לדעת המערערת עונש השלילה לתקופה כה ממושכת אינה פרופורציונאלית ביחס לעבירה שבוצעה במקום בתקופה הרלוונטית, זאת משום שהשוטר שערך את הדוח לא התייחס לקיומם של תמרורים המורים על מהירות מקסימאלית של 50 קמ"ש משני צדי הכביש ומכך ניתן להסיק שבפועל לא הוצבו תמרורים כדין. יחד עם זאת, המערערת אינה חולקת על כך שהשוטר שערך את הדוח בדק קיומם של התמרורים 424 המורים על דרך עירונית, כפי שעולה מהדוח. המערערת טענה כי במקום ביצוע העבירה בוצעו עבודות בכביש לשם הוספת נתיב תחבורה ציבורי, כך שבאותו קטע כביש המהירות היא 70 קמ"ש בהתאם לתמרורים שהיו מוצבים שם, אך בשל ביצוע העבודות בכביש, תמרורים אלו הוסרו וכי בגמר ביצוע העבודות בכביש, התמרורים הוצבו שוב. בעניין זה אומר כבר עתה כי הדבר לא עולה מפרוטוקול בית משפט לתעבורה והמערערת לא טענה זאת בפניו. עוד נטען כי בית משפט לתעבורה לא נתן ביטוי בקביעת העונש לעברה התעבורתי הנקי של המערערת ולמשך תקופת נהיגתה העולה על 6 שנים. בא כוח המערערת הפנה לנסיבותיה האישיות של המערערת, נסיבות לא קלות לכל הדעות והוסיף כי היא המפרנסת היחידה של משפחתה, כך שנטל כבד רובץ על כתפיה, לכן עונש פסילה בפועל כה ארוך, עלול לפגוע בה ובבני ביתה. המערערת עובדת מחוץ לעיר מגוריה והיא זקוקה לרישיון הנהיגה על מנת להגיע למקום עבודתה. מכל אלה, ביקשה המערערת לקבל את הערעור ולהקל בדינה. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענת המשיבה, המערערת מעלה טענות כנגד הכרעת הדין, למרות שבפני בית משפט לתעבורה הודתה בביצוע העבירה. המערערת לא הגישה בקשה להגשת ראיות חדשות כפי שעולה מטענותיה ביחס לנסיבות ביצוע העבירה ומצב הכביש בעת הרלוונטית. עוד טענה המשיבה כי המערערת לא הציגה מסמכים ופסקי דין שיש בהם כדי להעיד על גישה שונה מטעם המשיבה ביחס לעבירות המהירות שבוצעו על ידי אחרים במקום ובמועד בו בוצעה העבירה על ידי המערערת. אמירותיו של בא כוח המערערת היו כלליות מבלי לתת פרטים ביחס למספר המקרים ולאופן תיקון כתב אישום. על כן, לא ניתן לקבל את טענותיו בעניין זה. זאת ועוד הטענות שהעלתה המערערת חייבו פנייה מתאימה לבית משפט לתעבורה לשם חזרה מהודיה והליך שכזה, לא נעשה. על כן, יש לדחות את כל טענות המערערת בעניין זה, לגישת המשיבה. המשיבה הוסיפה וטענה כי העונש שהוטל על המערערת אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. המערערת נסעה במהירות של 101 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. לדעת המשיבה, חומרת העבירה והסכנה הנשקפת ממנה חייבו הטלת ענישה הולמת תוך שהמשיבה מפנה לפסקי דין של מותב זה בעפ"ת (חיפה) 10772-12-12, הרצל כהן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 11/02/13) ועפ"ת (חיפה) 18569-07-12, פרח נג'ואן נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 07/11/11) (להלן: "הפסיקה"). על יסוד הנימוקים הנ"ל, ביקשה המשיבה לדחות את הערעור. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בגזר דינו של בית משפט לתעבורה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. העבירה בה הורשעה המערערת עבירה חמורה. נהיגה במהירות של 101 קמ"ש בתוך עיר לכל הדעות היא מסוכנת ועלולה לגרום לאירוע יותר חמור מאשר התרחש בפועל כשבעניין זה אפנה לפסיקה הנ"ל וגם להפניות שהובאו שם. בית משפט לתעבורה בחן את נסיבות ביצוע העבירה, את נסיבותיה האישיות וכן את הנסיבות האחרות של המערערת והשית עליה עונש הולם שאינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים. בחנתי את טענות המערערת ולא שוכנעתי כי היא הצביעה על טענה שנעלמה מעיניי בית משפט לתעבורה, כך שנלקחו בחשבון כל השיקולים הרלוונטיים ומכאן שלא נפלה שגגה בגזר דינו של בית משפט לתעבורה. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. היה וניתן צו עיכוב ביצוע גזר הדין בטל בזה הצו ועל המערערת לקיים את גזר דינו של בית משפט לתעבורה כשמניין הזמן יהיה מיום מתן פסק דין זה. כדי להסיר ספק, אציין כי על המערערת להפקיד את רישיונה לשם תחילת מניין עונש הפסילה. משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהשאלות משפטיות