הסכם גירושין - זכות העקיבה

  העובדות       1.            תחילתה של הפרשה העגומה נושא תביעה זו בהסכם גירושין, שנערך בין הוריהם של התובעים בתאריך 27.3.89, וקיבל תוקף של פסק דין (נספח "ב" לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 5). באותו מועד, היו התובעים קטינים. בסעיף 14 להסכם הגירושין נקבע, כי זכות הבעלות בדירה שהיתה רשומה ע"ש הורי התובעים ומצויה ברח' גרונר ברמת אביב (להלן: "הדירה") תועבר לאבי התובעים ולתובעים בחלקים שווים, קרי, שליש לכל אחד.       2.            בתאריך 27.7.90 התקשרו הורי התובעים בהסכם למכירת הדירה (להלן: "הסכם המכר", נספח "ג" לתצהירו של נתבע 5). בהסכם המכר נקבע, כי התמורה שתתקבל ממכירת הדירה, בסך כולל של 205,000$, תועבר מידי הקונה לידיו של עו"ד שלמה מליניאק ז"ל (להלן: "המנוח"), ששימש כב"כ של המוכרים.         3.            בעקבות ההתרחשות הנזכרת לעיל, ערכו הורי התובעים ב- 28.8.90 הסכם מחודש, להסדרת השינוי בסעיף 14 להסכם הגירושין (להלן: "הסכם החלוקה", נספח "ד" לתצהירו של נתבע 5). עפ"י הסכם החלוקה, כספי התמורה ממכירת הדירה בסך 205,000$ יתחלקו, לאחר ניכוי הוצאות המכירה, ביחס זהה ליחס עליו הוסכם בהסכם הגירושין. בהתאם לכך, היה אמור כל אחד מהתובעים לקבל שליש מכספי התמורה. שליש נוסף אמור היה להיות מועבר לאבי התובעים, מר יחזקאל (חזי) ליאור. באשד לסכומי הכסף המיועדים לתובעים נקבע, כי הללו יופקדו בחשבונות חסכון נפרדים ע"ש כל אחד מהם, והשימוש בהם לא ייעשה לפני הגיעם לגיל 21. עוד נקבע, כי בעלי זכות השליטה בתוכניות החיסכון יהיו הורי התובעים, כאשר לכל פעולה בהם תידרש הסכמה הדדית של ההורים, וכי סייג זה יופיע בחשבונות החיסכון.         4.            לאחר עריכת הסכם החלוקה, לקראת סוף שנת 1990, ערך המנוח דו"ח תקבולים והוצאות בגין מכירת הדירה (להלן: "דו"ח המכירה", נספח "ג" לתצהירי התובעים). כפי העולה מדו"ח זה, לאחר ניכוי ההוצאות מסכום התמורה הכולל, נותרה יתרה בסך 383,399 ₪ לחלוקה בין התובעים ואביהם ביחס שווה, קרי סך של 127,799 ₪ לכל אחד מהם. ב- 30.4.91 הפקיד המנוח סך של 120,000 ₪ בחשבון נאמנות עבור כל אחד מהתובעים (להלן: "חשבון הנאמנות", נספח "ט1- ט2" לתצהיר התובעים), בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק הבינלאומי").         5.            אין מחלוקת, כי אבי התובעים קיבל את חלקו בתמורת הדירה. קורות סכומי התמורה, שהיו מיועדים לתובעים, הם העומדים במוקד תביעה זו - לאור העובדה שהמנוח נפטר באופן פתאומי בשנת 1996, ולא העביר את הכספים המגיעים לתובעים עפ"י הסכם החלוקה.   טענות הצדדים       6.            לטענת התובעים, עד למועד הגשת התביעה, לא זכו לקבל מידי המנוח או מי מטעמו את החלק שנועד להם ממכירת הדירה. לפיכך דורשים התובעים השבה של הכספים, שהיה על המנוח להפקיד בתוכנית חסכון על שמם. באשר לאומדן סכום ההשבה, אין התובעים חולקים על חישובי המנוח בדו"ח המכירה, והם מקבלים את הסכומים המופיעים בו כלשונם. טענתם היא, שהסכום שהופקד לטובתם בפועל בבנק הבינלאומי נמוך מהסכום עליו הצהיר התובע בדו"ח המכירה, וכי מאמציהם לאתר את הסכום המופקד עלו בתוהו. לטענת התובעים, האחריות להשבה רובצת לפתחם של הנתבעים ועליהם לשאת בה ביחס שווה, ביחד ולחוד.         7.            הנתבעים אינם מתכחשים להשתלשלות העובדתית המתוארת לעיל אך טוענים, כי קורות הסכום שהופקד על ידי המנוח אינם בידיעתם ואינם באחריותם. לטענתם, אבי התובעים הוסמך מטעם התובעים ואמם לנהל את המעקב וההתחשבנות הכספית עם המנוח, ולכן קורותיו של הסכום המופקד היו מצויים בידיעתם הבלעדית של אבי התובעים והמנוח.         8.            הנתבעים גורסים, כי התובעים הסמיכו את אביהם לטפל עבורם בסכום שהופקד על ידי המנוח ומחלו בכך על זכותם לטעון כנגד הפקדת הסכום ואופן הטיפול בו, במשך כל אותן שנים. במסגרת טענה זו מבקשים הנתבעים להצביע על כך, שבין המנוח לבין אביהם של התובעים התנהלה מערכת יחסים דינמית, אשר בה נהג האב להשקיע כספים, שמקורם לא ידוע, באפיקים שונים באמצעות המנוח. כמו כן, טוענים הנתבעים, כי חרף ידיעתו של האב על שיעור הסכום שהופקד בפועל על שם התובעים, לא יצא אבי התובעים חוצץ בזמנו כנגד שיעורו הנמוך ביחס למוצהר בדו"ח המכירה, או כנגד אופן הטיפול בו על ידי המנוח, ולכן אין מקום לשעות עתה לטענתם של התובעים.   גדר המחלוקת       9.            הנתבעים אינם חולקים על עובדת הימצאו של סכום התביעה בידי המנוח, עובר להפקדתו בבנק הבינלאומי, ועל שליטתו של המנוח בסכום זה במהלך התקופה שלאחר ההפקדה. כמו כן, הנתבעים אינם חולקים על כך, שבסופו של יום לא הגיע סכום התביעה ליעדו המקורי, קרי, לידיהם של התובעים. המחלוקת מתמקדת בנסיבות "היעלמותו" של סכום התביעה. מנסיבות אלה תיגזר שאלת אחריותם של הנתבעים לכך, שסך של 127,799 ₪ (קרן) לא מצא דרכו לידי כל אחד מהתובעים.     10.            לצורך הכרעה בתביעה יש לעמוד תחילה על קורותיו של הסכום המופקד, כך שניתן יהיה לקבוע מדוע לא שולם לתובעים כמובטח. בשלב הבא, בכפוף לממצאים שיקבעו בשלב הראשון, יש לקבוע את סכום ההשבה שבו ניתן לחייב כל אחד מהנתבעים.   דו”ח המומחה   11.            בשלביו המקדמיים של ההליך, מינה כב' השופט אוקון בהסכמת הצדדים, את רו"ח דניאל וקנין כמומחה מטעם ביהמ"ש, לשם בדיקת חשבונות הבנק של המנוח (להלן: "המומחה"). מטרת המינוי היתה ללמוד על קורותיו של סכום התביעה, מאז שנמכרה הדירה (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28.10.98). במהלך בדיקותיו ערך המומחה שני דו"חות. הראשון הוגש כדו”ח ביניים ב- 11.7.99, השני הוגש כדו”ח סופי ב- 30.3.00 (להלן: "הדו”ח הסופי"). שני הדו”חות משלימים ולא מחליפים זה את זה, ולכן אתייחס אליהם במאוחד, אלא אם יצוין אחרת.     12.            עפ"י דו”ח המומחה, ב- 29.7.90 פתח המנוח חשבון שמספרו 172383-105 בבנק הבינלאומי (להלן: "החשבון"). החשבון נפתח על שמו של המנוח בנאמנות ליאור (שם משפחתם של התובעים), ונוקזו אליו כספי התמורה ממכירת הדירה. בפועל הופקד בחשבון זה סך כולל של 414,734 ₪, כאשר ההפקדה האחרונה בוצעה ב- 13.12.90. בתקופה שבין 2.11.90 ועד - 12.6.91, בהתאם להנחיותיו של המנוח, הועברו כספים מחשבון זה בסך כולל של 441,861 לחשבונות אחרים בבנק הבינלאומי, המצויים, רובם ככולם, בשליטתו של המנוח (נספח "ג" לדו”ח המומחה). ב- 29.9.91, נסגר החשבון כשהוא ביתרת אפס.     13.            ב- 30.4.91 נפתחו על פי הנחיותיו של המנוח שתי תוכניות חסכון בבנק הבינלאומי, בנאמנות יניב ליאור (חשבון מס' 175013-105) ובנאמנות כרמית ליאור (חשבון מס' 175025-105). בכל תוכנית הופקד סך של 120,000 ₪, סך הנמוך ב- 7,799 ₪ מסך הזכאות של כל אחד מהתובעים, עליו הצהיר המנוח בדו"ח המכירה. ב-19.10.93 הופסקו תוכניות החסכון והכספים שהיו בהן הועברו לכיסוי גירעון בחשבונות עו"ש, שהיו מצויים בשליטת המנוח (נספחים "ו1, ו2" לדו”ח המומחה).     14.            ב- 23.5.94 נפתחו שתי תוכניות חיסכון בבנק דיסקונט, סניף ראשון לציון, בחשבון מס' 810460, על שמו של המנוח (להלן: "החשבון בבנק דיסקונט"). בכל אחת מהתוכניות, הופקד סך של 118,000 ₪. כפי שמציין המומחה בדו"ח הסופי, קיימים הבדלים מהותיים בין מסמכי פתיחת החשבון בבנק דיסקונט, שהועברו לעיונו ע"י הצדדים (להלן: "מסמכי הצדדים"; נספחים "ב1, ב2" לדו”ח הסופי), לבין המסמכים שהועברו לעיונו ע"י המחלקה המשפטית של בנק דיסקונט (להלן: "מסמכי הבנק"), הנושאים את החותמת: "מתאים למקור" (נספחים "ג1, ג2" לדו”ח הסופי). הבדל אחד נובע מכך, שמסמכי הצדדים נחזים להיות חתומים ע"י מיופה כוח, בעוד שמסמכי הבנק נחזים להיות חתומים ע"י המנוח כחוסך באופן אישי. ההבדל השני והמשמעותי יותר נעוץ בעובדה, שבעוד שבמסמכי הצדדים צוין בסעיף ההערות, כי תוכניות החיסכון מיועדות לתובעים, ההערות הללו אינן נזכרות במסמכי הבנק.     15.            מסקנתו של המומחה מהאמור לעיל היתה, שמלכתחילה לא נפתחו כלל תוכניות חיסכון ע"ש התובעים בבנק דיסקונט. המומחה מסכם את חוות דעתו באומרו, כי ביום 11.12.97 נפדו שתי תוכניות החסכון ביוזמת הבנק, וכספיהן פוזרו בינות חשבונות שונים, שהיו על שמו של המנוח, לכיסוי יתרות החובה שנוצרו בחשבונות אלה. מעבר לשלב הזה, לא מצא המומחה טעם לעקוב אחר הכספים, בעיקר בשל הקושי הפרקטי הנובע מהצורך לעקוב אחר כ-30 חשבונות שונים, שהתנהלו על שם המנוח בבנק דיסקונט.   דו”ח בודק מטעם ב"כ התובעים   16.            בעקבות חוות דעתו של המומחה ומסקנותיה, פנה ב"כ התובעים בבקשה לאפשר לו לערוך בדיקה עצמאית, על מנת לבחון את קורותיו של החשבון בבנק דיסקונט, ובמיוחד את חוסר ההתאמה בין מסמכי הצדדים למסמכי הבנק. בהחלטה מיום 3.4.00 נעתרתי לבקשה (עמ' 13 לפרוטוקול), וב- 3.9.00 הגיש ב"כ התובעים דו”ח בודק מטעמו.     17.            דו”ח הבודק שהוגש מטעם ב"כ התובעים נסמך, רובו ככולו, על הממצאים העובדתיים שצויינו בדו”חות המומחה. ההבדל היחיד נובע מהמשמעות שב"כ התובעים מבקש לייחס לאי-ההתאמה בין מסמכי פתיחת החשבון בבנק דיסקונט, המצויים בידי הצדדים, לבין אלה המצויים בבנק עצמו. עפ"י ממצאיו, בסניף הבנק בראשון לציון, נמצאו רק העתקים של מסמכי פתיחת התוכניות. העתקים אלה הכילו בחלקם את שמות התובעים ובחלקם לא. לטענת הבודק, נמסר לו מאת רכזת האשראי בסניף, הגב' רחל בר נתן, כי היו חילוקי דעות בעניין זה בין הבנק לבין המנוח, ואף התנהלה תכתובת בנדון, אך התכתובת אבדה ולכן נמנע מהבנק להציגה. לאור ממצאיו, או ליתר דיוק טענותיו, קובע ב"כ התובעים בשורה התחתונה של הדו"ח שהגיש כדלקמן: "תהא עמדת הבנק אשר תהיה, ברור שהמנוח ברישומיו יחס תוכניות אלה [של החשבון בבנק דיסקונט- ד.א] לתובעים" (עמ' 3 לדו"ח).     18.            שני הדו”חות - הן דו"ח המומחה והן הדו"ח של ב"כ התובעים - מעלים כי הכספים שהיו מיועדים לתובעים, הועברו על ידי המנוח לבנק דיסקונט והופקדו בשתי תוכניות חסכון, שהתנהלו על שמו. לאחר פטירת המנוח, עשה הבנק שימוש באותם כספים לכיסוי יתרות חובה שנוצרו בחשבונות אחרים, שהתנהלו ע"ש המנוח. ב"כ התובעים אינו חולק על השימוש שעשה הבנק בכספים, לאחר פטירת המנוח, וזאת לאור העובדה שמסמכי הבנק מעידים, כי תוכניות החסכון נפתחו ע"ש המנוח ולא ע"ש התובעים. יחד עם זאת, ב"כ התובעים מציין, כי הוכח בוודאות שהמנוח עשה שימוש בכספי התובעים וכי אלה האחרונים לא זכו, בסופו של דבר, לקבל את הסכומים שיועדו להם.   ב"כ הנתבעים אינו חולק על מסקנותיהם של המומחה ושל הבודק, בדבר אופן הטיפול בכספים ע"י המנוח. כמו כן, אין הוא הולק על כך, שבשנת 1997 נפדו תוכניות החסכון ע"י בנק דיסקונט, ושימשו לכיסוי יתרות חובה שליליות בחשבונות שהתנהלו על שם המנוח. טענתו של ב"כ הנתבע היתה, כי המנוח אמנם פעל באופן שונה מהקבוע בהסכמים, שנחתמו בזמנו על ידי הורי התובעים, אך הפעולות הללו בוצעו, לדבריו, בידיעתו ובהסכמתו של אבי התובעים, מר חזי ליאור, ולכן אין בהן מתום. הבסיס לאחריות הנתבעים   20.            התובעים מבקשים להשית את האחריות בתשלום סכום התביעה, על עזבונו של המנוח, על אישתו, על שני בניו ועל עו"ד בן עמי- שותפו למשרד עוה"ד (להלן: "השותף"). הנתבעים סבורים, כי האחריות לנישולם מהכספים שהגיעו להם חלה על עזבון המנוח, מכיוון שהכספים שימשו לחיסול חובותיו של המנוח בבנק דיסקונט לאחר פטירתו. לחילופין טוענים הנתבעים, כי האחריות חלה על אשת המנוח (נתבעת 2), מכוח חיי השיתוף שחלקה עמו, ומכוח העבודה שקיבלה כספים ורכוש מתוך העיזבון, יחד עם בניה (הנתבעים 3,4). לגבי השותף עו"ד שחר בן-עמי נטען, כי קיבל לידיו את משרדו של המנוח והוא ממשיך לנהל ממנו את עסקיו כיום, ולכן עליו לשאת בחלק מחובות המנוח.     21.            עפ"י צו הירושה, שהוצא בעקבות פנייתה של אשת המנוח אל ביהמ"ש (ת/8), לא מונה מנהל עיזבון ונקבע, כי יורשיו של המנוח הם אישתו ושני בניו (נספח "א" לתצהיר התובעים). יחס חלוקת העיזבון בו נוקט צו הירושה, בין אשת המנוח לבין שני בניו, הינו יחס של מתן חצי מהעזבון לאישה ורבע לכל אחד מהבנים. ב"כ הנתבעים אישר אל אופן חלוקת העיזבון על פי צו הירושה אך טען בסיכומיו, כי נכסי העיזבון לא חולקו בפועל עד היום בין היורשים, ולכן אין להטיל על מי מהיורשים אחריות לחובות המנוח, מעבר לנכסי העזבון.   אחריות היורשים   22.            אין מחלוקת בין הצדדים, כי על הסיטואציה הנדונה חל חוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). אחריות היורשים לחובות העיזבון מוסדרת בס' 126- 134 לחוק. העיקרון הכללי הוא שאחריות היורשים מוגבלת לנכסי העיזבון ואינה משתרעת מעבר לכך (ראה ג' טדסקי: "חובות העיזבון", עיוני משפט ה (תשל"ו) 14). החוק מבחין בין מספר מצבים אפשריים, ומחיל הוראות שונות לגבי כל אחד מהם (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965, (תשס"ב, כרך שלישי) עמ' 356 ואילך). הבחנה אחת מתייחסת למועד קביעת האחריות, קרי בטרם בוצעה חלוקת העיזבון בין היורשים או לאחריה. מקום בו מדובר במועד שלאחר ביצוע החלוקה, קיימת הבחנה לגבי האופן בו בוצעה החלוקה - האם בהתאם לכללים של הבטחת זכויות נושים אם לאו. הבחנה נוספת מתייחסת להוכחת שוויו של העיזבון.     23.            מהאמור לעיל עולה, שעל מנת לקבוע מהן ההוראות הרלבנטיות למקרה בו עסקינן, יש לסווגו בהתאם להבחנות הקיימות בחוק. לטענת התובעים, במקרה דנן בוצעה חלוקת העיזבון ליורשים בניגוד לכללי החלוקה, ומבלי שהוכח שוויו של העיזבון, ולכן על היורשים לשאת במלוא סכום התביעה. לטענת היורשים, לא בוצעה כל חלוקה של העיזבון, וממילא אין מדובר בחלוקה בניגוד לכללים, ולכן אין עליהם לשלם לתובעים סכום כלשהו. כדי להכריע במחלוקת זו, יש להקדים ולבחון מה נכלל במסגרת נכסי העיזבון.   24.            אשת המנוח העידה בחקירתה הנגדית, שהמנוח היה איש רב-פעלים (עמ' 7 ש' 12). פעילותו השתרעה על פני תחומים מגוונים, כולל פעילות עסקית, שלא היתה קשורה לעיסוקו כעו"ד. כפי העולה מדו”ח המומחה, במסגרת פעילותו ניהל המנוח לא פחות מ- 30 חשבונות בנק (נספח "יב" לדו”ח המומחה). כנלמד מתצהירי אשת המנוח ושותפו, ומהראיות שהובאו בפני ביהמ"ש, המנוח הותיר אחריו מניות במספר חברות (ת/15- ת/21). כמו כן, נכללו בקרב נכסי העיזבון זכויותיו של המנוח בדירת מגורים, המצויה ברח' הנשר 22 ברעננה, ומכונית שהייתה בבעלותו. בנוסף, נכללו במסגרת נכסי העיזבון משרד עו"ד, שהיה בבעלותו הבלעדית של המנוח, וזכויותיו במשרד נוסף, שניהל בשותפות עם נתבע 5.   25.            סעיף 110 לחוק הירושה קובע, כי חלוקת נכסי העיזבון יכולה להתבצע עפ"י הסכם שנעשה בין היורשים, או על פי צו ביהמ"ש. במקרה דנן, אין מחלוקת שלא הוצא צו חלוקה ע"י ביהמ"ש. אשר על כן, יש לבחון אם נערך הסכם חלוקה בין היורשים. לשם כך יש לבחון, מה עלה בגורל נכסי העיזבון השונים. עפ"י גרסת הנתבעים, יתרות הזכות שנותרו בחשבונות הבנק קוזזו כנגד יתרות חובה בבנקים השונים; מניות המנוח בחברות השונות נותרו נטולות כל ערך; דירת המגורים מושכרת ע"י אשת המנוח והמכונית נמכרה; משרד עוה"ד נותר בבעלותו הבלעדית של השותף (נתבע 5), כנגד התחשבנות שביצע עם אשת המנוח לגבי כיסוי חובות, שאת תשלומם נטל על עצמו (עמ' 5 לסיכומי ב"כ הנתבעים).   26.            התובעים חולקים על מקצתה של גרסת הנתבעים לגבי עוללות נכסי העיזבון. ברם, גם אם אקבל את גרסת הנתבעים במלואה, סבורני שיש לראות בהשתלשלות המתוארת לעיל חלוקה, המעוגנת בהסכם שנעשה בין היורשים. המנוח נפטר בחודש דצמבר 1996, ומיני אז עברו נכסי העיזבון מכוח צו הירושה לרשות יורשיו. מהמתואר לעיל עולה, כי בחלק מהנכסים נעשה שימוש בפועל על ידי היורשים. כך, למשל, לגבי המכונית שנמכרה ולגבי הדירה המושכרת. בחלק האחר נעשה שימוש, במובן זה שהנכסים שימשו לכיסוי חובות העיזבון. בהקשר זה יצוין, שגרסת הנתבעים, כפי שפורטה בסיכומים, באשר לשימוש שנעשה בנכסי העיזבון, אינה עולה בקנה אחד עם טענתם הקודמת, כאילו כספי ביטוח החיים של המנוח וכספי השותף, היוו את שני המקורות היחידים לכיסוי חובות העיזבון.   27.            כך או כך, שימשו הנכסים השונים את האינטרסים של היורשים, במישרין או בעקיפין, ואין בהעדר הסכם כתוב כדי לשנות מעובדה זו. כידוע, מכוח סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, חוזה יכול להיעשות בכל דרך ואף בע"פ. העובדה שהיורשים לא יצאו נגד השימוש שנעשה בנכסים השונים, מאז פטירת המנוח, מלמדת על הסכמה ששררה ביניהם לגבי אופן השימוש בנכסים בכלל וחלוקתם בפרט. לגבי דידי, הסכמה זו די בה כדי להוות הסכם לצורך סעיף 110 לחוק הירושה. מסקנה אחרת עלולה לעודד יורשים להימנע מלהגיע להסכם חלוקה ביניהם, כדי להתחמק מתביעות נושים ולרוקן בכך את הוראות חוק הירושה מתוכן. לפיכך, אני קובעת, כי במקרה דנן בוצעה חלוקה של העיזבון על פי הסכם בין היורשים. משהגעתי למסקנה זו, אין מקום להתייחס לשאלת אחריותו של העיזבון, שנותר ללא נכסים, ואין מקום לחייב את העיזבון בחיוב כלשהו כלפי התובעים.   28.            לאור המסקנה דלעיל, השאלה הבאה שבה יש לדון היא - האם החלוקה בוצעה בהתאם לכללים של הבטחת זכויות הנושים, אם לאו. סעיף 127 לחוק הירושה עוסק בחלוקה שנעשתה בהתאם לכללים,לענין הבטחת זכויות הנושים. חלוקה זו מחייבת הזמנתם של הנושים להודיע בכתב על תביעותיהם, או, לחילופין, על פי סעיף 123 לחוק, סילוק החובות הידועים בזמן החלוקה. במקרה דנן, מודים הנתבעים בסיכומיהם, כי לא בוצעה הזמנת נושים (סעיף 60 לסיכומים). באשר לפרמטר השני, הדן בסילוק החובות הידועים בזמן החלוקה, משעה שהוכח החוב, על היורש מוטל הנטל להוכיח, כי לא ידע על חוב זה בזמן החלוקה (ש' שילה בעמ' 364).   29.            במקרה דנן, סבורני כי נטל זה לא הורם ע"י הנתבעים. אשת המנוח העידה בחקירתה הנגדית, כי כחצי שנה לאחר פטירת המנוח, פנה אליה חזי ליאור, אבי התובעים, והתעניין בכספים (עמ' 11 ש' 11- 12). לדבריה, הפנתה אותו לשותף, בטענה שהוא מטפל בעניין. השותף (נתבע 5) העיד בתצהירו, כי חזי ליאור פנה אליו "זמן מה לאחר פטירת המנוח" (סעיף 26 לתצהירו). אמנם, אין בדברים הללו ללמד על המועד המדויק שבו נודע לנתבעים על חובם כלפי התובעים, אך עולה מהם שבמועד החלוקה היו הם מודעים לכך היטב.   30.            השאלה האחרונה בה יש לדון בהקשר של אחריות היורשים היא, האם הרימו היורשים את הנטל המוטל עליהם מכוח סעיף 128(ב) לחוק, להוכיח את שוויו של העיזבון, או את שוויו של מה שקיבלו מהעיזבון. סבורני שהיורשים לא השכילו להרים נטל זה. לאורך ההליך כולו נותרו הנתבעים נאמנים לטענתם, כי לא בוצעה חלוקה, מחד גיסא, ולא נותר (כמעט) דבר מהעיזבון זולת חובות, מאידך גיסא. משום כך, לא טרחו הנתבעים להראות באופן מפורט את שוויו של העיזבון, או כמה קיבלו הימנו. השותף, שהוסמך ע"י היורשים לטפל בעיזבון ובחובותיו, העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן: "לא לקחתי על עצמי לברר את כל הנתונים על נכסיו של שלמה [המנוח-ד.א]. מדי פעם בהתאם למאורעות ניסיתי לפתור בעיה כלשהי, אם נוצרה בעיה כזו. . . לגבי הבית ברעננה- חצי היה רשום על שם שלמה וחצי על שמה של רונה [אשת המנוח- ד.א]. אין לי הערכה לגבי שווי החצי (עמ' 9 ש' 2- 7). . . לא עשיתי תחקיר כלכלי על החברות של שלמה" (עמ' 10 ש'12).   31.            מכוח ההלכה הפסוקה, המשמעות של העדר הוכחת שווי העיזבון היא, שעל היורשים חלה אחריות חמורה - במובן זה שהיא אינה מוגבלת לשוויו של העיזבון, כי אם משתרעת על פני החוב כולו (ע"א 810/77 דרויש נ' לוסטהאוז, פ"ד לג(3) 355, 358). עפ"י סעיף 134 לחוק הירושה, חלוקת נטל החוב בין היורשים לבין עצמם נקבעת בהתאם ליחס חלקיהם בעיזבון. לאור היחס שנקבע בצו הירושה, על אשת המנוח לשאת במחצית מסכום החוב שיושת על היורשים ועל שני היורשים האחרים (בניו של המנוח) לשאת בחלקים שווים ביתרתו, בכפוף לאמור בהמשך לגבי אחריות השותף. אחריות השותף   32.            לטענת התובעים, קמה לשותף הן אחריות נזיקית והן אחריות מכוח יחסי השותפות שהיו לו עם המנוח, להשבת הסכום הנתבע. טענתם היא, שלמרות שהשותף לא מונה כמנהל עיזבון להלכה, הוא שימש ככזה למעשה. במסגרת זו, ביצע השותף פעולות שלא כדין בנכסי העיזבון, ובפעולות הללו יש כדי להקים כלפיו את האחריות הנטענת. השותף טוען מנגד, כי אין ומעולם לא היה בינו לבין מי מהתובעים קשר שיש בו כדי להקים לו אחריות כלפיהם, וכי פעולותיו במסגרת העיזבון נבעו מיחסיו החבריים עם המנוח ועם בני משפחתו. לטענתו, הצטרף כשותף למשרדו של המנוח לאחר הפקדת סכומי התביעה בידיו של המנוח, ולכן מכוח דיני השותפויות אין בכך כדי לחייבו. כפי שיפורט להלן, מבין הטענות הסותרות, עדיפה בעיני טענתם של התובעים - גם מהבחינה הדיונית וגם מהבחינה המהותית.   33.            מהבחינה הדיונית, נמנע השותף מלהתמודד עם הטענות המועלות כלפיו בכל הנוגע למישור הנזיקי, למרות שאלו נטענו באריכות רבה יחסית בסיכומי ב"כ התובעים. למען הסר ספק, אתייחס בקצירת האומר לטענות גופן. התובעים טוענים, כאמור, כי השותף תיפקד בפועל כמעין מנהל עיזבון, ולכן יש להטיל עליו את האחריות לנזקים בגין הפרת חובותיו בהיקש מסעיף 88 לחוק הירושה.   34.            אשת המנוח העידה בחקירתה הנגדית על פעילותו של השותף כדלקמן: "ביקשנו משחר בן עמי [השותף- ד.א] לבדוק את כל המצב לאחר פטירת בעלי וגילינו את כל החובות. . . שחר עשה את כל הבדיקות ואני לא בדקתי. . . שילמתי חובות בבנק לאומי ובבנק דיסקונט באמצעות שחר. . . (עמ'7) שחר טיפל בפירעון החוב בבנקים. . . שחר עשה את החשבונות ואני לא מסוגלת להסביר (עמ' 8). . . לא עשיתי הסכם כתוב עם עו"ד בן עמי. הוא עזר לי המון. הוא עשה לי את החקירות לגבי מצב העיזבון (עמ' 9). . . אין לי כאן רשימה למי שילמנו. שחר טיפל בכל" (עמ' 10). בהליך נפרד, שהתנהל במסגרת תיק זה בפני כב' הרשם א' שוורץ (בש"א 122087/98, להלן: "ההליך המשני"), העידה אשת המנוח בהתייחס לשותף כדלקמן: "אני והבנים נתנו לך [לשותף- ד.א] ייפוי כוח, נתנו לך ייפוי כוח כדי שתעבוד בשבילנו, כדי להגיע להסדר עם הבנקים, לעשות הכל בשבילנו" (עמ' 8 ש' 26- 27). השותף העיד בחקירתו הנגדית כדלקמן: "לעיזבון בתיק זה לא מונה מנהל עיזבון. טיפלתי בשנים האחרונות בכל מיני צדדים שלישיים שטענו ששלמה [המנוח- ד.א] חייב להם כספים, בתור עו"ד, היורשים, נגיד שפנו אלי. . . היו מקרים שהדרישות לחובות הגיעו לתביעה משפטית אז טיפלתי ממש כעו"ד עם ייפוי כוח. היו דרישות שנגמרו אחרת (עמ' 1 ש' 5-8).   35.            לנוכח תיאור דברים זה, נראה שיש ממש בטענת התובעים, לפיה שימש השותף כמעין מנהל עיזבון. אמנם, השותף טען בחקירתו הנגדית, כי פעולותיו נעשו בהתנדבות (עמ' 2 ש' 19- 20), בעטיים של יחסי הקרבה והחברות ששררו בינו לבין המנוח, מבלי שציפה לקבל תמורה כלשהי עבורן (עמ' 4 ש' 17- 23). ברם, כפי העולה מחקירתה הנגדית של אשת המנוח (עמ' 9, 10 ש' 10- 15) ומחקירתו הנגדית של השותף עצמו, מבלי לפקפק בטיב יחסיו עם המנוח ומשפחתו, אין ספק כי פעולותיו של השותף לא היו נקיות מאינטרסים כלכליים - אישיים. כך, למשל, הודה השותף שהייתה בינו ובין אשת המנוח הבנה, לפיה לא יידרש ממנו תשלום עבור המוניטין, ההכנסות והציוד שקיבל עם העברת משרדי המנוח לידיו (עמ' 5 ש' 4-5). השותף אף ציין, כי בוצעה לטובתו העברת מניות ללא תמורה, של חברה שבבעלותה נכס מקרקעין המכיל משרדים, המושכרים היום עבור 18$ למ"ר (עמ' 11 ש' 9- 16).   36.            גם בהנחה שאקבל את טענת השותף, לפיה פעולתו במסגרת העיזבון הייתה וולנטרית ומתוך מניעים פילנטרופיים טהורים, סבורני שמרגע שבחר לקבל על עצמו את עול הטיפול בעיזבון, הוא חב בחובת זהירות וממילא באחריות כלפי כל מי שעלול להיפגע מפעולותיו. מעורבותו האינטנסיבית של השותף בפעולות הקשורות בנכסי העיזבון, מחד גיסא, והאינטרסים הכלכליים האישיים שלו בהם, מאידך גיסא, מניחים את התשתית להטלת אחריות אישית עליו, כמידת האחריות המוטלת על מנהל עיזבון, אם לא מעבר לכך. מסקנה זו מתחזקת לנוכח קיומם של יחסי האמון המיוחדים, ששררו בין השותף לבין משפחת המנוח, ולנוכח העובדה שעסקינן באדם בעל השכלה משפטית, שאמור להיות מודע למשמעות פעולותיו ומחדליו. לפיכך, גם אם לא נטיל על השותף את החובות כמנהל עיזבון, ניתן להטילן עליו בהיותו שלוחם ומיופה כוחם של היורשים. הפרת חובות השותף   37.            לטענת התובעים, הפר השותף את חובת הזהירות המוטלת עליו והפר חובה חקוקה המעוגנת בהוראות חוק הירושה, בכך שביצע חלוקה סלקטיבית של נכסי העיזבון, וזאת מבלי שהקפיד להפריד בין נכסיו לנכסי העיזבון. השותף, כזכור, נמנע מלהתמודד עם הטענות הללו, אולם על פניו נראה שיש בהן ממש, ומכאן שיש לקבלן. בהליך המשני העידה אשת המנוח בחקירתה הנגדית "ברחל בתך הקטנה": "לבנקים שילמנו, לאנשים פרטיים לא, כיוון שרציתי לגמור איתם בגלל הריבית" (עמ' 8 ש' 5-6). למרות שהשותף לא ציין את העדפת פירעון החובות לבנקים באופן מפורש, מעדותו בחקירתו הנגדית משתמעת כוונה דומה (עמ' 2 ש' 4-5, עמ' 3 ש' 2, עמ' 4 ש' 8- 11, עמ' 5 ש' 6-7, עמ' 7 ש' 5).   38.            מהאמור עולה, שהנתבעים באמצעות השותף, נהגו יחס של איפה ואיפה כלפי הנושים, בבכרם את התשלום לבנקים באופן מובהק על פני תשלום ליתר הנושים. עפ"י ההלכה הפסוקה, סילוק חובות העיזבון באופן מפלה ללא הסבר מספק, או ללא הסבר כלל הוא אסור, ופירושו המעשי הוא הטלת אחריות כדי גובה מלוא חובותיו של העיזבון על היורשים (ע"א 810/77 הנ"ל, בעמ' 358).   39.            נראה, שגם בטענה לפיה לא הקפיד השותף להפריד בין נכסי העיזבון לנכסיו יש ממש. השותף ציין בחקירתו הנגדית, בהליך המשני, כי הוא והמנוח פתחו תיק עוסק מורשה משותף, והיו להם חשבונות בנק משותפים (עמ' 6, ש' 5-7). בחקירתו הנגדית בהליך שהתנהל בפני העיד השותף כדלקמן: "לאחר פטירתו של שלמה פתחתי חשבון פרטי ועסקי ביחד ומשם יצאו התשלומים. כל הוצאותיי הפרטיות שולמו מחשבון זה. כך זה היה עד שהתחתנתי- שילמתי את כל הוצאותיי הפרטיות על חשבון המשרד. אין לי הנה"ח כפולה והמשרד לא חייב אותי בגין אותן הוצאות" (עמ' 5 ש' 12-15). אם לא די בכך, הודה השותף במפורש: "אני לא יודע מה מגיע ליורשים ולא עשיתי מעולם התחשבנות עימם" (עמ' 4 ש' 5).   40.            מסקנתי דלעיל, מייתרת את הדיון באחריותו של השותף מכוח יחסי השותפות, שהיו לו עם המנוח. בהקשר זה, אסתפק בציון העובדה, כי בסעיפים עליהם מבקש השותף להסתמך מתוך פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה- 1975, אין כדי לסייע לו לנוכח קיומה של זכות העקיבה, הנזכרת במפורש בסעיף 22 לפקודה. על מהותה של זכות העקיבה, עמד כב' השופט אנגלרד ברע"א 8304/99 גיורא צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נה(2), 37, 45-46: "זכות העקיבה היא זכות נלווית לזכות קניינית על-פי דין או לזכות שביושר, אשר מקורה, ככלל, בנאמנות מפורשת, משתמעת או קונסטרוקטיבית".   41.            לנוכח כל האמור לעיל, סבורני שקמה לשותף, בין אם באופן מפורש, משתמע, או קונסטרוקטיבי, חובת נאמנות כלפי התובעים. כנגד חובה זו, קמה לתובעים זכות העקיבה כלפי השותף. פירושה של זכות העקיבה הוא, שזכותם של התובעים על הכספים שהופקדו למענם, גוברת על זכותו של כל מי שלידיו התגלגלו הכספים בכוח או בפועל. מכאן, שכוחה של זכות העקיבה יפה הן כנגד השותפות שנוצרה בין המנוח לבין השותף והן כנגד השותף באופן אישי.   42.            יתירה מכך, לאור מעורבותו האינטנסיבית של השותף בכל הנוגע לנכסי העיזבון, מחד גיסא, והאינטרס הכלכלי המובהק הקיים לו בנכסים הללו, מאידך גיסא, לגבי דידי יש מקום להשית עליו אחריות גבוהה יותר מזו שיש להשית על היורשים, אשר שמו בו את מבטחם. משום כך אני קובעת, שהשותף - עו"ד שחר בן עמי - יישא באחריות למחצית מסכום ההשבה המגיע לתובעים, ואילו היורשים יחוייבו במרוצת השניה, כאשר התשלום יחולק בין היורשים באופן שהנתבעת 2 תשלם רבע מהסכום, נתבע 3 ישלם שמינית ונתבע 4 ישלם שמינית.   אומדן ההשבה     43.            התובעים טוענים, כי הם זכאים להשבת הסכום עליו הצהיר המנוח בדו”ח המכירה, קרי, סך של 127,799 ₪ לכל אחד מהם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.90 - הוא המועד האחרון של קבלת התמורה ממכירת הדירה. כנגד זאת, מעלים הנתבעים שתי טענות חלופיות. הנתבעים מבקשים להצביע על כך, שחזי ליאור הוסמך לנהל ולעקוב בפועל אחר כספי ההפקדה. בנוסף, התנהלה בינו לבין המנוח מערכת יחסים אופרטיבית, נפרדת מזו הנודעת בין עו"ד ללקוחו, כאשר חזי ליאור נהג לבצע באמצעות המנוח השקעות כספיות באפיקי השקעה שונים.     44.            מכוחה של קונסטרוקציה זו, מבקשים הנתבעים לטעון, שמקורות ההשקעות ושיעוריהן נותרו עלומים, בהיותם ידועים לאשורם רק לחזי ליאור ולמנוח. לשיטתם, לא מן הנמנע, שסכומי ההפקדה המיועדים לתובעים שימשו בידיו של חזי ליאור לצורך השקעותיו, ולכן אין לתובעים אלא להלין על אביהם. את טענתם מבקשים התובעים להשתית על מסמך, שנחזה להיות ערוך ע"י חזי ליאור לטובת המנוח, ובו הרשאה להשקעת כספים (להלן: "מסמך ההרשאה", נספח "ה" לתצהירי הנתבעים).     45.            כפי שעולה מעדויות התובעים בחקירתם הנגדית (עמ' 4 ש' 12-17, עמ' 6 ש' 2-9), ומעדותה של אמם (עמ' 8 ש' 8-15), נכונה טענת הנתבעים, לפיה חזי ליאור הוסמך על ידם לשמש בפועל כגורם המקשר בינם לבין המנוח. השאלה היא, אם ניצל הסמכה זו לרעה, כטענת הנתבעים, אם לאו. סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. מסמך ההרשאה נושא את הכותרת: "השקעת יתרת כספים בגין מכירת מקרקעין". המסמך קובע, בין היתר, כדלקמן:   "אני הח"מ חזי. . . נותן לך [למנוח-ד.א] בזאת הוראה לרכוש ביתרת הכסף העומדת לרשותי בגין מכירת נכס מקרקעין ברמת אביב בניכוי ההוצאות ובניכוי הפחתת הסכומים המגיעים לסוזן ליאור [אם התובעים- ד.א]".     46.            כפי שניתן ללמוד ממילותיו של המסמך, הוא מתייחס במפורש ליתרה העומדת לרשותו של חזי ליאור, ולא לכל יתרה אחרת. חזי ליאור, כזכור, היה זכאי לשליש מהתמורה שהתקבלה בגין מכר הדירה, ואינו חולק על כך שקיבל את הסכום המגיע לו. אמנם, חזי ליאור לא ידע להצביע על המועד המדויק שבו קיבל את חלקו, אך יש להניח שמועד זה חפף למועד ההפקדה בחשבון הנאמנות בבנק הבינלאומי, או אף קדם לו. מכאן, שמועד זה קדם למועד עריכת מסמך ההרשאה ומהגיונם של הדברים עולה, כי מסמך ההרשאה התייחס לחלקו של חזי ליאור בלבד. חזי ליאור עצמו העיד, כי הקצה סך של 30,000 ₪ מתוך הסכום שהגיע לו, לצורך השקעה והמנוח אכן השקיע את הכספים עבורו (עמ' 22 ש' 1, עמ' 30 ש' 10). עדותו של חזי ליאור בעניין זה לא נסתרה.     47.            אינדיקציה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא בדו”ח המומחה, שלא מצא כל משיכה מחשבון הנאמנות לטובתו של חזי ליאור. גם בהנחה שבוצעה משיכה, כאמור, על שמו של המנוח, עצם הימנעות המנוח מציון טיבה האמיתי של המשיכה, אינה יכולה להעיד כי נמשכו לטובת חזי ליאור. זאת ועוד. בדו”ח הביניים התייחס המומחה במפורש למסמך ההרשאה (סעיף ו'). המומחה הביע פליאה על כך שהמסמך נערך בדיעבד, כלומר, לאחר ביצוע פעולות ההשקעה וכי הוא מתייחס לרכישת ני"ע, כאשר הפעולה היחידה שבוצעה לאחר עריכתו היא פעולת מכירה. המומחה מסכם את הדברים בכך, שלא נגרמו לחשבון נזקים בגין הפעילות הכרוכה במסמך. לאור מסקנה זו, קורסות טענות הנתבעים הנשענות על מסמך ההרשאה.     48.            טענתם החלופית של הנתבעים, בנוגע לאומדן ההשבה, היא שהתובעים היו מודעים לסכום שהופקד בחשבון הנאמנות. לשיטתם, מודעות התובעים לסכום ההפקדה, מחד גיסא, והעדר מחאה מצדם, מאידך גיסא, פירושם שהתובעים מחלו על ההפרש שבין סכום ההפקדה בפועל, לסכום המצוין בדו”ח המכירה. בעניין זה, סבורני שהדין עם הנתבעים.     49.            חזי ליאור שימש, כאמור, כנציג התובעים ואמם ככל הנוגע להתנהלות מול המנוח. מכאן, שכל שהיה מקובל על חזי ליאור, שהיה מקובל מכללא גם על התובעים, ויש לראות בהסכמתו את הסכמתם. בחקירתו הנגדית הודה חזי ליאור, שהיה מודע לסכום ההפקדה בפועל בסך 120,000 ₪ (עמ' 39 ש' 18-19). ברי, כי חזי ליאור ידע, או צריך היה לדעת מהו הסכום שעליו הצהיר המנוח בדו”ח המכירה, חודשים אחדים עובר להפקדה. חרף זאת, לא הביע חזי ליאור התנגדות לשיעור הסכום המופקד, ולא מצא מקום לברר את פשר ההפרש בינו לבין הסכום המוצהר. בנסיבות אלה, סבורני שבהתנהגותו ובמחדליו, אישר חזי ליאור את הסכום שהופקד לטובת התובעים בפועל, כסכום המקובל עליו וממילא מקובל על התובעים. ממסקנה זו נגזר גם המועד, שהחל ממנו יש לחשב את הפרשי ההצמדה והריבית, קרי, מועד ההפקדה בחשבון הנאמנות, שהוא 30.4.91.   אחרית דבר   קולו של עו"ד שלמה מליניאק ז"ל לא נשמע בתיק זה, אך מעשיו דיברו נגדו. הסתבר, כי כספים שהופקדו בידיו בנאמנות, ונועדו להבטיח את עתידם הכלכלי של התובעים שהיו אז קטינים, לא הגיעו לידיהם של התובעים. עו"ד מיליניאק ז"ל הפר את האמון שהתובעים והוריהם נתנו בו, ובמקום לשמור את הכספים בחשבון נאמנות על שם הקטינים הפקיד אותם בחשבונותיו הפרטיים. בסופו של דבר שימשו הכספים לכיסוי חובותיו האישיים של עו"ד מליניאק ז"ל, ולא הועברו לתובעים כלל.   יורשיו של עו"ד מליניאק חילקו ביניהם את העיזבון, שנותר לאחר פטירתו הפתאומית, תוך שהם מתעלמים מפניותיהם של התובעים לקבל את כספם. במיוחד הגדיל לעשות שותפו לשעבר של עו"ד מליניאק, עו"ד שחר בן-עמי, שהעדיף לשלם מתוך כספי העיזבון לנושים אחרים, תוך שהוא מתעלם משוועתם של התובעים.   איש מהנתבעים לא הביע צער על דרך החתחתים שנאלצו התובעים לעבור, מאז הוגשה תביעתם לבית המשפט בשנת 1998, ואיש מהם לא הביע נכונות לפצות את התובעים על גזילת כספם. חבל שכך אירע, ואין אלא להצטער על כך.   סיכומו של דבר   אני קובעת כי כל אחד מהתובעים זכאים להשבת סך של 120,000₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.4.91 ועד ליום התשלום המלא בפועל.   האחריות לתשלום הסכום המגיע לכל אחד מתובעים תתחלק בין הנתבעים, באופן שמחצית מהסכום תשלום על ידי השותף עו"ד שחר בן עמי (נתבע 5), רבע ישולם על ידי הנתבעת 2, שמינית על ידי נתבע 3 ושמינית על ידי נתבע 4, כאמור בסעיף 42 לפסק הדין.   בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. תשלום סכום זה יעשה על פי חלקו היחסי של כל אחד מהנתבעים 2-5, כאמור לעיל, ביחד ולחוד. חוזהגירושיןהסכם גירושיןזכות עקיבה