לא תינתן רשות ערעור על החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, בסעיף 1(7) 1. המשיבים, אשר רכשו מהמבקשת (חנות לממכר רהיטים) סלון, מזנון, ויטרינה ושולחן, הגישו כנגד המבקשת תובענה בגין ליקויים שנתגלו ברהיטים שרכשו, ולשיטתם המבקשת סרבה לתקנם או להחליפם לשביעות רצונם. מנגד, המבקשת טענה, כי לפנים משורת הדין, ועל מנת שהמשיבים יהיו מרוצים, החליפה את הסלון שנקנה במערכת ישיבה חדשה, והוסיפה, כי כל מטרת התובענה היא לסחוט ממנה כסף. במועד הדיון שנקבע ליום 26.08.13, התייצבו המשיבים לדיון אך המבקשת לא התייצבה, ומאחר שבתיק היה מצוי אישור מסירה, נתן בית המשפט פסק דין במעמד המשיבים בלבד, במסגרתו קיבל את תביעת המשיבים, ביטל את העסקה ופסק לזכותם סך של 22,600 ₪. בתאריך 28.08.13 (על פי חותמת בית המשפט המוטבעת על הבקשה, למרות שהבקשה נושאת תאריך 27.8.13) הגישה המבקשת בקשה דחופה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרה, בטענה, כי אכן קיבלה זימון לדיון, הגישה כתב הגנה מטעמה ואפילו ביקרה אצל המשיבים לאחר הגשת כתב התביעה, אך בשל טעות ברישום מועד הדיון, הדיון נרשם ביומנה ליום 27.08.13 ולכן היא לא התייצבה לדיון. עוד טענה, כי טענותיה נכונות בניגוד לטענות המשיבים, ועל כן יש לקבל את בקשתה. בית המשפט, בהחלטה מיום 06.10.13, דחה את הבקשה בנימוק לפיו הבקשה הוגשה ללא תצהיר וללא פירוט סיכויי הגנת המבקשת. המבקשת הגישה בקשה נוספת לביטול פסק הדין (בקשה מיום 21.10.13) במסגרתה חזרה על הטענה, כי לא התייצבה לדיון מחמת טעות ברישום ביומנה ועל כן הגישה בקשה לביטול פסק הדין כבר למחרת, עת התייצב נציג מטעמה בבית המשפט. כן, פירטה בבקשתה את השתלשלות העניינים מטעמה ואת סיכוי הגנתה. מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין בטענה, כי המבקשת לא פירטה את מסכת העובדות שגרמה לאי ההתייצבות לדיון (אלא בקצרה, וללא צירוף תצהיר של האחראי על הרישום ביומן, כאשר לשיטתם לא הגיוני שנציג המבקשת, שהוא מנכ"ל החברה, עורך את הרישום בעצמו); בבקשה לביטול פסק הדין, המבקשת הרחיבה חזית ולמעשה הגישה כתב הגנה מתוקן (אם בהסתמכה על חוק הגנת הצרכן ואם בטענה כי הפגם בויטרינה הוא סדק להבדיל מהטענה שהועלתה בכתב ההגנה לפיה היה חיבור בולט); בקבלה שצורפה לבקשה (ת.מ. 23862) ההערה בדבר ויתור על טענות מצד המשיבים, הוספה, ככל הנראה, בדיעבד על ידי המבקשת וללא ידיעתם של המשיבים, כאשר המשיבה 1 הוסיפה ברוסית שהיא אינה מבינה את הכתוב מאחר והיא אינה קוראת בעברית; המבקשת הגישה את הבקשה בחוסר תום לב, תוך הרחבת חזית והצגת טענות עובדתיות סותרות. בית המשפט, בהחלטה מיום 30.10.13, דחה את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין, וחייבה בתשלום הוצאות המשיבים בסך של 750 ₪. נגד החלטה זו ופסק הדין שניתן בהעדר המבקשת, הוגשה הבקשה שבפני. 2. המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא; הדגישה, כי את הבקשה לביטול פסק הדין הגישה יום לאחר הינתנו, בתאריך 27.08.13; והוסיפה, כי בית משפט קמא לא בחן את סיכויי הגנתה. לעמדתה, בנסיבות שנוצרו בתיק, עקב אי הופעתה לדיון בטעות, היה על ביהמ"ש לקבל את בקשתה לביטול פסק הדין, ולאור האמור, ביקשה לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית משפט קמא. מנגד, המשיבים ביקשו להותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא, ולדחות על הסף את בקשת המבקשת מכיוון שהבקשה הוגשה באיחור: המועד להגשת בר"ע הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין, שהפך חלוט, מה גם שלשיטתם החלטת בית המשפט על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין הומצאה להם כבר ביום 03.11.13 ולא ביום 07.11.13 כטענת המבקשת, ודי בכך על מנת לדחותה על הסף. עוד נטען, כי כל התנהלותה של המבקשת מעידה על זלזול כלפי בית המשפט והחלטותיו; המבקשת מציגה פסיקה חלקית ומגמתית ובכך מנסה להטעות את בית המשפט; והמבקשת מבקשת לצרף ראיות חדשות בערעור, בניגוד לדין, שכן היה באפשרותה להציגן בפני בית משפט קמא. לאור האמור, ביקשו המשיבים לדחות את הבקשה ולחייב את המבקשת בהוצאותיהם, לאחר שנאלצו להעזר בעו"ד לצורך הגשת תגובתם. 3. לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט ובטענות הצדדים, החלטתי לקבל את הבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לבימ"ש קנויה סמכות לבטל החלטה או פסק דין שניתנו על פי צד אחד, וזאת לאור האמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת כי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם". ובהתאם, נקבע בסעיף 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 כדלקמן: "א) המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט או על החלטתו לפי תקנה 12 לגבי בקשה לבטל החלטה שלא בפני בעל דין, הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין או ההחלטה. (ב) ניתנה רשות ערעור יראו את כתב הבקשה ככתב ערעור. (ג) בכפוף להוראות תקנה זו יחולו הוראות חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי על ערעור ועל בקשה לרשות ערעור על פסק דין של בית המשפט. הפסיקה קבעה, כי יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר אי התייצבות בעל הדין לדיון נבעה מכך שבעל הדין לא הוזמן כדין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה או מנימוקים אחרים, הנתון לשיקול דעת בית המשפט. ויוער, כי בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, בסעיף 1(7), נקבע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה. 4. ובענייננו, אמנם המבקשת קיבלה הזמנה כדין, אך לאור הנסיבות שפורטו בבקשה, ולאור העובדה, כי הגישה את הבקשה מיד כשנתגלתה לה הטעות ובסמוך למתן פסק הדין, לרבות בחינת סיכויי הגנתה, אי ביטול פסק הדין כמוהו כנעילת שערי המשפט בפניה, תוך מניעת אפשרות קיום בירור ענייני והוגן של הנושא שבמחלוקת והכרעה בו על סמך ראיות של צד אחד בלבד. אין לשכוח, שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט צדק, ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. בתי המשפט נזהרים ב"נעילת שערי בית המשפט", במיוחד לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש אף שרואים בה כזכות חוקתית של ממש: "יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204, וכן ע"א 8292/00 יוסף גבריאל נ' שמואל לוינסון, 2000). יש לדחות אף את טענות המשיבים ביחס לחלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לתביעות קטנות, שכן בית המשפט העליון הבהיר בימים אלה ממש את ההלכה, ולפיה המועד הרלבנטי להגשת הבקשה דוגמת זו שבפנינו, אינו נמנה מיום מתן פסק הדין אלא מיום קבלת ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. וכך נקבע ברע"א 8768/13 אברהם גרמה נ' ארז עוזיר (מפי כב' השופטת ד' ברק- ארז, ניתן ביום 12.1.2014): "אין ממש בטענה שאת המועד להגשת בקשת רשות הערעור יש למנות ממועד נתינתו של פסק הדין המקורי, ולא ממועד ההחלטה בבקשה לבטלו. לשיטתי, העיקרון הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי לפיו במקרה של הגשת בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתנו במעמד צד אחד נמנה המועד להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול, ראוי שיחול גם בנוגע להחלטות ופסקי דין שניתנו במעמד צד אחד בבית המשפט לתביעות קטנות. מסקנה זו רצויה שכן היא מאפשרת, ואף מעודדת, להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בטרם יוגש ערעור על פסק הדין, ובכך תורמת ליעילות הדיונית משום שהיא מאפשרת למצות את האפשרות של ביטול פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית קודם לפנייה לערכאת הערעור ... מסקנה זו אף מתיישבת עם תקנה 16(ג) לתקנות התביעות הקטנות המחילה את חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי, בכפוף לאמור בתקנה 16, גם על "ערעור ועל בקשה לרשות ערעור על פסק דין של בית המשפט". אמנם, התקנה נוקטת במונח "פסק דין" ולא במונח החלטה, יחד עם זאת, דומה שרצוי לחתור להחלתה גם על החלטות ולא רק על פסקי דין, בשל תכליתה - השלמת ההוראות הנוגעות להגשת ערעור ובקשות רשות ערעור בבית המשפט לתביעות קטנות..." ועוד, לא למותר לציין, כי התנהלות המבקשת לא הייתה תקינה, אך פגם זה ניתן לרפא בפסיקת הוצאות לחובתה. מעיון בחומר, עולה, כי למבקשת טענות הגנה שראויות להתברר בפני בית המשפט ולא ניתן להתעלם מכך שלכאורה, גם התנהלות המשיבים לא היתה תקינה ואף הם לא העלו על הכתב מלוא טענותיהם, שכן המשיבים לא פירטו בתביעתם כי הסלון הוחלף ולא צירפו העתק של הקבלה לפיה הסלון הוחלף. 5. לאור כל האמור, הערעור מתקבל במובן זה, שפסק הדין של ביהמ"ש מבוטל, והצדדים יוזמנו לדיון מחודש בעניינם. בנסיבות העניין, המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסך של 1,000 ₪, אשר יועברו הערבון שהופקד. יתרת הערבון על פירותיו יוחזרו למבקשת. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורביטול פסק דין