליהם הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור וכי נקבע שהערעור בחלק מהנושאים יידון רק לאחר שהבורר ישלים ויתקן את פסק הבוררות בהתאם להוראות בית המשפט קמא. ג. לגופו של עניין, באשר לנושא הראשון (טענת הקיזוז ויתרת החוב) טענו המשיבים כי גם הבורר (בעמ' 21 - 23 לפסק הבוררות) וגם בית המשפט קמא (בסעיפים 50 - 54 להחלטתו) התייחסו לאמור בסעיף 45 לכתב התביעה ולאחר שניתחו את כל האמור קבעו כי המדובר ביתרה בסך של 199,963 ₪. מכל מקום, המשיבים טענו כי עיון בסעיף 45 לכתב התביעה שצוטט לעיל, מעלה כי למעשה התובעים "עשו דין לעצמם" בכך שקבעו כי הם מעמידים את סכום הקיזוז על סך 150,000 ₪. הלכה היא, כך נטען, כי יש להעלות ולהוכיח טענת קיזוז בצורה ברורה ואין להעלותה באופן סתמי ומעורפל. נטען כי הבורר הסיק ממכלול הראיות כי סכום היתרה בגין העבודות הנוספות שבוצעו הינו 199,963 ₪ ואין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. ד. באשר לנושא השני (אי התערבות בית המשפט קמא בקביעת הבורר כי בחוזה הוסכם על חיוב התובעים להודיע בכתב ובזמן אמת על ליקויים), טענו המשיבים כי המבקשים מטעים את בית המשפט באמירותיהם בנושא זה. המשיבים הפנו לעמ' 4 ו- 5 להסכם עליו חתמו הצדדים שם נכתב במפורש כי על המזמין (המבקשים) להודיע לקבלן (המשיבה 1) ולאפשר לו לבדוק ולתקן את הליקויים ככל שישנם. ה. באשר לנושא השלישי (קביעת הבורר ובית המשפט קמא כי אין המדובר בעסקה לפי חוק המכר דירות), טענו המשיבים כי צדקו הבורר ובית המשפט קמא בהחלטתם הנכונה כי אין לקבל את טענת המבקשים על כך שעסקינן במכר דירה לפי חוק המכר (דירות). בענייננו, המבקשים הם בעלי הקרקע ואף נושאים על פי ההסכם באגרות הבניה והוצאות הפיתוח. עובדות אלה מצדיקות, בין היתר, את מעורבותם הרבה של המבקשים בתהליך הבנייה ובענייננו מעמדו של הקבלן איננו כמעמד "מוכר" לפי חוק המכר (דירות). בנסיבות אלה, טענו המשיבים כי לא מדובר בטעות יסודית של הבורר ביישום הדין כפי שמנסים המבקשים לצייר. בענייננו החוזה שנערך בין הצדדים הוא חוזה בניה ופיתוח בלבד, והוא איננו חוזה מכר כפי שמנסים המבקשים להציגו. ו. על שום כל אלה, טענו המשיבים, דין הבקשה להדחות על הסף, תוך חיוב המבקשים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ואף בהוצאות לדוגמה "ולו רק בשל השימוש הלוקה והציני של המבקשים במערכת ביהמ"ש על מנת שיראו וייראו ולא ימשיכו לנהוג בצורה זו כשהם רק גורמים לנזקים כבדים ולהוצאות מיותרות גם למערכת ביהמ"ש וגם למשיבים אשר נאלצים בכל פעם להשקיע משאבים ומאמצים רבים להגרר אחר גחמות המבקשים". 8. דיון והכרעה א. לאחר עיון בפסק הבורר, בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשה שלפני ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להדחות. ב. סעיף 29ב לחוק הבוררות - כללי תיקון מס' 2 לחוק הבוררות (ס"ח 2186, מיום 12.11.2008) הוסיף לחוק הבוררות, בין היתר, את סעיף 29ב המאפשר להגיש ערעור ברשות על פסק הבורר. יודגש כי אין מדובר בעילת ביטול נוספת אלא באפשרות להגיש ערעור ברשות מקום בו נפלה טעות בפסק הבורר. בכך, למעשה, השתנו האיזונים ביחס לביקורת השיפוטית על פי חוק הבוררות [ראו לעניין זה את דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 8941/06 עיריית חיפה ואח' נ' ב.מ. כרפס דדו בע"מ ( ניתן ביום 4.11.09), בפסקאות 42 - 46]. אלא, שעיון בסעיף 29ב לחוק הבוררות מלמד כי לא כל טעות מאפשרת מתן רשות ערעור. בסעיף 29ב לחוק הבוררות נקבעו שלושה תנאים למתן רשות ערעור והם: שהטעות תהיה יסודית; שהטעות תהיה ביישום הדין, ויש בטעות כדי לגרום לעיוות דין. וכך בלשון סעיף 29ב לחוק הבוררות: "29ב. (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט. (ב) (...) (ג) (...)". לא כל טעות מאפשרת לבטל את פסק הבורר: יש להראות כי עוצמת הטעות מחייבת את ביטול הפסק; בשל טעות משפטית ביישום הדין, טעות שאינה שולית או זניחה אלא טעות יסודית; ותנאי חשוב נוסף הוא שאכן יש בטעות כדי לגרום לעיוות דין: רע"א 6649/10 עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד שרונה גונן ( ניתן ביום 6.5.12). ומן הכלל אל הפרט. להלן אתייחס לשלוש הטענות שנטענו על-ידי המבקשים בבקשתם. ג. באשר לטענת המבקשים בעניין הקיזוז (כזכור, המבקשים טענו כי היה מקום לכך שהבורר יורה על קיזוז יתרת חוב בסך של 150,000 ₪ ולא בסך 199,963 ₪ כפי שנקבע בפסק) - אינני רואה מקום ליתן רשות ערעור ככל שהדבר נוגע לטענה זו. עיון בפסק הבורר ובהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי לא היתה כאן כל טעות בהבנת הנקרא. הבורר, ובעקבותיו בית המשפט קמא, קראו נכונה את האמור בסעיפים 45 - 46 לכתב התביעה (המצוטטים לעיל). חשוב לציין כי הבורר לא שלף את הסך 199,963 ₪ משרוולו. עיון בפסק הבורר (בעמ' 21 - 23 לפסק הבורר) מלמד שהבורר לא קיבל בעניין זה את טענות שני הצדדים במלואן, הבורר ערך את החישוב על פי הראיות שהונחו בפניו ובהתאם לכך הגיע לתוצאה האמורה. לא נראה לי כי נפלה כאן טעות ביישום הדין, שלא לדבר על כך שאין כאן טעות יסודית שגרמה עיוות דין. ממילא, על כן, לא מצאתי הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בהקשר זה. ד. כך גם לא מצאתי מקום למתן רשות ערעור באשר לטענה השנייה שבבקשה, היינו שהיה על בית המשפט קמא להתערב בקביעת הבורר כי החוזה שנכרת בין הצדדים חייב את התובעים להודיע בכתב על ליקויים הדורשים תיקון. עיון בפסק הבורר מלמד כי הבורר קבע את שקבע בהסתמכו על סעיפים מפורשים בהסכם בין הצדדים עליהם ביסס את פסקו. בקובעו כי "החוזה מחייב את התובעים להודיע בכתב על ליקויים הדורשים תיקון" הפנה הבורר להערת שוליים מס' 10 בה הפנה לעמ' 7 להסכם ולפרק "פיצויים/תרופות/סעדים". אכן, צודקים המבקשים בטענתם כי עיון בעמ' 7 להסכם בפרק האמור מלמד כי אין בו הסכמה או הוראה כלשהי לעניין חובת ההודעה בדבר הליקויים. אלא, שטענת המבקשים כי "(...) אין שום זכר לחובת המבקשים לדווח על תקלות בבנייה, לא בעמ' 7 ולא בשום עמוד אחר להסכם" (סעיף 20 לבקשה) אינה נכונה. עיון בעמ' 4 להסכם עליו חתמו הצדדים, תחת הכותרת "בדק ואחריות", וכן בעמ' 5 להסכם, תחת הכותרת "ביצוע ותיקונים", מעלה כי מסקנת הבורר כי בהתאם להסכם היה על המזמין (המבקשים/התובעים) להודיע בכתב לקבלן על הליקויים היא אכן מסקנה מבוססת ונכונה. ממילא, על כן, לא נפלה כאן טעות בפסק הבורר וממילא לא מדובר בטעות יסודית שיש בה לגרום עיוות דין. באשר להחלטת בית המשפט קמא בעניין האמור, הפנו המבקשים הפנו, בבקשתם, לקביעת בית המשפט קמא "בעמוד 6 סעיף 29". אולם עיון באותו עמוד בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי בית המשפט סקר שם את טענות הצדדים ולא קבע את שטענו המבקשים בבקשתם. עיון בהחלטה מלמד כי בית המשפט קמא התייחס לעניין האמור בסעיפים 98 - 105 להחלטתו, ובין היתר, אשרר את קביעת הבורר לפיה התובעים לא הודיעו בכתב על הליקויים. בית המשפט קמא קבע שעסקינן בקביעה עובדתית של הבורר, ומכל מקום גם אם נפלה טעות בקביעתו בעניין זה הרי שאין מדובר בטעות יסודית ביישום הדין, המקימה עילה להתערבות (בסעיף 105 להחלטת בית המשפט קמא). על שום כך, סבורני כי לא נפלה טעות בהקשר זה לא בפסק הבורר ולא בהחלטת בית המשפט קמא. ממילא, על כן, אין מקום ליתן רשות ערעור לגבי עניין זה. ה. גם הטענה השלישית שבפי המבקשים דינה להדחות. המבקשים טענו כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא התערב בקביעת הבורר כי בין הצדדים נכרת הסכם בניה ופיתוח ולא חוזה הנכנס בגדר חוק המכר (דירות). עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי בית המשפט קמא נימק את החלטתו בהקשר זה כראוי וכי לא נפלה שגגה מתחת ידו. אכן, לאור מסכת הראיות שהיתה בפני הבורר היה בסיס למסקנתו האמורה. ממילא, על כן, אין כל הצדקה ליתן רשות ערעור בעניין זה. ו. הערות לפני סיום - בית משפט המפנה לבוררות כזכור, המשיבים טענו בתגובתם כי פניית המבקשים לבית משפט זה הינה מוקדמת משום שבית המשפט קמא טרם סיים את המלאכה. בית המשפט קמא החזיר חלק מן העניינים לבורר עם הוראות, וקבע כי הוא, בית המשפט קמא, ישוב ויזקק לעניין לאחר שהבורר יפעל על פי ההוראות שניתנו לו וישלים ויתקן את הנדרש. 9. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה. המבקשים, יחד ולחוד, ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כתב תביעהמסמכים