הודה בעובדות כתב אישום והורשע על פי הודאתו בעבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים (2 עבירות) גניבה (2 עבירות) ופרוק חלקים מרכב. הוא נידון ל- 10 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי, בתנאים המפורטים בגזר הדין, פיצוי של 3,000 ₪ לעד התביעה 3 וקנס בסך 2,000 ₪. הערעור שבפנינו מכוון כלפי קולת העונש. 2. כתבי האישום א. כתב האישום בת.פ. 43023-12-12: המשיב פרץ ביום 20.11.12 בין השעות 01:00 ל- 02:00 לבית בטירה וגנב מתוכו חפצים שונים לרבות טלויזיה "42, קונסולות למשחקי ילדים ועוד. כמו כן פרק את סמלי רכב המזדה של בעל הבית אשר חנה בסמוך. בחיפוש שנערך בביתו של המשיב, בחדרו, נמצאו הטלויזיה ומשחקי הטלויזיה הגנובים של הילדים. ב. כתב האישום בת.פ. 4912-06-13: בתאריך 29.5.13 בין השעות 07:30 ל- 14:00 פרץ המשיב לבית בטירה בכך שנכנס לבית מגג הבנין דרך פתח מעל הכניסה. המשיב גנב מתוך הבית שני מכשירי טלפון ניידים, מפתחות רכב מזדה 323 וכסף מזומן בסך 1,200 ₪. 3. גזר דינו של בית משפט קמא בימ"ש קמא קבע כי הערך המוגן בשני המקרים הוא הערך של הגנה על רכושו של אדם ופגיעה בתחושת הבטחון האישי של המתלוננים שביתם נפרץ. ביהמ"ש קמא ציין כי מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא להחמיר בעונשם של עברייני הרכוש. באשר למקרה הספציפי קבע בימ"ש קמא כי נסיבות ביצוע העבירה אינן חריגות או מצביעות על תכנון יוצא דופן, אך גם לא מדובר במשובת נעורים. בימ"ש קמא סקר את האמור בתסקיר שירות המבחן, שהוגש בעניינו של המשיב, אותו הגדיר כתסקיר שלילי המתאר אדם צעיר שמתקשה להבין את חומרת התנהגותו והשלכותיה, וקיים סיכון גבוה כי יחזור על התנהגותו השלילית. שרות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית והמליץ על עונש ממוקד קצר מועד והרתעתי. ביהמ"ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם בגין הארוע הראשון בזמן הוא בין מספר חודשי מאסר בפועל ל- 15 חודשים ובגין הארוע השני בין ששה חודשי מאסר בפועל ל- 24 חודשים. בקביעת העונש התחשב בימ"ש קמא לקולא בגילו של המשיב (יליד 1992), העדר עבר פלילי, הודיה בהזדמנות הראשונה וחסכון בזמנו של ביהמ"ש. שיקולים אלה הביאו את בימ"ש קמא לגזור את העונש לא ברף העליון של המתחם, על מנת להותיר לו פתח של תקווה. 4. נימוקי הערעור העונש שהוטל על המשיב חורג באופן קיצוני ובלתי סביר מהענישה הראויה. ביהמ"ש קמא שגה בקביעת מתחמי הענישה בשני התיקים. על פי ס' 40ג(א) לחוק העונשין על ביהמ"ש לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; במידת הפגיעה בו; במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. על פי הפסיקה יש לנקוט גישה מחמירה בעבירות רכוש והתפרצות לבתים. מתחם העונש ההולם בגין ארוע יחיד של עבירת התפרצות וגניבה נע בין 12 חודשים ל- 24 חודשי מאסר, ובענייננו הורשע המשיב בשני ארועים. ביהמ"ש קמא לא נתן משקל הולם לרכוש הרב אותו נטל המשיב מן הבתים אליהם התפרץ. נסיבות הארועים אינן מצביעות על משובת נעורים, כפי שקבע בית משפט קמא, אלא שנסיבות האירוע בת.פ. 4912-06-13 הינן חריגות וחמורות במיוחד בהנתן שהמשיב ביצע את העבירה בעודו מצוי תחת תנאים מגבילים בגין ת.פ. 43023-12-12. ביהמ"ש קמא אמנם קבע כי "הארוע השני חמור עשרות מונים מהארוע הראשון" אך חומרת הארוע לא מצאה ביטוי במתחם הענישה ההולם. מתסקיר שרות המבחן ניתן ללמוד שפני המשיב אינם לשיקום וההליך הפלילי לרבות צווי בית המשפט לא הרתיעו את המשיב. המשיב אמנם מודה במעשיו ומביע חרטה מילולית אך מתקשה להבין את חומרת מעשיו ונעדר יכולת לבחון התנהלותו והשלכותיה. 5. תשובת המשיב המשיב מבקש שלא להתערב בעונש שהושת עליו. לטענת המשיב, אין ללמוד מהפסיקה אליה הפנתה ב"כ המערער לענייננו. המשיב נעדר הרשעות קודמות, משפחתו תומכת בו, הפריצה השניה היתה לבית דודו והמשיב החזיר לדודו את הרכוש שנגנב ואף התנצל בפניו. 6. דיון והכרעה לאחר שעיינו בגזר הדין, בהודעת הערעור ובטיעוני הצדדים דעתנו היא כי דין הערעור להתקבל. אף אנו, כבית המשפט קמא, סבורים כי הערך המוגן בשני המקרים הוא הערך של הגנה על רכוש הציבור ותחושת הבטחון האישי של הנפגעים שביתם - מבצרם נפרץ. אף אנו סבורים כי הארוע המאוחר בזמן חמור מהארוע הראשון, מהטעם שהוא בוצע שעה שהמשיב היה נתון בתנאים מגבילים בעקבות ארועי האישום הראשון, דבר שיש לראות בחומרה רבה ביותר, המלמד על העדר מורא ויראה מפני החלטות שיפוטיות כמו גם על רמת מסוכנותו. בנוסף, העובדה שפריצה זו בוצעה לבית דודו, אדם המוכר למשיב ובן משפחתו, אינה דווקא נימוק לקולא, ומלמדת על העדר רגש לקורבנות. הדבר עולה בקנה אחד עם האמור בתסקיר שרות המבחן שהוגש בעניינו המצביע על הרגשתו של המשיב והקושי שיש לו להתמודד עם תחושת כעס ודחייה מצד בני משפחתו. שרות המבחן גם התרשם שהמשיב מתקשה להבין את חומרת התנהגותו והשלכותיה וקיים סיכון גבוה כי יחזור על התנהגותו השלילית. במספר פסקי דין קבע בית המשפט כי מתחם הענישה בעבירות של התפרצות וגניבה, בהעדר נסיבות מיוחדות, נע בין 12 ל- 24 חודשים, וגזר עונשים חמורים יותר על הנאשמים (ראה הפסיקה אליה הפנתה המערערת בהודעת הערעור). יחד עם זאת, אין לטעמינו לקבוע אפריורית מתחם ענישה הולם אחיד לעבירת ההתפרצות לדירה וגניבה (ר' רע"פ 4088/13 הדרי נ' מדינת ישראל, 11/6/13). בענייננו, לאור האמור אנו סבורים כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא לשני הארועים חורג לקולא והיה מקום לקבוע מתחמים חמורים יותר לכל אחד משני האירועים וכי העונש ההולם לשני הארועים, בנסיבות המפורטות, כאשר לארוע השני יש לייחס חומרה מוגברת, הוא גבוה יותר ממה שנקבע על ידי בית משפט קמא. בבואנו לשקול את מידת ההחמרה הראויה אנו משווים לנגד עינינו לקולא את הכלל שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, את העובדה שהנאשם נעדר הרשעות קודמות ואת העובדה שהודה ונטל אחריות ואף חסך מזמנו של בית המשפט. לאור האמור אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המשיב על 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. ביתר חלקי גזר הדין של בית המשפט קמא לא יחול שינוי. משפט פליליהתפרצות למקום מגוריםהודאה בעבירהפריצהגניבה