החזקת הרואין וקוקאין 1. כתב האישום בתיק זה הוגש בשנת 2008. על-פי הנטען בו, בתאריך 5.12.05 החזיק המערער, שלא לשימושו העצמי, 4 מנות סם מסוג הירואין במשקל של 2.18 גר' וכן מנה נוספת של סם מסוג קוקאין במשקל של 0.172 גר'. במהלך הדיונים בבית-משפט קמא, בשנת 2010, הסכימו הצדדים על תיקון כתב האישום, באופן שהעבירה תעמוד על החזקת סם לשימוש עצמי. הכמות לא השתנתה. לפיכך, בסופו של יום, זו העבירה שעמדה בפני בית-משפט קמא ועליה נתן המערער את הדין. לאחר שהמערער הורשע, נשלח לקבלת תסקיר של שירות מבחן, כאשר הצדדים הסכימו כי עמדתם תישקל לאחר קבלת התסקיר. החלטתו של בית-משפט קמא בדבר הפניית המערער לקבלת תסקיר של שירות מבחן ניתנה ב- 11.1.11. בסופו של יום, הגיע התיק לכלל דיון של ממש לעונש רק ב- 6.11.13. זאת משום שהמערער נעלם ובית-משפט קמא נאלץ להתלות את הדיון לא פעם אחת כי אם 6 פעמים. לאחר שקיבל את תסקיר שירות המבחן, עיין בו, והתייחס גם לנסיבות נוספות, כגון: עברו הפלילי של המערער, הטיל בית-משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 7 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בן שנה אחת שהוטל עליו בשנת 2002, בית-משפט קמא הפעיל מאסר על תנאי זה וקבע שהמאסר בפועל שהוטל בתיק הנוכחי, ירוצה כולו בחופף למאסר על תנאי שהופעל, כך שסך הכל יהא על המערער לרצות שנה אחת מאסר בפועל. בנוסף, הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו לתקופות משתנות, בהתאם לעבירות שמדובר בהן. 2. הדיון בפנינו הוא בשאלת הענישה, ומן האמור לעיל ניתן כבר להבין כי הוא התמקד רובו ככולו בשאלת הפעלת המאסר על תנאי. לטענת הסניגור, היה מקום במקרה זה להיעתר לבקשה להאריך את המאסר על תנאי ולא להפעילו. כיוון שבית-משפט קמא קבע כי המאסר בפועל ירוצה כולו בחופף, ברור שזוהי הסוגייה היחידה העומדת בפנינו. עובר לדיון בפנינו עתר הסניגור לקבל תסקיר נוסף. לא ראינו לנכון להיענות לבקשה זו, בהתחשב בהתפתחויות בתיק זה, שחלקן כבר פורט לעיל. המערער היה בשירות המבחן בתאריך 27.2.12 ומאז נעלמו עקבותיו. כפי שציינו כבר לעיל, גם בבית המשפט לא התייצב לא רק בפני שירות המבחן, שעל-כן לא נענינו לבקשה זו. 3. על אלה עומד הסניגור: המאסר על תנאי הוטל בשנת 2002. המערער אכן הורשע בינתיים בעבירות שונות וריצה גם עונש מאסר, אולם המאסר על תנאי לא הופעל על-ידי אותן עבירות בהן הורשע בתיקים האחרים. בית-משפט קמא, ככל הנראה, טעה כאשר סבר שניתן היה להפעיל את המאסר על תנאי בתיק קודם. הסניגור מסכים כי המערער יכול היה לצרף תיק זה לתיק קודם, אולם הדבר לא היה מביא, כאמור, להפעלת המאסר על תנאי. מכל מקום, עדיין עומדת בעינה העובדה, שעליה אין מחלוקת, שבית-משפט קמא הפעיל בשנת 2013 מאסר על תנאי שהוטל בשנת 2002. עוד מלין הסניגור על-כך, שמלכתחילה הוטל על המערער מאסר על תנאי בן שנה, אותו מגדיר הסניגור כמאסר על תנאי "דרקוני", בגין כל עבירות הסם, ללא הבחנה בין עבירות סם לשימוש עצמי ובין עבירות אחרות. ולו מטעם זה, היה מקום, כך לטענתו של הסניגור, להורות על הארכתו. בנוסף, מפנה הסניגור לכך שהמערער עבר שינוי של ממש באורח חייו. המערער התחתן, אשתו היא אדם מן הישוב, היא כרגע בהריון. המערער גם החל בטיפול ביחידת הטיפול של עיריית לוד, שעולה ממנו כי הוא נקי מסם. יש כרגע קרן אור של תקווה, שעל-כן העתירה היא, כאמור, להאריך את המאסר על תנאי. בשולי דבריו הפנה הסניגור גם לכך שהמדינה הסכימה בבית-משפט זה לעכב את ביצוע המאסר. עמדתה הנוכחית, שבה היא מתנגדת לערעור, עומדת לכאורה בניגוד לעמדתה בשלב המעצר, שבה הסכימה לעיכובו. הסניגור מפנה לכך שהמערער כבר הספיק לרצות כמעט חודש עד לשחרורו. 4. המדינה מפנה לנימוקיו של בית-משפט קמא. באשר להתמשכות ההליכים: כתב האישום אמנם הוגש תקופה לא מבוטלת לאחר ביצועו, אולם לאחר מכן "הסחבת" בטיפול בתיק הוכתבה ברובה הגדול על-ידי המערער. כאמור, 6 פעמים היתלה בית-משפט קמא את ההליכים בתיק זה, בשל אי-התייצבותו של המערער. המערער הבטיח גם לשירות המבחן שיתייצב ולא עשה זאת. היה צורך להוציא נגדו צווי הבאה, על-מנת להשלים את ההליך. לגופו של ענין, טוענת המדינה, כי מדובר בעבירה חמורה. כמות גדולה של סם, במיוחד כך כשמדובר בהירואין. בית-משפט קמא הלך לקראת המערער, כאשר קבע כי עונש המאסר בתיק הנוכחי ירוצה כולו בחופף למאסר על תנאי שהופעל והמערער, למעשה, לא נתן את הדין על העבירה נושא התיק הנוכחי. 5. שקלנו את טיעוני הצדדים, ודעתנו היא כי אין מקום להתערבותנו. נתחיל דווקא מהעבירה שמדובר בה. השוני בין החזקת סם שלא לצריכה עצמית לבין החזקת סם לצריכה עצמית הוא אכן שוני מהותי, ואנו נותנים לו את מלוא המשקל. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם לא מסוג הסם שמדובר בו ולא ממשקלו. המערער החזיק כמעט 2.5 גרם הירואין, כאשר מדובר בהירואין זו כמות גדולה במיוחד. הענישה צריכה לתת ביטוי להיבט זה. בתי-משפט על ערכאותיהם השונות אמרו כל שניתן לומר, באשר לצורך למגר את נגע הסמים ולמלחמה החד-משמעית ולא מתפשרת בו, שעל-כן לא נרחיב מעבר לכך. המסקנה היא, כי בית-משפט קמא הלך לקראת המערער כאשר בית-משפט קמא לא נתן לה את הביטוי העונשי ההולם, בכך שחפף במלואו את המאסר למאסר על תנאי שהופעל. נמשיך ונאמר, כי התנהלותו של המערער לאורך התקופה שבין הגשת כתב האישום ועד לסיום ההליכים, איננה "מזמינה" התחשבות מיוחדת בו. לא בכדי פרטנו את השתלשלות הדברים ולא נחזור על-כך. חשובה בעינינו גם העובדה, שלאורך התקופה שבה היה תיק זה תלוי ועומד כנגד המערער, הורשע המערער בעבירות נוספות, וגם לכך יש משקל. הסניגור הפנה אותנו לכך שהמערער פנה כעת לטיפול בסמים בעיריית לוד. המסמך שהוצג לנו הוא מהימים האחרונים ממש, ואיננו סבורים כי ניתן לייחס לו משקל של ממש, בוודאי אין בו כדי לאיין את התנהלותו הקודמת של המערער לאורך שנים ארוכות. 6. באשר לאורכו של המאסר על תנאי: אנו מסכימים עם הסניגור כי מדובר בתקופה משמעותית. נראה שבית המשפט, שהטיל את התנאי, איזן בזמנו בין המאסר בפועל שהטיל לבין המאסר המותנה. מכל מקום, המערער היה ער לכך שמאסר על תנאי זה תלוי ועומד, והוא מתנופף כחרב מעל ראשו. לרוע המזל, לא היה בכך כדי להרתיע אותו. העובדה שהמאסר על תנאי הוטל בשנת 2002 יכולה היתה להיות משמעותית יותר, לו לאורך תקופה זו לא היה המערער מבצע עבירות נוספות, אלא שלא זה המצב. 7. בשורה התחתונה דעתנו היא, כי חסד נעשה עם המערער בחפיפה המלאה ואין מקום להקלה נוספת. אנו דוחים את הערעור. כדי להסיר כל ספק, מתקופת המאסר ינוכו ימי המאסר אותם כבר ריצה המערער עד אשר ניתן עיכוב הביצוע. החזקת סמיםסמים