ערעור על פסקי הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בית הדין המשמעתי המחוזי בירושלים זיכה את המערער ובית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המערער. לאחר שנגזר דינו של המערער, דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורו לעניין העונש. למעשה, אין מחלוקת על עיקרי העובדות בתיק שבפניי: המערער נשכר בשנת 1999 על ידי המתלונן, לצורך הגשת תביעה כנגד בנק לאומי בבית הדין לעבודה בירושלים וכן לצורך התגוננות בתביעה שהגיש בנק לאומי כנגד המתלונן בבית משפט השלום בירושלים. הליכים אלה התנהלו לאחר שהמתלונן נחשד בביצוע עבירות פליליות של זיוף מסמכים וגניבת סכומי כסף מחשבונות הבנק. התובענות בבית הדין האזורי לעבודה ובבית משפט השלום בירושלים הגיעו לשלב הסיכומים בכתב לאחר שמיעת הראיות בשני התיקים. על אף אורכות חוזרות ונשנות שקיבל המערער (לבקשתו), לא הגיש המערער סיכומים בשני התיקים ובשל כך נדחתה תביעתו של המתלונן בבית הדין לעבודה ואילו תביעת הבנק התקבלה במלואה בבית משפט השלום. טענתו העיקרית של המערער הייתה, כי אי הגשת הסיכומים בשני התיקים נבעה מטקטיקה, לה היה שותף המתלונן, לפיה עדיף שיינתנו פסקי דין כנגד המתלונן ללא קביעות עובדתיות וזאת מחשש שקביעת עובדות על ידי שתי הערכאות הדיוניות, עלולות להשפיע על הפרקליטות בהחלטתה להגיש כתב אישום נגד המתלונן. המתלונן טען, שאי הגשת הסיכומים לא הייתה בידיעתו וממילא גם שלא ניתנה הסכמתו לכך וכי תוצאות פסק הדין נודעו לו לאחר זמן רב, לאחר "שיטוט" באינטרנט. המתלונן פנה לוועדת האתיקה בקובלנה לפיה המערער התרשל באי הגשת סיכומיו ואף לא הודיע לו על מתן פסקי הדין נגדו. המערער הואשם במספר עבירות של אי מילוי חובת עורך דין כלפי הלקוח בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין שמע הן את המתלונן והן את הנאשם ובהכרעת דינו זיכה את המערער מחמת הספק. (משום מה בית הדין המחוזי לא התייחס לטענת הקובל, כי המערער לא הודיע לו על מתן פסקי הדין נגדו). יצוין, כי בעת שמיעת עדותו של המתלונן, החליף עו"ד שמואלי את הגב' יהלומי, אשר יצאה לחופשת לידה ודווקא עו"ד שמואלי, אשר מעולם לא שמע את המתלונן, הוא זה שכתב את הכרעת הדין ושני החברים האחרים של בית הדין המשמעתי המחוזי הסכימו עימו. לטעמי, לא היה מקום להחליף את אחד הדיינים וניתן היה להמתין לשובה של עורכת הדין יהלומי ואולם, סוגיה זו לא עלתה לדיון, ולפיכך לא אתייחס אליה במתן פסק דין זה. כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעורה של וועדת האתיקה והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בקובלנה. הדיון הוחזר לבית הדין המשמעתי המחוזי לעניין העונש ובית דין זה הטיל על המערער עונש של 24 חודשי השעיה לאחר שהפעיל במצטבר 6 חודשי השעיה על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו. בנוסף, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כי תקופת ההשעיה תהיה מצטברת לעונש ההשעיה אותו נושא המערער בגין הרשעתו בתיק אחר וחייבו בתשלום פיצויים למתלונן בסך 4,000 ₪ ובהוצאות בסך 1,000 ₪. ערעורו של המערער על גזר דין זה נדחה ע"י בית הדין המשמעתי הארצי ביום 15.10.13 ומכאן הערעור שלפנינו. המערער טען, כי לא היה מקום להתערבותו של בית הדין המשמעתי הארצי בפסק דינו המזכה של בית הדין המשמעתי המחוזי וזאת לנוכח הכלל, לפיו בית המשפט שלערעור אינו אמור להתערב בקביעות עובדתיות ובשאלת מהימנות. מן הראוי לציין, שבית הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי עדותו של הקובל לא הייתה מהימנה דיה וכי התגלו סתירות וקשיים בעדותו. בנוסף, התייחס בית הדין המשמעתי המחוזי לאי הבאת אשתו של המתלונן לעדות וקבע, כי הטקטיקה אותה ניהל המערער, הגם שאינה שגרתית ויש בה משום "הילוך על חבל דק", אינה מהווה הפרה של חובת הנאמנות כלפי הלקוח ו"משלא הוכח בפנינו כי טקטיקה זו נעשתה שלא על דעתו של המתלונן, אנו מזכים את הנאשם מחמת הספק". בפסק דין ארוך ומנומק היטב קיבל, כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין את ערעור וועדת האתיקה. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, כי הטקטיקה שבחר המערער "אינה שגרתית" ואף חשפה את הקובל לסיכונים הנובעים מאי הגשת סיכומים וקבע, כי אינו רואה מקום לקבוע, כי המדובר בדרך ניהול משפט החורגת מגבולות הסביר "אם, כי היא קרובה לגבול זה". בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי "בהתייחסותו של בית הדין קמא לטקטיקה היצירתית והבלתי שגרתית של המשיב, טעה טעות גדולה. טקטיקה שכזאת, לא רק שאיננה שגרתית, לא רק שהיא בגדר הליכה על חבל דק, לא רק שהיא חורגת לחלוטין מגבולות הסביר, אלא שטמונה בה עבירה משמעתית כבידה, עד כדי שמשנפרסה טקטיקה זו לעיניו של ביה"ד קמא, על פי הודאתו של המשיב בעדותו בפניו, היה על בית הדין להפעיל את סמכותו על פי סעיף 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962...". בית הדין המשמעתי הארצי קבע (ובצדק), כי המערער הפר את חובותיו האתיות כלפי בית המשפט בכך שהגיש בקשות לדחות את מועד הגשת הסיכומים ביודעו, כי אין הוא מתכוון להגיש סיכומים כלל וכלל. מקובל עלי, כי מי שאינו מסייע לבית המשפט להשליט צדק, אינו מסייע אף לשולחו ואולי אף מזיק לו. ברור, כי בטקטיקה "היצירתית והבלתי שגרתית", של המערער, היה משום הפרת חובותיו כלפי בית המשפט וגם בזבוז זמנו של בית המשפט לריק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט. המערער הטעה ביודעין, שלא לומר שיקר, כאשר מסר לבית הדין לעבודה, כי בשל השלג שירד בירושלים, לא היה סיפק בידו להגיש סיכומים במועד וכן בטענתו "כי הסיכומים כמעט מוכנים וכי דרושה לי ימים בודדים להגשתם". השתמשתי במונח הקשה "שקר", לאחר שגם בית הדין המשמעתי הארצי השתמש בביטוי חריף זה. בצדק קבע בית הדין המשמעתי הארצי, כי אי הגשת הסיכומים, כשלעצמה, במיוחד בדרך הנלוזה בה נקט המערער, יש בה משום הפרה של חובותיו הן כלפי בית המשפט והן כלפי המתלונן והפרה כזו אינה ניתנת לריפוי גם אם ניתנה לה הסכמתו של הקובל. יתרה מזו, בית הדין המשמעתי הארצי קבע, כי הואיל ומדובר בטקטיקה חריגה במיוחד, שיש בה כדי לסכן את הקובל, היה על המערער לקבל הסכמה מפורשת בכתב מהקובל. ומכל מקום, קבע, כי "ככל שהטקטיקה הנטענת היא פחות ופחות סבירה, כן מוטלת על הטוען לה חובה גדולה יותר להוכיח את קיומה, כדי שיקום ספק סביר בדבר היתכנותה". בית הדין המשמעתי הארצי, קבע, כי המערער לא שכנע כי קיבל את הסכמת הקובל. בית הדין המשמעתי המחוזי לא קבע באף מקום, כי הוא מאמין למערער ומכל מקום, קבלת הערעור התבססה על נימוקים שבהגיון ועל נימוקים משפטיים. גם הטענה לפיה לא הוגשו הסיכומים "כדי למשוך זמן" וכדי לדחות את הקץ בהליך הפלילי, התבררה כלא נכונה משתי סיבות. הסיבה האחת הינה, כי המערער יכול היה למחוק את תביעתו בבית הדין לעבודה ובכך להימנע מקביעת ממצאים כנגדו והסיבה הנוספת היא, שכתב האישום הוגש נגד המערער לפני שניתן פסק דין בבית משפט השלום בירושלים. (אגב, ממתי מגישה הפרקליטות כתבי אישום לפי תוצאות ההליך האזרחי?!). כאן מן הראוי לציין, כי אם אכן היה הקובל שותף לטקטיקה המוזרה בה נקט בא כוחו, לא היה שוכר את שירותם המשפטי של עורכי דין אחרים כדי שיפנו מטעמו לבית הדין לעבודה ולבית משפט השלום כדי לבטל את פסקי הדין שניתנו נגדו בהעדר סיכומים. למניעת ספק, אציין, כי העונש שהוטל על המערער אינו חמור ואינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור וזאת גם בשים לב להרשעותיו הקודמות הרבות של המערער (8 במספר), לרבות בעבירות של הפרת חובה ללקוח, אי קיום החלטות, אי דיווח ללקוח, אי החזרת כספים ללקוח, פגיעה בכבוד המקצוע ועוד. סוף דבר, אני דוחה את הערעור. ערעורעורך דיןלשכת עורכי הדין