חתימת יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הדרום על צווי הריסה מנהליים

ביום 28/4/13 חתם יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הדרום על שני צווי הריסה מנהליים ביחס לשני מבנים - שהיו אותה שעה בשלבי בנייה במתחם אל-זיאדנה (צפון מזרח לרהט). הצו הראשון היה ביחס למבנה בשטח כ- 90 מ"ר, בנוי בלוקים ועליו גג מפח ("המבנה הראשון"). הצו השני היה ביחס למבנה בשטח של כ- 80 מ"ר בנוי מפח ותקרת בטון. ביום 8/5/13 ביקשה המדינה את בימ"ש השלום להאריך את תוקף צווי ההריסה, ובהחלטה מיום 13/5/13 נעתר ביהמ"ש לבקשה והאריך המועד לביצוע צווי ההריסה עד ליום 21/08/2013. 2. ביום 18/6/2013 הדביקו פקחי המשיבה על שני המבנים, נשוא הצווים הנ"ל, את מסמכי בקשות המדינה להארכת המועדים לביצוע הצווים ואת העתקי החלטתו של בימ"ש השלום (מיום 13/5/13) בה הוארך תוקף הצווים עד ליום 21/8/13. בעקבות כך, פנו שני המערערים ביום 27/6/13 בבקשות (נפרדות) לבימ"ש השלום לביטול החלטתו מיום 13/5/13 להארכת תוקף הצווים המנהליים, לקביעה כי משלא בוצעו הצווים המקוריים (מיום 28/4/13) תוך המועד הקבוע לכך בחוק (דהיינו - 30 ימים) פקע תוקפם של צווים אלה, ולביטול הצווים המנהליים לגופם. המערערים הוסיפו וטענו כי הצווים המקוריים לא הודבקו על גבי המבנים - כדרישת סעיף 238 א (ה) לחוק התו"ב, כי בקשת המשיבה את בימ"ש להאריך את תוקף הצווים הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בתקנות - וכי דבר הצווים והארכת המועד לביצועם הובא לידיעתם רק ביום 18/6/13 שעה שנמסרו להם העתקי הבקשה להארכת תוקף הצווים והחלטת בימ"ש לעניין זה (מיום 13/5/13) - וגם אז - ללא שצורפו למסמכים אלה העתקי הצווים. לטענתם, אי הדבקת הצווים (כקבוע בסעיף 238 א (ה)) לחוק מהווה מחדל מהותי העולה כדי פגם המאיין את תוקף הצווים מעיקרא. לחלופין טענו המערערים כי במועד בו הוצאו הצווים (28/4/13) כבר הושלמה בניית המבנים והם היו כבר מאוכלסים - על כן דין הצווים להתבטל גם מטעם זה. 3. הדיון בבקשות המערערים התקיים בבית משפט השלום ביום 31/7/13 . שני המערערים (המבקשים) נחקרו נגדית על תצהיריהם, הוצגו בפני ביהמ"ש תמונות של המבנים שצולמו ע"י פקחי המשיבה (בתאריכים 8/4/13 ו- 18/6/13), ומטעם המשיבה העיד המפקח בן חיים אודות שני ביקוריו הנ"ל במקום, וביקור נוסף באזור ביום 1/3/13. בנוסף הוגש בהסכמה תצהירו של המפקח הנוסף מר ח. כהן. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. ביום 1/9/13 ניתנה החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט י' עטר) ובה נדחו טענות המערערים לעניין בטלות הצווים (מחמת אי הדבקתם ומחמת האיחור הנטען בהגשת בקשת המדינה להארכת תוקף הצווים). בימ"ש השלום ניתח בפירוט את הראיות שהובאו בפניו ודחה טענות המערערים כי במועד הוצאת הצווים כבר הושלמה בניית שני המבנים והם היו מאוכלסים. לאור זאת - דחה ביהמ"ש את בקשת המערערים לביטול צווי ההריסה המנהליים קבע כי הצווים בתוקפם והורה על הארכת המועד לביצועם עד ליום 1/11/13. 4. בפני ערעור שהגישו שני המערערים (ביום 13/10/13) על החלטת בימ"ש השלום ובו משיגים הם על כל רכיבי ההחלטה - וביתר פירוט: כי מחדל אי הדבקת הצווים, מלכתחילה, איין את תוקפם. כי האיחור, הנטען, בהגשת בקשת המדינה להארכת תוקף הצווים, גם הוא איין תוקף הצווים. כי לגופם של דברים, המבנים נשוא הצווים, בשעה שהוצאו, הושלמה כבר בנייתם והם היו מאוכלסים. ב"כ הצדדים טענו טענותיהם לעניין ערעור זה בישיבת 28/10/13 - ומכאן לפסק דין זה ובו אתייחס לטענות כסידרן. 5. אפתח בטענה לעניין אי "הדבקת הצו" - ולמשמעות דרישה זו שבסעיף 238 (ה) לחוק. ראשית - "הדבקת הצו על קיר חיצון של הבניין", כנאמר בהוראת החוק הנ"ל, אינה נמנית, מטבע הדברים, על הדרישות המהותיות בדבר עצם תוקפו של צו ההריסה המינהלי. דרישות אלה מפורטות בהוראות השונות שבסעיפים 238 א (א) 2387 א (ב) 238 א (ד) לצו. בכל ההוראות הנ"ל מנויות הדרישות השונות - שבלעדיהן נפגם הצו מיסודו (שלב הבנייה, תצהיר מהנדס הוועדה, מבנה שאינו מאוכלס, התייעצות משפטית ואחרת -ועוד ). בכל אלה מדובר בדרישות מכוננות לעצם תוקפו של הצו ההריסה המינהלי. הוראת ס"ק 238 א (ה) לעניין "הדבקת הצו על קיר חיצון של הבניין" מהווה את דרך הודעת הצו - בטרם ביצועו - תוך הקביעה של ס"ק 238 א(ה) כי לא ניתן לבצע את הצו אלא אם חלפו 24 או 72 שעות מהדבקתו (עפ"י שתי החלופות שבס"ק 238 א (ו)(1) ו- (2)). פרוצדורה זו של פרסום הצו על דרך הדבקת הצו "על קיר חיצון של הבניין" - מהווה מעין "תחליף המצאה" לדרך המקובלת שהינה מסירה לידי האדם שכנגדו מכוון הצו זאת - מתוך כך שצו הריסה מינהלי מכוון מעצם טיבו "כנגד המבנה" הלא חוקי כשלעצמו - גם שעה שלא ידוע כלל מי הוא שבנה או עוסק בבנייתו שלא כחוק. על כן אין לקבל הטענה כי אי הדבקת צו הריסה מינהלי שהוצא ונחתם כדין, פוסלת את עצם תוקפו או פוגמת בו. הנפקות של אי הדבקת הצו הינה כאמור בס"ק 238 א(ו) לעניין עיתוי ביצוע ההריסה על פיו. בעניין דנן - משאין חולק כי הצווים לא בוצעו (עד עצם היום הזה), דבר הוצאתם הובא לידיעת המערערים מבעוד זמן והיה להם מלוא יומם בביהמ"ש בעניין אותם הצווים - מצטרף אני לנקבע ע"י כב' השופט י. עטר - בהחלטה קמא - כי אין באי ההדבקה כשלעצמה כדי פגם או פסול בצווים עצמם או בתוקפם. (לעניין זה ראו גם הנפסק בע"פ (ירושלים)9460/05 מסלוחי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתו"ב ירושלים, תק-מח 2005 (4) 1897. וההתייחסות לעניין זה בהחלטה קמא). 6. גם בטענת המערערים לגבי האיחור הנטען בהגשת בקשת המשיבה לביהמ"ש קמא- להארכת תוקף הצווים - איני מוצא ממש. הצווים המקוריים נחתמו כאמור ביום 28/4/13, וכאמור בהם תצהיר מהנדס הוועדה הוגש ליו"ר הוועדה ביום 18/4/13. עפ"י סעיף 238 א (ט) תוקף הצווים, כל עוד לא הוארכו ע"י בימ"ש הינו ל - 30 ימים "מיום הגשת התצהיר" - דהיינו עד ליום 19/5/13. הבקשה להארכת המועד (עפ"י ס"ק 238 א (ט) הנ"ל) הוגשה ביום 13/5/13. לטענת המערערים, הנטענת לראשונה עתה בערעור, היה על המבקשת (המשיבה דנן) להגיש בקשתה עוד ביום 12/5/13 - וזאת כמניין שבעת הימים הקבוע בתקנה 2 (א)(2) לתקנות הרלוונטיות. כאמור, טענה זו לא נטענה כלל ע"י המערערים בהליכים קמא ודי בכך לדחותה גם לגופה של טענה - אפילו אם אניח איחור בן מספר שעות בהגשת הבקשה - אין באיחור שכזה כדי לגרוע מסמכות ביהמ"ש להארכת תוקף הצווים - ובוודאי שאין בה כדי לאיין סמכות זו. 7. ומכאן לטענות המערערים לגופם של הצווים ולמצב הבנייה והאכלוס הנטען של המבנים (נשוא הצווים) בעת שנחתמו הצווים (ביום 18/4/13). לטענתם, ביום שנחתמו הצווים הושלמה כבר בניית המבנים והמערערים לא עסקו אותה שעה אלא בשיפוץ המבנים שהיו כבר קיימים. עוד נטען על ידם כי אותה שעה היו כבר המבנים מאוכלסים בבני משפחותיהם. טענות אלה, נבחנו אחת לאחת, בהחלטה המפורטת קמא, אל מול ראיות המערערים והמשיבה כפי שהובאו בפניו. דהיינו, תצהיריהם וחקירותיהם הנגדיות של שני המערערים תצהירי שני מפקחי המשיבה וחקירתו הנגדית של אחד המפקחים (התצהיר השני התקבל בהסכמה תוך ויתור המערערים על חקירה נגדית של המצהיר). בנוסף, הוצגו בפני ביהמ"ש תמונות שצילמו המפקחים - את שני המבנים - בפעם הראשונה עובר להוצאת הצווים (אפריל 2013) ובפעם השניה ביוני 2013 - משנמסרו באתר המבנים הבקשות להארכת תוקף הצווים והחלטת בימ"ש מיום 13/5/13. 8. וביתר פירוט. מהראיות שהובאו בפני בימ"ש קמא וכמפורט בהחלטה נשוא הערעור, עולה כי בעניינו של המערער 1 אין המדובר ב"תיקונים" וב"החלפת תקרת גבס לתקרת עץ" כפי שניסה המערער להציג את הדברים תחילה, אלא בבנייה מאסיבית רחבת היקף בלתי חוקית וללא היתרי בנייה. פקחי המשיבה הגיעו למקרקעין ביום 8/4/13 וביום 18/6/13. במועדים אלה תועדה הבנייה (בצילומים) על שלביה השונים. מעיון בתמונות מש/3-מש/8 עולה כי במועד הביקור הראשון עבודות הבנייה בבית המערער 1 היו בשיאן בפנים הבית ומחוצה לו, וכאשר הבית ריק מאדם ואינו מאוכלס. במועד הנ"ל טרם הושלמו עבודות האינסטלציה, טרם חוברו מערכות המים, הביוב והחשמל, ונמצאו חומרי בנייה (בטון, בלוקים, חול, וכלי עבודה שונים). מהצילומים המתעדים את פנים הבית ניתן להיווכח כי רצפת הבית עשויה בטון, וכי טרם הותקנו המרצפות והמשקופים, חלק מקירות הפנים טויחו וחלקם לא, והותקנו מוטות אלומיניום ולוחות איסכורית חדשים לגג. לאור הצילומים המדברים בעד עצמם, הפירכות והסתירות בגירסת המערער והימנעותו מלזמן לעדות את מי משבעת אחיו (אשר לטענתו התגוררו עמו במבנה), ולהציג קבלות רכישת חומרי הבנייה, העדיף בימ"ש קמא, את גרסת מצהירי המשיבה. לא מצאתי מקום להתערב בממצאי העובדה שנקבעו הן בהסתמך על הראיות האובייקטיביות (צילומי המבנים) והן על האמון שבחר בימ"ש קמא ליתן בעדויות המצהירים מטעם המשיבה על פני עדויות המערערים. בעניינו של המערער 2, פקחי המשיבה לא תיעדו בביקוריהם הנ"ל את פנים הבית, אלא רק את סביבתו החיצונית. בימ"ש קמא ביסס מסקנתו כי הבנייה טרם הסתיימה, בפרק הזמן שבין 3.4.13 לבין 18.6.13. וזאת על יסוד ההבדלים והשינויים הבולטים במראהו החיצוני של המבנה ושל החצר בין שני המועדים הנ"ל (מש/2 א-ד), הימנעות המערער להשיב לשאלות והאמון שניתן בגירסת פקחי המשיבה. המערער 2 בעדותו בבימ"ש קמא, התקשה לזהות את ביתו לגביו טען כי התגורר בו מספר חודשים, אך לאחר מספר שאלות אישר המערער קיומם של הבדלים משמעותיים במבנה - בין המועדים הנ"ל - והעיקרי שבהם הינו בניית המרפסת הגדולה שבחזית. פקחי המשיבה הבהירו בעדותם כי לא ניתן היה להיכנס לפנים הבית ולצלם את תוכו הואיל וביום 3.4.13 לא היו כלל חלונות למבנה ודלת הכניסה היתה נעולה ומסוגרת. ביום 3.4.13 תועד ביתו של המערער כמבנה הבנוי מפח איסכורית ללא חלונות, אמצעים המשמשים לסימון מיקום קיר חיצוני (בשלבי בנייתו) וחומרי בניין שונים. לעומת זאת, ביום 18.06.13, התווספו חלונות משני צידי המבנה ובחזיתו, דלת עץ ומרפסת מקורה ומרוצפת. כמו-כן פונו חומרי הבנייה מסביבת המבנה. 9. אני דוחה אפוא טענת המערערים לעניין שלבי הבנייה בו היו המבנים בעת שהוצאו הצווים וטענתם לעניין אכלוס המבנים אותה שעה. זאת מתוך קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא לעניין זה כפי שפורטו לעיל. 10. אשר על כן - ומתוך כלל הנימוקים המפורטים לעיל אני דוחה את ערעור המערערים - וקובע כי צווי ההריסה המנהליים - נשוא הליכים אלה - הוצאו כדין והינם בתוקפם. בנסיבות הדברים אני מאריך תוקף הצווים עד ליום 15/01/2014. לפנים משורת הדין אני מאפשר למערערים לבצע צווי הריסה בעצמם עד ליום 30/11/13 אם לא יעשו כן, תבצע המשיבה את צווי ההריסה עד למועד האמור לעיל - 15/01/2014. הריסת מבנהבניהמסמכיםועדה מחוזית לתכנון ובניהצו הריסהצווים